אמרי הצבי ד מו

שהוא כפרתו ה"נ בכל דבר שהוא לכפרתו נאמן ורק החילוק דדוקא לענין חטאת שאינו דין המסור לב"ד האדם לעצמו נאמן, אבל גלות הוא דין המסור לב"ד וב"ד שומעין להעדים ולא להבעל דבר

ולפ"ז י"ל דאע"ג דגם כופר הוא בב"ד וכדכתיב בקרא אם כופר יושת עליו והיינו בב"ד וכמו שפירש"י ז"ל אבל י"ל עפמ"ש הרמב"ן עה"ת בפ' משפטים שם אם כופר יושת עליו בעבור היות הכפר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר אם עכ"ל ועיין ג"כ בספר רבינו בחיי. ומש"ה כיון דדין הכופר חזינן דהוא ביד הבעל דבר שאם רוצה אינו בא לב"ד ואינם מחייבים אותו שוב י"ל דאינו מיחשב כ"כ דבר המסור לב"ד כמו גלות דהא הוא ביד הבע"ד שאם רוצה אינו בא כלל ולא יתחייב. ועיין בריטב"א מכות (דף ב' ע"ב) בד"ה ת"ר כו' וז"ל וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כ"ג היא שמכפרה עליו כדאיתא בפ' הגולין ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג ודבר המסור לב"ד הוא להגלותו משא"כ בכופר שאין ממשכנין אותו כאסקי' בב"ק כו' עייש"ה. הרי שכ' הריטב"א ז"ל דגלות הוי דבר המסור לב"ד אבל כופר לא מיחשב דבר המסור לב"ד ומעתה שפיר נוכל לומר דגם לענין זה אמרינן בכופר שנאמן על עצמו כמו בחטאת כיון שהוא לכפרתו. ודוקא בגלות הוא דכ' הרמב"ן דאינו נאמן והטעם משום דלא נוכל למילוף גלות מחטאת דשאני חטאת שאינו מסור לב"ד משא"כ בגלות. אבל כופר דג"כ אינו דבר המסור לב"ד שפיר מצינן למילוף מחטאת דאדם נאמן ע"ע

ויש להוסיף ולומר דגם הריטב"א שכ' דבגלות אינו נאמן משום דדוקא בחטאת כתיב או הודע אליו אבל בגלות לא כתיב הכי והדבר מסור לב"ד ג"כ נוכל לפרש כן דכוונת הריטב"א ז"ל דבגלות לא כתיב קרא. ולמילוף מחטאת נ"כ לא מצינן משום דשאני חטאת דאינו מסור לב"ד אבל גלות הוא דבר המסור לב"ד. ולפ"ז גם להריטב"א ז"ל י"ל דבכופר שהוא ג"כ דבר שאינו מסור לב"ד מצינן למילוף מחטאת דנאמן ודו"ק

ועיין ברמב"ן מכות שם וז"ל אמאי לא קתני נמי מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב את הכופר אין א"ו ישלמו את הכופר דהא תניא בגמרא הכי וא"ת דילמא קסבר האי תנא כופרא ממונא הוא ומשלמין ליתני שהוא חייב קרבן שאין משלמין משום דלאו בני כפרה נינהו כדאמרינן בגמרא וי"ל קרבן לא מיבעי' לי' למיתני דכיון דאם רצה אינו מביא וממון שאין לו תובעין הוא פשיטא דלא משלם ומלקא לא לקי עלה דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא דמודעים להו [ויש לעורר מדברי הרמב"ן הללו עמ"ש החוו"ר (רסי' צ"ח סק"א) דגבי קרבן ודאי דבעי הגדת העד בב"ד דוקא דכל זמן שאינו מגיד בב"ד לאו שם עד עליו כו' אבל באיסורין לא מטעם עדות הוא כו' עיי"ש היטב מ"ש. ועיין מ"ש בפנים הספר לקמן (על דף קי"ד ע"ב) [אוכ"ג אק"ג] וקצרתי מאוד] וכופר נמי לא תני דמתני' רבנן היא דאמרי כופרא ממונא ולא מחוור דלמ"ד דכ"ע כופרא כפרה ליתני נמי כופר אלא הכי איכא למימר דמתני' לא קתני אלא שלוקין וגבי כופר לא לקי עכ"ל הרמב"ן ז"ל. משמע מדברי הרמב"ן דכופר אף אם כופרא כפרה מ"מ אינו ממש כמו חטאת כנראה למעיין. אבל מ"מ י"ל דאינו כמו גלות דגלות מיחשב יותר דבר המסור לב"ד אבל כופר שכ' הריטב"א בהדיא דאינו מיחשב דבר המסור לב"ד דאין ממשכנין עליו. אע"ג דמשמע מרמב"ן דאינו דומה ממש לחטאת מ"מ יש קצת סברא דמצינן למילוף מחטאת לענין דנאמן על עצמו כנגד העדים וי"ל עוד בזה

אך מה שיש עוד לעיין בזה דהנה לפ"ז עולה דהא דנאמן ע"ע בכופר נגד העדים משום דאינו דבר המסור לב"ד וכנ"ל והרי בריטב"א הנ"ל משמע דטעמא דכופר לא מיחשב דבר המסור לב"ד הוא משום דאין ממשכנין על הכופר. ומעתה הרי באמת תי' הריטב"א לקושייתו דמש"ה אם כופרה כפרה אע"ג דמ"מ רצו לחייבו לשלם אעפ"כ פטורים העדים זוממין כיון דאין ממשכנין כמו שהבאתיו בפנים. והקשיתי דא"כ נפשוט מברייתא דאין ממשכנין והבאתי בפנים שגם בספר מעשה חשב עמד בזה. ועתה גם על כ תירוצי יקשה זאת דהא תירוצי הוא כיון דיכול להכחישם להעדים מש"ה פטורים והרי הוא דיכול להכחישם הוא משום דאין ממשכנין וא"כ תיקשי אמאי לא פשיט הש"ס מהכא דאין ממשכנין ויש לפלפל עוד בזה

עוד העיר נ"ג הרב הנ"ל נ"י ע"מ שכתבתי לתרץ קושית הריטב"א דמש"ה לא שייך לחייבם מטעם כאשר זמם כיון שהי' בידו לבעל השור להכחישם. והעיר עוד מדברי הריטב"א הנ"ל שכ' וז"ל מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות פירש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן אם בשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם כי הוא נאמן ע"ע כו' תרצו בתוס' [הוא שם בד"ה מעידין] כו' עוד תירצו דמשכחת לה למתניתין כשהלה שותק ולא חשבינן לי' לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכם דבכה"ג חייבין וכדאמרינן בב"ק גבי טבח ומכר שאם אמר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממין שמשלמין וכ"ת והכא למה חייבין שהרי הוא גולה ע"פ עצמו דגלות כפרה היא. י"ל שאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהי' גולה ע"פ עצמו כיון דבעידנא דאסהידו עלי' עדיין לא הי' חייב גלות בב"ד ע"פ עצמו לוקין אם נמצאו זוממין ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפרקין עדים שהעידו בחד בשבא קטל פלניא לפלניא ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אבל בערב שבת קודם לכן הרגו נהרגין דבעידנא דאסהידו עלי' גברא לאו בר קטלא הוא עכ"ל הריטב"א ז"ל. וא"כ לפי סברתי גם הכא יקשה דהאיך נוקים להברייתא דאין משלמין את הכופר אם מיירי בשבעל השור הי' מכחיש את העדים א"כ אין עדותן כלום ולא הי' הב"ד גומרים כלל דינו לכופר כיון שנאמן נגד העדים והלא אין עדים נעשים זוממין אא"כ מועיל עדותן ונגמר הדין על פיהם. ואי איירי שהודה לדברי העדים א"כ תו ל"ש חיוב הזמה דהודאת בע"ד כמע"ד ולמה הוצרך הש"ס לומר הטעם דפטורים משום דלאו בני כפרה נינהו. וכמו שהקשה הריטב"א גבי גלות ה"נ יקשה הכא בברייתא דכופר. ואם נימא כמו שתי' הריטב"א דבגלות שם מיירי בשותק ונימא גם הכא בכופר דמיירי בשותק. ומש"ה שפיר חייבו הב"ד כופר לבעל השור ואיצטריך לאשמועינן דהעדים אינן נעשין זוממין משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. א"כ תו הדרא לדוכתה קושי' הריטב"א ניהו דלאו בני כפרה נינהו מ"מ יתחייבו לשלם מטעם הזמה שרצו לחייבו לשלם הכופר. ולא שייך לתרץ כמ"ש משום דהי' בידו להכחישם. דהא מדברי הריטב"א הנ"ל מבואר ההיפוך כיון דחזינן דהריטב"א מוקי למתני' דבגלות אין העדים זוממין גולין אלא לוקין [ויליף הש"ס טעמא דפטורין מגלות מקרא] דמיירי בשותק. הרי מוכח דאף שהי' יכול להכחישן מ"מ כששתק ונגמר הדין ע"פ עדותן מחויבים בהזמה א"כ הה"ד הכא בכופר נשאר קשה קושי' הריטב"א דלמה לא יתחייבו לשלם לו מטעם הזמה

וגם אין לתרץ ולומר כמו שתי' שם הריטב"א שהודה ואמר שהרג אבל שלא בפניכם ה"ה הכא מיירי בהודה ששורו הרג אבל שלא בפניכם. דז"א דדוקא במיתה וגלות חייבים העדים בכה"ג משום דבעידנא דאסהידו עליו גברא לאו בר קטלא אבל בכופר שהוא חיוב ממון ל"ש כ"ז כדאיתא במכות (דף ה' ע"א) ברש"י ד"ה ה"ג ותוד"ה וכן יעוש"ה. ובפרט אם נימא דמשלם כופר ע"פ עצמו א"כ תו לא שייך הזמה עוד ולמה איצטריך לאשמועינן הברייתא דאינן משלמין הכופר. ע"כ תמצית דברי נ"ג הרב הנ"ל. ויפה העיר בזה. אם כי יש לפלפל ולברר הדבר במ"ש דבכופר בהודה ששורו הרג אבל שלא בפניכם אינו דומה למיתה וגלות וקצרתי

אך בעיקר קושייתו על דברי יש ליישב ולומר דמיירי הכא בברייתא דכופר שהבעל השור אומר איני יודע ואף דמשמע מהריטב"א דבשותק לא אמרינן מדהי"ל להכחישם ולא הכחיש לא נעביד בהא דין הזמה לא אמרינן כן רק דהי' עושים בהו דין הזמה. וממילא ה"ה באמר, איני יודע. מ"מ הכא בכופר לענין מה שהקשה הריטב"א דאע"ג דלאו בני כפרה נינהו מ"מ יתחייבו לשלם לו מטעם שזממו להפסידו. יש לומר דיש חילוק בזה והוא דכיון דלאו