אמרי הצבי ד מה

(בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ד) שכתב הרמב"ם ואע"פ שהכופר כפרה ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו וכתב ה"ה בטעמו עפ"ד הרשב"א שמדייק מדברי התוס' דהאיבעי' הוא רק אם יורשי הניזק יכולין למשכנו אבל פשיטא דהב"ד ממשכנין על הכופר וכוונת הרמב"ם שהב"ד ממשכנין והלח"מ מפלפל בדברי הרשב"א ובדברי הרמב"ם וכתב וז"ל לכך נ"ל דרבינו ז"ל אית לי' דהאיבעי' הוי בכל גוונא בין בב"ד בין יורשי הניזק ותפיס לה רבינו האי איבעי' לחומרא כי היכי דתפיס בעי' אחריתי לחומרא משום דהוי כפרה ופסק שכל אחד מהשותפין ישלם כופר ה"נ אית לי' הכא כיון דהוי ענין כפרה ואפשר שיפשע ולא יביא משום דהוא לחברי' ולא לגבוה פסקינן לחומרא שממשכנין אותו עכ"ד הלח"מ. וי"ל דהריטב"א גם כן סובר כדעת הרמב"ם וי"ל דהברייתא נמי מספקא לה אם ממשכנין או לא ואע"ג דאזלינן לחומרא דממשכנין מ"מ שפיר תני בברייתא דעדים זוממין אינן משלמין אח הכופר דדוקא לענין הבעלים אזלינן לחומרא שיהי' להם כפרה משא"כ עדים זוממין דלאו בני כפרה נינהו ואינן מחויבין לשלם הכופר כשהוזמו עכ"ד

ובאמת לא הועיל כלום בדבריו דאכתי יקשה הואיל דאנן פסקינן להלכה דממשכנין על הכופר א"כ הרי החיוב שחייבוהו העדים בעדותן הוא דבר ברור יהי' מאיזהו טעם שיהי' אם מצד הדין או מצד חומרא הואיל דלכפרה הוא סוף סוף העדים מחייבין אותו לשלם סכום הכופר ויקשה קושי' הריטב"א דנעביד בהו כאשר זמם ומדחזינן דאין עדים זוממין משלמין את הכופר א"כ נוכל לפשוט האיבעי' דאין ממשכנין על הכופר וכמ"ש

הן אמת כי לכאורה י"ל ג"כ בדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הריטב"א שם וז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דלמ"ד כופרה כפרה לא שייכא הזמה דהא עיקר עדותם לחייבו מיתה ביד"ש כדכתיב וגם בעליו יומת ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותן של אלו יחייבוהו בשמים ואי לאו מפני עדותן לא יחייבוהו שאין השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו וכו' וכיון שכן אף כופר לא שייך בהו שהכופר במקום מיתה ביד"ש ונכון הוא מאוד עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולכאורה גם בדברי הרמב"ן ז"ל יש לעיין כן דהא סוף סוף הי' צריך בעל השור לשלם הכופר ליורשי הניזק גם אם באמת לא הרג כלל שורו רק דהעדים חייבוהו בעדותן שהעידו שקר ונימא בהו כאשר זמם ויצטרכו העדים זוממין לשלם הכופר שהרי רצו להפסידו לבעל השור לשלם הכופר וכמש"ל

אולם לאחר העיון היטב כוונת הרמב"ן ז"ל הוא דהעדאת העדים שהשור הרג אדם לענין שיתחייב בעל השור מיתה ביד"ש לענין זה לא מהני לן כלל העדאת העדים דקמי שמיא גליא אם הרג שורו לאדם וחייבין הבעלים מיתה ביד"ש או לא הרג השור וליכא חיוב מיתה והחיוב לשלם כופר הוא במקום החיוב מיתה ואין זה עיקר החיוב שבאו העדים להעיד עליו רק הכופר נמשך מכח החיוב מיתה והוא רק כטפל לגבי עיקר הדבר שהוא החיוב מיתה ביד"ש ומש"ה למ"ד כופרא כפרה דבא הכופר מכח המיתה ביד"ש והואיל דלא צריכין להעדאת העדים לענין החיוב ביד"ש הואיל דקמי שמיא גליא תו לא דיינינן כלל להעדאת העדים על החיוב כופר ולא יקשה תו דסוף סוף רצו העדים לחייבו תשלומי כופר כנלע"ד להסביר קצת דברי הרמב"ן ז"ל ועדיין צע"ק להבין דברי הרמב"ן ז"ל. אבל ע"ד הריטב"א עדיין צ"ע להבין דבריו הקדושים. וראיתי עתה בספר ערל"נ על מס' מכות (דף ב') הביא דברי הריטב"א והרמב"ן הנ"ל וכתב דלכאורה מוכח כתירוץ הרמב"ן דאי כתי' הריטב"א הי' מוכח מברייתא דהכא דאין ממשכנין על הכופר וא"כ הי"ל למיפשט האיבעי' מהכא ולמה סלקא בתיקי אע"כ מוכח כפי' הרמב"ן כו' ומיישב בזה שיטת הרמב"ם דפוסק דממשכנין על הכופר יעוי"ש וי"ל בזה

והנה ראיתי שם בספר ערל"נ בד"ה ואין משלמין את הכופר כתב שם ליישב דברי הרמב"ם (בפ"כ מהל' עדות ה"ח) העידו על שורו של זה, שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר דאמאי לוקין הא יצטרכו לשלם דמי השור וממונא משלם ואין לוקה ותי' דהא אינו מחויב לשלם כופר אלא במועד לאדם וכבר נתחייב השור מיתה מכח הנגיחות הראשונות ולא באו כלל להפסידו להשור גופי' והאריך בזה. והנה החכם הנ"ל כוון ג"כ בזה במ"ש להעיר עוד דאיך יתחייבו העדים זוממי לשלם כופר הלא יוכלו לומר להרוג את השור באנו ולא באנו כלל לחייבו כופר כדאמרינן במסכת סנהדרין (דף מ"א) גבי עדי נערה המאורסה כו' ומכח זה ניחא ליישב דברי הרמב"ם והיינו דכבר נתחייב השור מיתה מכח הנגיחות הראשונות עכ"ד והוא כמ"ש הערל"נ שהבאתי. והנה מלבד דיש להשיב על גוף הקושי' עפ"ד התוס' במס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) בד"ה עדי האב שכתבו דכל היכא דא"א להיות זה בלא זה לא מצו לומר דבאו רק על דבר אחד ולא על הדבר השני וגבי עדי נערה המאורסה בסנהדרין (דף מ"א) לא ידעו שהיתה חבירה או דלא ידעו דחבר א"צ התראה עיי"ש בתוס' וה"נ לא יוכלו העדים לומר דבאו רק להרוג השור ולא לחייבו בכופר כיון דא"א לזה בלא זה. אבל יש לומר עוד בפשיטות דאם הי' כוונתם רק להרוג את השור הי' להם להעיד ששורו של פלוני הרג ישראל ולמה להם לומר שהרג לפלוני וע"כ הי' ג"כ כוונתם לחייב להבעלים כופר לשלם להיורשים וז"פ

[י"א] דף מ' ע"א אוכ"ד אק"ב כתבתי דבר חדש דבכופר אם כופרא כפרה אדם נאמן על עצמו להכחיש את העדים ופטור מכופר כמו דאמרינן אדם נאמן על עצמו בקרבן בכריתות (דף י"ב) ויישבתי בזה קושי' הריטב"א מכות (דף ב' ע"ב) בהא דקאמר הש"ס שם דהא דתניא דעדים זוממין אין משלמין את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו והקשה הריטב"א ניהו דלאו בני כפרה נינהו למה יהי' פטורים הא מ"מ הם רצו לחייבו בכופר א"כ למה לא ישלמו לו כאשר זממו לחייבו. וכתבתי ליישב כיון דהי' בידו לפטור א"ע ע"י שיכחישם להעדים מש"ה לא שייך לחייב העדים משום כאשר זמם כמבואר בפנים

וכתב ע"ז נ"ג הרב הגדול מו"ה זעליג ישכר נ"י אבד"ק סקולסק מדברי הריטב"א מכות (דף ב' ע"א) ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וז"ל פירש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן אם בשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם וכדתנן בכריתות פ"ג אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין א"ל לר"מ ומה אלו ירצה יכול לומר מזיד הייתי וה"נ יכול לומר מזיד הייתי ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים מדכתיב או הודע אליו י"ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים דהכא לא כתיב הכי והדבר מסור לב"ד כו' עכ"ל הריטב"א ז"ל וא"כ הכא בכופר ללישנא דמתרצינן דיבורי' לא שייך בכופר דמה שייך שוגג או מזיד כשהרג שורו את האדם וללישנא דאדם נאמן ע"ע כמו דכ' הריטב"א דבגלות דלא כתיב או הודע אליו אינו נאמן ה"נ בכופר אף דכפרה הוא מ"מ כיון דלא כתיב או הודע אליו אינו נאמן על עצמו עכ"ד ויפה העיר בזה מדברי הריטב"א הנ"ל

אולם לשון הריטב"א משמע דלא פשיטא להריטב"א דבר זה וכתב די"ל כך. ועוד דהרמב"ן על מס' מכות שם בד"ה שהוא חייב כ' וז"ל ורש"י ז"ל פירש שהרג את הנפש בשוגג ולדבריו צריך תלמוד שאם אמר הלה לא הרגתי אמאי גלי הא איהו מהימן כדתנן בכריתות אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הניחא ללישנא דאמרי' התם משום דאדם. נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הכא דבר המסור לב"ד הוא ועדים נאמנין יותר ממנו כו' עייש"ה. והנה יש שינוי קצת בדברי הרמב"ן ממ"ש הריטב"א דאילו הריטב"א כ' הטעם דבגלות לא אמרינן אדם נאמן על עצמו משום דדוקא בחטאת דכתיב או הודע אליו הוא דנאמן אבל בגלות דלא כתיב הכי אינו נאמן. והוסיף עוד, והדבר מסור לב"ד. אבל הרמב"ן לא הזכיר מזה החילוק דהכא לא כתיב, קרא. ואולי אפשר דהרמב"ן ס"ל דבאמת אע"ג דלא כתיב י"ל דנאמן דילפינן כמו דהתם בחטאת שהוא לכפרה נאמן על עצמו כיון