אמרי הצבי ד מד

רובא הא במוכר שור לחבירו במס' ב"ב (דף צ"ב שם) ג"כ המוכר טוען ספק וכדמוכח שם להדי' ואדרבה הלוקח טוען ברי לרדיא זבנתי ובזה קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחה"ר וכן בריש האשה שנתארמלה כתבו התוס' בד"ה כיון כו' לרב פריך והתם ברי ושמא דהיינו בנתארמלה והיורשין טוענין ושפיר נוכל לומר דגם לשמואל פריך וע"כ דליתא וכן מבואר בשמ"ק ב"ב שם דבברי וברי גם רב מודה דאין הולכין בממון אחה"ר מכלל דלשמואל אף כשהמוחזק טוען שמא אין הולכין בממון אחה"ר עכ"ד. אמנם לפי האמור אין מזה סתירה כלל דכוונת הרשב"ם הוא דוקא שהמוחזק יהי' לו טענה טובה ולאו דוקא ברי גמורה רק שיהי' לו טענה דמסתבר וכההוא דמוכר שור ונמצא נגחן שיש להמוכר טענה טובה המסתבר וכמ"ש הרשב"ם שם (בע"א) בד"ה לשחיטה באה"ד וז"ל אלא אזלי בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרובא לא כלום הוא לא הי' לו למוכר לפרש אלא הלוקח הו"ל למימר לרדיא קבעינא לי' ומדלא פירש הפסיד כו' עכ"ל הרי שדקדק הרשב"ם לכתוב שזהו טענה יפה משום שהלוקח לא התנה רק קנה בסתמא ולא פי' ובכה"ג ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחה"ר וזש"כ נמי הרשב"ם בד"ה יכול כו' אלא אחר טענה טובה. ובזה אין סתירה מהשמ"ק דניהו דלשמואל לא בעי המוחזק ברי מ"מ צריך טענה טובה המסתבר. משא"כ הכא שגם הבועל אינו יודע כלום ואין לו טענה המסתבר כלל הולכין בממון אחה"ר. ומה שהקשה ב"ג הרב שיחי' מתוס' כתובות. מלבד שאין סתירה מהתוס' דהא התוס' מדהקשו הכא קושייתם לא ס"ל כן וסברתי הוא להרשב"ם. מלבד זה לק"מ דגם היורשים אפשר שיטענו ברי וגם הפ"י שם בד"ה ה"נ מסתברא כתב דטענת היורשים מיחשב כמו ברי וקצרתי

ולכאורה גם בה"ה (בפט"ו מהל' א"ב הכ"ו) מבואר ג"כ כן שכתב שם על הא דמצא תינוק מושלך וז"ל אבל ברוב עכו"ם חשבינן לי' כעכו"ם ומשלם נ"ש כדין שור של עכו"ם שנגח שור של ישראל כמבואר (בפ"ח מהל' נזקי ממון) לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא בעצמו מסופק אם הוא עכו"ם אם הוא ישראל עכ"ל. והרי מבואר דבכה"ג דאין המוחזק טוען ברי ליתא להאי כלל דאין הולכין במאה"ר

אולם י"ל במ"ש עוד שם הה"מ ז"ל ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דהא קיי"ל דלא אזלינן בממונא בחר רובא והיינו דקאמרינן דוקא להחזיר לו אבידה לפי שאין למוצא אותה חזקת ממון בה אבל לשלומי נזקא אפילו ברוב ישראל לא מפקינן ממונא מישראל למיתן לזה דאי לא לישמעינן לנזיקין ברובן ישראל וכ"ש בחזרת אבידה כנ"ל עכ"ל הה"מ. ולכאורה י"ל דהא גם באופן הזה הרי הישראל אינו יודע בברי שהניזק אינו ישראל וא"כ היל"ל דניזל בתר רוב ישראל. ולכאורה י"ל טובא בזה להבין דברי הה"מ הנ"ל. מיהא נראה לומר דכוונת הה"מ במ"ש שאין לו חזקת ממון כיון שהוא בעצמו מסופק כו' הוא כמ"ש הרשב"א כתובות (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אם רוב כו' וז"ל ואוקי לנזקין ובה קשיא טפי אפילו רוב עכו"ם נמי נימא להו אייתי ראי' דלאו ישראל אנא דאין הולכין בממון אחה"ר והא נמי לא קשיא כיון דגופי' הוא דמספקא לן אי ישראל הוא או עכו"ם הוא אי רוב עכו"ם עכו"ם הוא וכיון דעכו"ם הוא לית לי' חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מרי' אבל בישראל דודאי אית לי' חזקה דממונא לא אזלינן בתר רובא עכ"ל הרשב"א. והנה הרשב"א הקשה ג"כ כדברי הה"מ וכתב דמש"ה אזלינן בתר רוב עכו"ם משום דעל זה גופי' אנו מסופקין אם יש לו חזקת ממון דאם הוא עכו"ם אין לו כלל חזקת ממין וכמו שדייק המוהרי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות דהרשב"א ס"ל דאין לעכו"ם חזקת ממון. והה"נ דיש לפרש כן בכוונת הה"מ שכתב כיון שהוא בעצמו מסופק אם הוא עכו"ם וכו' והיינו דאין לו חזקת ממון כיון דהוא בעצמו מסופק אם הוא ישראל ויש לו חזקת ממון או הוא עכו"ם ואין לו כלל שום חזקת ממון. אבל בדין השני שכתב הה"מ הרי יש לישראל המזיק בודאי חזקת ממון דאף אם צריך לשלם מ"מ הא יש לו חזקת ממון ושפיר אין הולכין בממון אחה"ר. ולפ"ז מבואר מהה"מ להיפוך מסברתי בדברי הרשב"ם דהא המזיק בעצמו מסופק אם הניזק ישראל ואפ"ה כתב דאין היוכין בממון אחה"ר והוא כסברת התוס' בקושייתם הכא וכן מוכח מהרשב"א כתובות שם בקושייתו הנ"ל. וסברתי שכתבתי ליישב קושית התוס' הוא אליבא דהרשב"ם ז"ל

ויש לומר עוד באופן אחר לפמ"ש לעיל בפנים הספר (על דף כ"ג ע"ב) [אוי"ז אק"א] דחזקת ממון לא שייך לומר רק היכא דאם נימא כן לא יצטרך לשלם כלל אבל היכא דיצטרך עכ"פ לשלם פלגא דאז איתרע לה תו החזקת ממון עייש"ה שהבאתי דגם בספר מוצל מאש הספרדי להגאון מוהר"י אלפנדרי ז"ל מבואר ג"כ כן עייש"ה. א"כ נוכל לפרש שפיר דברי הה"מ דבהדין הראשון בנגח שורו לשור של ישראל דאף אם הוא ישראל ג"כ צריך לשלם ח"נ עכ"פ תו לא שייך לומר דאית לי' חזקת ממון אבל בהדין השני בנגח שור של ישראל לשורו דשמא לא יצטרך לשלם לו כלל אית לי' להישראל חזקת ממון. ונוכל להעמיס קצת זה בלשון ה"ה שכתב בהדין הראשון לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא בעצמו מסופק כו' דהיינו דאין לו חזקת ממון כיון דצריך לשלם עכ"פ ח"נ והוסיף עוד לומר עוד טעם בזה כיון שהוא בעצמו מסופק כו' אבל בהדין השני הוי הספק אם מחויב כלל לשלם ומש"ה פטור כנ"ל לפר כוונת ה"ה בזה. וגם לפ"ז נראה מהה"מ בהדין השני להיפוך מסברתי בדברי הרשב"ם והתוס' שהקשו קושייתם סוברים ג"כ כדברי הה"מ הנ"ל וכמבואר לעיל

ועל מה שכתבתי להעמיס בכוונת התוס' שכתבו וז"ל דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אבי' כו' דכוונתם עפי"ד ההפלאה דהשפחות שנתערבו בהן נתייאשו הבעלים מהן וא"כ י"ל דבכה"ג דהוה רק מעוכבת גט שחרור שוב לא הוי הולד כמוה רק בתר אביהם כו' וע"ז כתב אהובי ב"ג הרב שיחי' הנ"ל דע"כ לא כתב ההפלאה לסברתו שם דמעוכבת גט שחרור יש לה קנס דוקא לשיטת רש"י במס' גיטין (דף ל"ט ע"ב) דמעוכבת ג"ש אסורה בעבד אבל לשיטת התוס' בגיטין, (דף מ"ם ע"א) בד"ה אותו דס"ל דמותרת בעבד א"כ בודאי דאין בה תפיסת קידושין וא"כ שוב אין לה קנם וכמ"ש השמ"ק כתובות ר"פ אלו נערות בשם הירושלמי דכל שאין בה תפיסת קידושין אין לה קנס וכן ממילא לשיטת התוס' ע"כ צ"ל דולדה כמוה דהא במס' קידושין (דף ס"ז ע"ב) מפורש דכל שאין בה תפיסת קידושין הולד כמוה וא"כ אין להעמיס כן בתי' התוס' דכוונתם דשוב אין הולד כמוה דהא התוס' לשיטתם ע"כ הולד כמוה עכת"ד. ולע"ד אינו הכרח די"ל דגם להתוס' אע"ג דמותרת בעבד מ"מ אפשר דתופסין בה קידושין וא"כ שפיר י"ל דמ"ש ההפלאה דיש לה קנס כיון דאסורה בעבד לדעת רש"י אין הכוונה דוקא לתרץ רק לשיטת רש"י דהא כתב לתרץ קושי' התוס' ורק כוונתו דכמו דלשיטת רש"י אסורה בעבד ממילא יש לה קנס הה"נ לשיטת התוס' דמותרת בעבד אפ"ה י"ל דיש לה קנס כיון דתו לאו שם שפחה עלה ואפשר ויש לה תפיסת קידושין וממילא די"ל לסברתי דשוב אין הולד כמוה. וראיתי במכתבך שפלפלת ובסוף כתבת ג"כ כן דאפשר שגם לשיטת התוס' יש בה תפיסת קידושין. וגם כל סברתי דבמעוכבת ג"ש אין הולד כמוה הוא לענין קנס דוקא אבל לענין פסול לא וכמ"ש בפנים ועוד יל"ע בזה. ובגוף הענין כיון דהשפחות שנתערבו בהן נתייאשו מהן הבעלים א"כ למ"ד דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור עיין גיטין (דף ל"ח) כל הסוגי' א"כ יש לה קנס בודאי ואף לפמ"ש בפנים לפקפק ע"ד ההפלאה ז"ל ולומר דמעוכבת ג"ש אין לה קנס מ"מ למ"ד דאינה צריכה ג"ש א"כ פשיטא דיש לה קנס דהיא בת חורין ועיין תוס' יבמות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה בשלמא שתי' כן קושייתם שם בהא דנקט הש"ס שם טעמא משים ממזרות ולא קאמר הטעם משום עבדים וחי' הואיל דאיכא מ"ד דנתייאשתי מפלוני עבדי א"צ גט שחרור עייש"ה וי"ל בזה

[יוד] דף מ' ע"א אוכ"ד אק"א הקשיתי על התירוץ של ע הריטב"א דהואיל דלא ניפשטא האיבעי' אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפרה תו לא שייכא בהו הזמה והקשיתי דא"כ ממילא נוכל ליפשוט האיבעי' דאין ממשכנין על הכופר דאם הי' ממשכנין א"כ תיקשי קושי' הריטב"א הנ"ל דליחייבי העדים זוממין לשלם משום כאשר זמם. והשיב ע"ז חכם אחד החפץ בעילום שמו לפלפל ליישב הקושי' הנ"ל עפ"ד הלח"מ