אמרי הצבי ד מז

בני כפרה נינהו א"כ מה שיתחייבו הוא רק מטעם שרצו להפסידו ממון שפיר אמרינן האי סברא שכתבתי בפנים מדהי"ל לבעל השור להכחישם ולא הכחיש אמרינן איהו הוא דאפסיד אנפשי' ויכולים העדים לפטור א"ע בזה דאיהו בעצמו הגורם להיזקו. אבל זה דוקא לענין הנוגע לחיוב ממון. אבל לענין גלות שפיר כ' הריטב"א ז"ל דהי' הו"א דמחויבים בהזמה בששתק הנידון. והטעם משום דגלות בשהעדים הוזמו הרי זה שמחויבים העדים לגלות אינו דבר הניתן להנידון. ואף אם רצה הוא למחול לא יכול למחול [ולכאורה י"ל דלא מצי למחול משום דהוא לכפרה כמ"ש התוס' ב"ק (דף מ"ג) בכופר דל"מ למחול משום דהוא לכפרה. אך עפ"ד הריטב"א מכות (דף ב' ע"ב) ד"ה ת"ר הנ"ל שמחלק דגלות אינו לכפרה ממש כמו כופר דמיתת כ"ג היא שמכפרת ומש"ה הי' הו"א דעדים זוממין חייבים לגלות עיי"ש והבאתיו לעיל. א"כ מטעם כפרה אולי הי' אפ"ל דמצי למחול כיון דאינו כפרה ממש. אבל משום דאינו דבר הניתן להנידון בודאי דל"מ מחיל] א"כ הוי זה בכלל בעין חיוב לשמים דעבור העדות שהעידו נתחייבו לשמים בגלות ומדברי התוס' כתובות (דף ל"א) ד"ה רב אשי אין סתירה כמובן] מש"ה לא שייך לומר שהעדים יפטרו א"ע ע"י שהנידון לא הכחיש ואפסיד אנפשי'. דהא אינם מתחייבים עתה להנידון רק שנתחייבו בגלות ואינו מועיל מה שהנידון לא הכחיש לפוטרם מגלות. ודוקא אם הודה הנידון להם בפירוש לעדותם שהרג את הנפש הוא דכ' הריטב"א דפטורים העדים מדין הזמה. אבל אם לא הודה להם בפירוש רק ששתק לא אמרינן מדהי"ל להכחיש ולא הכחיש שיפטרו. משא"כ לענין ממון שניתן להנידון שהוא תליא בדידי' שאם רצה למחול לו מוחל בזה שפיר יש סברא לומר מדהי' לו עצה להכחישם ולא הכחיש אפסיד אנפשי' ופטורים העדים מלשלם דאומרים לו העדים שהוא גורם לעצמו היזקו ע"י שלא הכחישם. ומש"ה א"ש מה שכתבתי ליישב קושי' הריטב"א הנ"ל דכיון דלאו בני בפרה נינהו רק דקושי' הריטב"א ז"ל שיתחייבו ממון לבעל השור שרצו להפסידו בזה שפיר נוכל לומר דפטורים העדים הואיל דאמר איני יודע מדהי"ל להכחישם ולא הכחיש איהו דאפסיד אנפשי'. וכן נוכל לומר דמיירי בשתק

וממילא א"ש מה דהוצרך הש"ס לומר והני לאו בני בפרה נינהו דאי היו העדים בני כפרה א"ב כיון דכופרא כפרה הי' אמרינן כמו דלהנידון רצו הם לחייבו בכופר שהוא כפרה ה"נ העדים שהוזמו נתחייבו לשלם להנידון הכופר מטעם כפרה וכבר כ' התוס' ב"ק (דף מ"ג ע"א) ד"ה מאי דלא מצי למחול הכופר. א"כ אם גם העדים היו מחויבים בכופר מטעם כפרה לא הי' בעל השור מצי מחיל וממילא לא תליא הדבר בדידי' ודמיא לגלות שכתבתי לעיל דלא מהני מה דהנידון מצי להכחישם ולא הכחיש דאע"ג דאיהו ג"כ גרם ההיזק מ"מ הם מחויבים בכפרה דמה שהוא פשע לא יועיל לפוטרם מכפרה. מש"ה קאמר הש"ס דהם לאו בני כפרה נינהו. רק שקושית הריטב"א הוא מטעם ממון יתחייבו. ולזה שפיר עולה מה שכתבתי מדהי"ל להכחישם איהו דאפסיד אנפשי'

ויש להוסיף עוד דבאמת כבר כ' האו"ת (סי' ל"ח סק"א) דהא דבמודה הנידון לדברי העדים והוזמו פטורים כדאי' בב"ק (דף ע"ה ע"ב) זה דוקא בממון אבל לענין מיתה ומלקות או גלות לא יועיל הודאתו לפוטרם. ומפלפל התומים ז"ל בדברי התוס' מכות (דף ב' ע"א) ד"ה מעידין הנ"ל. ובעזה"י לקמן (על דף ע"ה ע"ב) [אוקי"ז] כוונתי לד"ק. וכעת העירני נ"ג הרב הנ"ל שכוונתי לדברי האו"ת בזה. והנה בריטב"א מכות הנ"ל איתא להדי' דגם בגלות מועיל הודאתו לפוטרם בהוזמו. אבל עכ"פ נוכל לומר דגם להריטב"א עכ"פ בשתק או באמר אינו יודע דלא הודה רק שנימא מדהי"ל להכחישם איהו דאפסיד אנפשי' בזה יש חילוק בין דין ממון לדין גלות או כפרה והרבה י"ל וקצרתי

ובהיותי בזה יש מקום לעורר בגוף קושית הריטב"א ז"ל שהוא קושי' התוס' ז"ל בריש מכות (דף ב') הנ"ל דאי בהכחישם ואומר שלא הרג האיך מחייבין אותו בגלות נימא דמתרצינן דיבורי' לא הרג שוגג אלא מזיד. ויש לעיין דהא אף שנימא דמתרצינן דיבורי' לומר שלא הרג שוגג אלא מזיד ומהימן בזה על עצמו. מ"מ נראה לומר דזה דוקא לענין שלא יתחייב גלות שהוא לכפרה ודמיא לחטאת דנאמן ע"ע נגד העדים משום דמתרצינן דיבורי'. אבל לענין מה שהגואל הדם יכול להורגו חוץ לעיר מקלטו אינו מועיל מה דמתרצינן דיבורי'. והטעם דהנה ללישנא במס' כריתות (דף י"ב) משום שהתורה האמינתו ונאמן להכחישם אף בלא מתרצינן דיבורי' אף אם הי' הדין דגם בגלות נאמן אדם ע"ע. מ"מ בודאי דרק לפטור מגלות שהוא לכפרה דזה דומה לחטאת הוא דהי' נאמן. אבל לענין שאם הרגו גואל הדם שפטור בודאי דהין העדים נאמנים שאומרים שהרג בשוגג ואינו נאמן הוא להכחיש את העדים לענין גואל הדם. אלא שכבר כתבו הרמב"ן והריטב"א ז"ל דלהאי לישנא דהתורה האמינתו דוקא בקרבן חטאת גלי קרא דנאמן אבל לא בגלות וכמו שהבאתים לעיל. אלא דללישנא משום דמתרצינן דיבורי' כתבו התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דגם בגלות נאמן משום האי טעמא. נראה ג"כ דלענין גואל הדם אינו נאמן נגד העדים. ואע"ג דאינו מכחישם לגמרי לפי מה דמתרצינן דיבורי' דהא העדים אומרים שהרג בשוגג ואיהו לפ"מ דמתרצינן דיבורי' אומר שהעדים סברו שהי' שוגג ובאמת מזיד הי'. מ"מ אינו נאמן בזה אלא לענין גלות שהוא לכפרה אבל לענין גואל הדם אם הרגו י"ל דפטור דלענין זה אולי אינו נאמן [וכעין זה כ' הריטב"א שם די"ל דאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה לענין גואל הדם] ועוד דהא הוא לא, אמר בפירוש שהרג מזיד רק שאומר שלא הרג. והרי להאי לישנא אינו נאמן להכחישם ולומר שלא הרג רק משום מתרצינן דיבורי' נאמן. וא"כ ניהו דאיהו פטור מגלות. אבל אם הרגו גואל הדם ג"כ פטור דהא הנידון לא אמר בפירוש שהרג במזיד רק שלא הרג. ועוד דממ"נ רשות ביד גואל הדם כו' דהא מבואר ברמב"ם, ז"ל (פ"ו מהל' רוצח ה"ה) וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד א' או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה עכ"ל וא"כ גם לפ"מ דמתרצינן דיבורי' שהרג במזיד ג"כ אין גואל הדם נהרג עליו. וא"כ לענין גואל הדם אינו מכחיש העדים כלל

מיהא זה דוקא בהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו אבל בעיר מקלטו בודאי דלא מצי גואל הדם להורגו דאף דבהורג במזיד מבואר ברמב"ם שם (בה"ד) דאין ערי מקלט קולטות אותו ואם הרגו גואל הדם בערי מקלט פטור עיי"ש מ"מ הכא דהעדים מעידים שבשוגג הרג ורק דאיהו אמר לא הרגתי ומתרצינן דיבורי' שלא הרג בשוגג אלא במזיד י"ל דעכ"פ אם הרגו גואל הדם בתוך ערי מקלט נהרג עליו דאף שלפ"מ דמתרצינן דיבורי' דמזיד הי' א"כ גם בתוך ערי מקלט פטור עליו גואל הדם מ"מ כיון דלדברי העדים חייב עליו בזה לא מועיל הודאת פיו שהרג במזיד לפטור את גואל הדם, ואף אם יש קצת סברא דמ"מ מיחשב ספק ע"י הודאת פיו דילמא מזיד הי' ופטור גוה"ד מספק אבל בודאי דאסור להורגו. וכן כ' סברא זו בספר שא"ר על מס' מכות שם בדברי התוס' דע"י הודאת פיו אינו רשאי גואל הדם להורגו יעו"ש בדבריו ז"ל מ"ש

וגם יש לצדד דאם הרגו גוה"ד דחייב וכעין שכ' הריטב"א הנ"ל די"ל דאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם עכ"ד וה"נ דכוותי'. ועוד דהרי הכא באמת איהו הנידון אמר שלא הרג אלא שמתרצינן דיבורי' דלא הרג בשוגג רק במזיד. א"כ בשלמא לענין לפוטרו מגלות שפיר מתרצינן דיבורי'. אבל לא שייך לומר מתרצינן דיבורי' שיהי' רשות ביד גוה"ד גם בערי מקלט דהא אדרבה איהו אמר שלא הרג. וא"כ אינו אומר בפירוש שהרג במזיד ואדרבה אומר שלא הרג. וא"כ י"ל דאם הרגו גוה"ד בערי מקלט נהרג עליו, וא"כ לפ"ז כיון דגוה"ד אין רשות בידו אלא חוץ לתחום עיר מקלטו. א"כ אם הנידון רוצה לשמור א"ע אין לו עצה רק לנוס לעיר מקלטו דהא חוץ לערי מקלט מתיירא מגואל הדם. וא"כ העדים ע"י שהעידו שהרג את הנפש בשוגג אף אם הנידון מכחישם ואומר שלא הרג ומתרצינן בדיבורי' שלא הרג בשוגג אלא במזיד ופטור מגלות. הלא לא הועיל רק שאין עליו חיוב לגלות דשאר מחויב גלות יש מ"ע להגלותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' רוצח ה"א). אבל זה אין חיוב להגלותו. אבל מ"מ הנידון גופי' שיציל א"ע מיד גואל הדם אין לו עצה רק לנוס לעיר מקלטו. וא"כ עדיין העדים שהעידו עליו ע"י עדותן צריך הוא