אמרי הצבי ד מג

אכלה כולה נשאלין עלי' [ועיין במנ"ח (מצוה רפ"א) שכ' ג"כ כן דגם בתרומה אם אכלה כולה נשאלין עלי' עייש"ה] מכ"ש היכא דהדבר הוא בעין ורק שהוא ברשות אחרים וזה מונע ההתרה אבל אם הכהן שהוא בידו מסכים לההתרה ורוצה להחזיר להישראל י"ל דמועיל ההתרה של הבעלים. ומה שציין בהרא"ש (דף נ"ט) כוונתו דלהר"א ממיץ שהביא הרא"ש שם לעולם מועיל ההתרה אפילו שלא בהסכמת הכהן ממילא י"ל דלהחולקים על הרא"מ וסוברים דבאתי ליד כהן לא מהני שאלה הוא דוקא אם אין הכהן מסכים אבל אם הכהן מ מסכים על השאלה ורוצה להחזיר התרומה מועיל השאלה של הישראל ואין לומר דהגאון ז"ל כתב רק אליבא דהרא"מ ז"ל דא"כ יפסוק כהרא"מ והרי רש"י והר"ן והרא"ש חולקים על הרא"מ וגם מלשון הרא"ש שם נראה דלהרא"מ לעולם יכול לישאל אף בלא רצון הכהן. וע"כ כוונתו ז"ל דלהחולקים על הרא"מ מועיל שאלה בהסכמת הכהן והוא מבואר כדברי ב"ה. והא דקאמר הש"ס בנדרים שם דהיכא דהתרומה ביד כהן לא הוי דשיל"מ היינו שהכהן לא יתרצה. ועיין במס' ב"מ (דף נ"ג ע"א) בתוד"ה הי"ל דשיל"מ וא"ת תרומה נמי יל"מ בשאלה וי"ל כדאמר התם מי הוה מצוה לאתשולי עלה א"נ שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עלי' עוד שאינה ברשותו עכ"ל ומסוף דבריהם שדקדקו לכתוב שאינה ברשותו משמע קצת הטעם דלא יכול לשאול על דבר שברשות אחרים ונוכל לומר הטעם דוקא אם אין הכהן מסכים להשאלה אבל אם הכהן מרוצה אולי מועיל שפיר השאלה בכה"ג. והנה מה שכתבתי לעיל לפקפק על סברא זו יקשה ג"כ על מ"ש הנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' קנ"ד) דמאי דל"מ שאלה משום דאין הכהן מאמין וקצרתי

[וי"ו] דף ל"ז ע"א אוט"ו אק"ג במ"ש על קושית הפני ארי' בהא דקאמר הש"ס לעיל בב"ק (דף י"ב ע"ב) דבהזיק שורו את קדשים קלים אליבא דריה"ג דממון בעלים הוא חייב ופריך הש"ס מהמקדש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל אינה מקודשת לימא **(דלא)** כריה"ג ומשני כי א"ר יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה מודה דמשלחן גבוה קא זכו ופירש"י הטעם דמחיים אחריותו הוא עליו. והקשה הפ"א למה לא פירש"י טעם החילוק בין מחיים לאחר שחיטה דמחיים עדיין יכול לשאול על הקדשו הוי ממון בעלים משא"כ לאחר שחיטה. וכתבתי דל"ק קושית הפני. ארי' עפ"י מה שכתבתי דאפילו אם באמת שאל אח"כ על הקדשו כל שבשעת הנגיחה הי' הקדש פטור כו'. וע"ז השיב ב"ג הרה"ג מו"ה שמואל יהודא נ"י אבד"ק קוואהל לדחות תירוצי הנ"ל משום דלולא דברי הפני ארי' שהעלה דמכת סברא דהואיל לא מצינו להוציא ממון ניהא דנימא דכשיש עליו שם הקדש פטור אף אח"כ שנשאל אבל אמאי לא נימא דמיקרי שור רעהו גם קודם שנשאל מכת הואיל דבידו לשאול על ההקדש וע"כ צרכינן לבא לסברת הפני ארי' דמשום הואיל לא מצינו להוציא ממון עכ"ד. והמעיין היטב בדברי יראה כי אין זה הדיחוי לתירוצי עולה יפה כי ניהא דיש לומר סברא דהואיל הלא בעבור זה הקדמתי להביא [באק"ב] דברי התוס' במס' פסחים (דף מ"ו) בד"ה הואיל מ"ש הר"י דאף דנימא הואיל מ"מ כל כמה דלא שאל על ההקדש הרי חשיב לגבוה וא"כ שפיר פטור מלשלם גם כי שאל באמת אח"כ על ההקדש ולא צרכינן דוקא לסברת הפני ארי' דמשום הואיל לא נוכל לחייבו ממון

אמנם שבתי וראיתי כי צדקו דברי ב"ג הרב שיחי' כי לתרץ קושית הפני ארי' עפי"ד התוס' פסחים הנ"ל הלא לפ"ז הי' מתורץ בפשיטות הקושי' דבהקדש לא אמרינן הואיל גם בלא סברתי הנ"ל. ובאמת בפ"א רמז לזה שהביא דברי התוס' בפסחים הנ"ל דשאני הנהו דכתיב לה' אע"ג דאי בעי מיתשל עלי' חשבם הכתוב של גבוה עכ"ל וה"ה לענין קדשי קדשים דלא אמרינן הואיל כו' יעו"ש בפ"א. משמע מדבריו ז"ל דר"ל דדוקא בק"ק אמרינן סברת התוס' אבל בקק"ל לריה"ג הקשה דנימא הואיל ולא נשאר לתרץ הקושי' רק עפ"י סברתי דגם אחר ששאל פטור וע"ז יפה כ' ב"ג הרב שיחי' דזה יתכן רק אם הדין דבהזיק קודם ששאלו הבעלים פטור ה"ה אם אח"כ שאלו ג"כ פטורין אבל קושי' הפ"א ז"ל הוא דנימא לריה"ג דגם בהזיק קודם שנשאלו בקק"ל חייב דהוא משום הואיל אי בעי מיתשל ואף קודם שנשאלו מיקרי של רעהו מה"ט ודו"ק

[ז] דף ל"ז ע"ב אוט"ז הבאתי דברי הרבינו בחיי בפ' יתרו וז"ל לא תענה ברעך לא אמר באחיך כמשפט הכתובים מכאן שהזהיר אפילו על העכו"ם וכן מצינו וישאלו איש מאת רעהו והוא נאמר על המצריים והעירותי כי מכמ"ד בש"ס ממעטינן ממלת רעך עכו"ם וכתבתי כי אז הי' קודם מתן תורה ואז הי' המצרי בכלל רעהו. וע"ז השיבני ידידי הרה"ג כו' מוה"ר דוד שיפמאן נ"י מעה"ק טברי' תובב"א וז"ל ולא העיר שיש שלשים מרעים דשמשון (שופטים י"ד) אחר מתן תורה ולהבדיל בין הקודש הקב"ה נקרא רעך ורע אביך. ומה יקרו רעך א'. למען אחי ורעי הוקר רגלך מבית רעך. יעוין חגיגה (ז' ע"א) ורש"י שם (ושם להלכה לא לאגדה) ויעויין רש"י משלי (כ"ז) וא"כ גם של גבוה מיקרי שור רעהו עכ"ל. ולכאורה יקשה על הדרשה הפשוטה דדרשינן רעהו למעט של הקדש

ולעד"נ דמקרא שלשים מרעים דשמשון לא יקשה דהא בודאי פלשתי עם הפלשתי האחר בודאי דנופל עלה שם רעהו והני שלשים היו מרעים זל"ז דהא כתיב ויקחו שלשים מרעים ויהיו אתו דהיינו דשלשים מרעים שהיו רעים זל"ז היו עם שמשון אבל לא כתיב בקרא שהיו רעים דשמשון. וכן גבי דור הפלגה (בפ' נח י"א פסוק ז') אשר לא ישמעו איש שפת רעהו והיינו בדומה לו וכן (בפ' לך לך ט"ו פסוק יו"ד) ויתן איש בתרו לקראת רעהו דג"כ הואיל שהוא בדומה לו נקרא רעהו. אולם כתיב אח"כ שם (בפסוק כ') למרעהו אשר רעה לו, וכן (בקפיטל ט"ו פסוק וי"ו) ויתנה למרעהו. ונראה בזה דהפלשתים קראו למרעהו להפלשתי הזה שנתן לו אבי האשה לאשה כי אצל הפלשתים לא הי' הפרש בין שמשון לבין הפלשתי. אבל היכא דהתוה"ק כתבה רעך שפיר אמרינן דדרשינן למעט עכו"ם וז"פ

ובעיקר הדבר מה נעים הפי' שראיתי בספר התורה והמצוה להגאון מוהרמ"ל ז"ל ע"פ וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה וז"ל אולם ממה שאומר וישאלו איש מאת רעהו שמשמע שישאלו מבני ישראל איש מרעהו כי המצריים לא נקראו בשם רעהו ורעותה נראה שהיתה בזה תחבולה אחרת בכדי שלא ירגישו המצריים ששואלים ע"מ שלא להחזיר כי יפלא בעיניהם למה יצטרכו לכלי כסף וכלי זהב ישאלו איש מאת רעהו ר"ל ישראל מישראל שעניים ישאלו מן העשירים כלי כסף וכלי זהב וכאשר יראו זאת המצריים יאמרו להם שלצורך העבודה הזאת והחג הזה צריך שכל אחד גם העני שבישראל יהי' לו כלי כסף וכלי זהב כלים יקרים ותכשיטין ובזה יוכלו לשאול גם מהמצריים אחר שיראו שזה צריך להם לענין העבודה והחג כו' יעו"ש ודפח"ח

[ח] דף ל"ח ע"ב או"ב אק"ב הקשיתי ע"ד הרמ"ע ז"ל במאמר אם כל תי מהא דכאן. והראני הרה"ג מוהרמ"ד נ"י אבד"ק דוואהרט בפנים הספר עשרה מאמרות שם (בסימן יו"ד) הביא בעצמו דברי הש"ס במס' יבמות (דף ע"ז) הנ"ל וכתב עלה ואין זאת לפי האגדה שזכרנו כו' וכתב בפירוש יהודה דקאי על הא דכ' מקודם (בסי' ט') שנשא שלמה נעמה לאחר שנטרד ממלכותו ודהמע"ה כבר הי' מת כשמלך שלמה עכ"ל

[ט] שם אוכ"א במ"ש ליישב קושית התוס' בד"ה ועל הכותית הבאתי דברי הרשב"ם במס' ב"ב (דף צ"ב ע"א) בד"ה יכול לומר כו' וכ"כ עוד שם (ע"ב) בד"ה לא אזלינן בתר רובא אלא אחר המוחזק אם יש לו טענה טובה עכ"ל והעירני ב"ג הרב המאה"ג מו"ה רפאל זאב ג"י אבד"ק דאברין כי שניתי לשון הרשב"ם שכתב אם יש לו שום טענה עכ"ל הרשב"ם וב"ג הרב נ"י הנ"ל כתב לפרש כוונה אחרת בדברי הרשב"ם. והנה באמת הי' טעות בהעתקת דברי הרשב"ם (בדף צ"ב ע"ב) אבל כוונת הרשב"ם ז"ל שכתב אלא אתר המוחזק אם יש לי שום טענה ג"כ כוונת הרשב"ם הוא שיש לו טענה טובה כמ"ש (בע"א) והיינו ע"כ טענה דמסתבר דטענה שאינו מסתבר לא מיקרי כלל טענה וגם לפי הלשון שכתב (בע"ב) אם יש לו שום טענה היינו ג"כ טענה דמסתבר דטענה ש שאינו מסתבר לא מיקרי כלל טענה

והנה ב"ג הרב שיחי' הקשה על דברי וז"ל איך סליק אדעתי' לומר דהיכי דהמוחזק טוען שמא אזלינן גם לשמואל בתר