אמרי הצבי ד מא

עסק שבועה וכגון דאיכא עד אחד המעיד כדברי התובע והלה מכחישו והש"ס לא קאמר כדרבא כו' אלא לדמיון דכמו במודה במקצת ועל השאר אומר א"י דהוי מחויב שבועה ואיל"מ ה"נ גבי שבועת ע"א הוי כן ולא שייך למיפטרי' מטעם הילך. אמנם בלשון רש"י ז"ל שם בד"ה עסק שבועה וכו' וה"נ כיון דמודה במקצת ואמר איני יודע במקצת דחייב שבועה דאורייתא משום הודאה במקצת עכ"ל מבואר בפירש"י ז"ל דמיירי בשבועת מודה במקצת. וראיתי בספר פתחי שערים לחותני הגאון ז"ל על ב"מ שם שהעיר בלשון הש"ס כגון שיש עסק שבועה ביניהן דלשון כגון מורה שיש עוד אופנים כה"ג והיינו דמלבד מה דמוקי הש"ס במודה במקצת משכחת עוד בשבועת ע"א עייש"ה. אבל מה דמוקי הש"ס שיש עסק שבועה הוא במודה במקצת וא"כ הדרא לדוכתה קושי' הנתה"מ הנ"ל ועיין ג"כ בנתה"מ (סי' קס"ד סק"ח)

[ד] דף ל"ו ע"ב אות וי"ו אק"ג הבאתי דברי הרשב"א ז"ל במס' גיטין (דף ל"ו ע"ב) בענין הפקר ב"ד דלמ"ד דיליף מאלה הנחלות כו' ילפינן דיכולין הב"ד גם להקנות וכתבתי דגם למ"ד דיליף מקרא דכל אשר לא יבא דשמעינן רק דיכול להפקיר אבל לא להקנות הוא דוקא היכא דצריכין הב"ד להפקיר וגם להקנות אבל היכא דצריכין רק או להפקיר או להקנות שפיר יכולין הב"ד כו'. וע"ז העיר במכתב המופלג החריף מו"ה יצחק מאיר הלוי נ"י מק"ק טשענסטחוב לתרץ בזה קו' המק"ח (בסי' חמ"ח) שכתב לסברא זו דאין הב"ד יכולין להקנות והקשה מהא דמ"ד דיליף מקרא דאלה הנחלות וכתב ליישב בזה דגם באבות דמנחילין הוא רק להקנות ולא להפקיר ג"כ דהא כשמתו האבות ממילא פקע זכות של האבות כמו בנכסי הנר שמת דנעשה הפקר הואיל דאין לו יורשים ממילא גם באבות המנחילין הוא ג"כ רק לעשות פעולה אחת להקנות בלחוד וא"כ ילפינן משני המקראות כאחד דמקרא דכל אשר לא יבא ילפינן דיכולין הב"ד להפקיר ומקרא דאלה הנחלות ילפינן דיכולין להקנות אבל רק להקנות בלחוד אבל לא לעשות שני הפעולות כאחד עכ"ד ולכאורה יפה אמר בזה

אולם היש"ש שהבאתי כתב בפירוש דסברת דר"א דאמר מקרא דאלה הנחלות עדיפא מדר"י דאמר מקרא דוכל אשר לא יבא דלר"א אף להקנות יכולין הב"ד ולר"י לא שמעינן רק להפקיע ולהפקיר אבל לא להקנות ואין לומר דהכוונה הוא במ"ש דלר"א יכולין הב"ד אף להקנות היינו דלר"י דיליף מקרא דכל אשר לא יבא ילפינן רק שיכולין להפקיע ולהפקיר אבל לא שמעינן דיכולין להקנות בלחודי' נ"כ אבל לר"א דיליף מקרא דאלה הנחלות ילפינן גם להקנות אבל דוקא להקנות בלחודי' אבל לא להפקיר ולהקנות כאחד דא"כ מנ"ל לר"א מהאי קרא דאלה הנחלות דיהי' יכולין להפקיר דהא לפי סברתך בנחלות כבר הי' כהפקר דהא מתו להו האבות שהם הבעלים הראשונים ואין בזה עוד זכות בעלים וא"ל דלהפקיר נדע מכח כ"ש מלהקנות דהשתא להקנות יכולין הב"ד מכ"ש להפקיר ז"א דנוכל לומר דדוקא להקנות שכלתה לה כבר רשות בעלים יכולין הב"ד להקנות אבל לא להרע להבעלים ולהוציא הדבר מרשותם אין הב"ד יכולין. ודוחק ג"כ לומר דהפי' הוא דשני האמוראים לא פליגי ורק ר"י דיליף מקרא דוכל אשר לא יבא יליף על להפקיר ור"א דיליף מקרא דאלה הנחלות הוא על להקנות וממילא שמעינן דיכולין הב"ד או להקנות או להפקיר אבל לא שניהם כאחד דמנ"ל לומר כן נימא להיפוך דלר"י דיליף מקרא דוכל אשר לא יבא יכולין רק להפקיר ולא להקנות ולר"א דיליף מאלה הנחלות יכולין להפקיר ולהקנות שניהם כאחד ג"כ ולשון הש"ס דקאמר ר"א אמר מהכא אלו הנחלות משמע דלא ס"ל לדרשא דר"י מקרא דוכל אשר לא יבא רק מהכא וקאמר מה אבות מנחילין אף ראשים מנחילין והראשים מפקיעין מזה ונותנים לזה והיינו שיש להם כח להפקיע מזה וליתן לזה דמשמע דהילפותא הוא מאבות לראשים. ועיין ברשב"א גיטין (דף ל"ו) בד"ה רבא וז"ל ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלונית לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין ואומרין ממון ראובן לשמעון יהא וזוכה בו מעתה שמעון עכ"ל והרי נקיט בהדיא לר"א דמפקיעין ונותנין כאחד וגם באבות נקיט הלשון וזכין לו מיד והיינו גם בחיי אבות וילפינן מינה לראשים. הגם די"ל בפי' בלשון וזכין בו מיד אבל עכ"פ מבואר בהדיא דלר"א יש כח על שניהם כאחד וז"פ לע"ד

[ה] שם אות וי"ו אוק"ח במ"ש דהא דתרומה ביד כהן ל"מ שאלה הוא משום הפקעת זכותו של הכהן ואם הכהן מסכים שישאל הישראל שפיר מהני השאלה. אעתיק כאן פלפול שפלפל אאמו"ר הרה"ג כו' מוה"ר יוסף זצ"ל בזה הענין ומה שכתבתי על דבריו הקדושים

הנה אאמו"ר הרה"ג הראני דברי התוס' במס' עירובין (דף למ"ד ע"ב) בד"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל וז"ל ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן דתו לא מצי לאתשולי עלי' מדקתני בחולין משמע דוקא בחולין אבל בתרומה אפילו ביד ישראל לא עכ"ל ומשמע מזה דכל שהוא ביד כהן לא משכחת לה כלל שיהי' שייך בי' שאלה עכ"ד. ולאחר העיון היטב נראה דאין משם סתירה כ"כ לדברי דהא לכאורה י"ל מאי מועיל זה שיכול לשאול עליו הלא סוף סוף עדיין לא שאיל עלה וצרכינן לומר דהואיל דיכול הוא לשאול עלה מיקרי תו סעודה הראוי' אצלו וא"כ י"ל דזה דוקא כי לא תליא רק בדעת עצמו אבל אם תליא בדעת אחרים לא מיקרי תו סעודה הראוי' לו כל זמן שלא אתשיל עלה ואף דבלא"ה צריך ב"ד שיתירו לו זה לא מיקרי תליא ביד אחרים דהא יכול למצא ג' אנשים שיתירו לו ועיין במס' שבת (דף מ"ו ע"ב) אי לא מזדקק לי' חכם סניא לי' בג' הדיוטות דהא הב"ד אינם נוגעים כלל בדבר משא"כ אם צריך דעת כהן שהוא נוגע בדבר ושפיר כתבו התוס' דלא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן כו' והיינו דתו צרכינן לזה דעת הכהן שיסכים וא"כ אם עדיין לא שאיל עלה לא מיקרי תו סעודה הראוי' ולא מהני

אולם יש לפקפק בזה דהרי למה הוצרכו התוס' להקשות דוקא בתרומה דאתי ליד כהן דלית בי' שאלה ולמה לא הקשו דאפילו בלא אתי ליד כהן ורק ראובן עירב לעצמו בתרומה שהפריש שמעון דאין ביד ראובן לישאל על הפרשת תרומה של שמעון, וע"כ מדלא הקשו התוס' כן ש"מ דבכה"ג כיון דעכ"פ שמעון מצי למיתשל עלה תו הוי סעודה הראוי' לראובן כיון דאפשר בשאלה וא"כ ש"מ דאף דצריך ראובן בזה לשמעון שיתשל ג"כ מיקרי סעודה ראוי' לראובן וה"ה בתרומה שהפריש ראובן ואתי ליד כהן אם נימא דמהני שאלה בהסכמת הכהן ג"כ הוי סעודה הראוי' אע"ג דצריך לדעת הכהן וע"כ כוונת התוס' דבאתי ליד כהן אין שום אופן שיהי' מועיל אפילו בהסכמת הכהן. הגם דיש לצדד בזה דהתם בתרומה שהפריש שמעון אין שמעון נוגע כ"כ אם ישאל משא"כ באתי ליד כהן לא ירצה הכהן להפקיע התרומה מרשותו דכשיפריש הישראל שנית מזה פן יתן לכהן אחר ויש לצדד לכאן ולכאן

אמנם אאמו"ר הרה"ג זצ"ל חזר וביאר כוונתו דמקושית התוס' הנ"ל מוכח בבירור דכל שהי' התרומה פ"א ביד הכהן לא מהני תו שאלה אף דעתה הוא ביד הישראל התורם וז"ל הטהור במכתבו אלי הנה כפי הנראה לא הבנת השנתי היטב לכן מוכרח אני לבאר דברי הנאמרים בקיצור נמרץ כי כוונתי דמתוס' מוכח אם הי' תרומה ביד הכהן פ"א אף דאח"כ הוא ביד ישראל התורם הן שקנה מיד כהן או שנתן הכהן תרומה לישראל התורם אינו יכול לשאול על התרומה כלל כי התם במתני' תנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה היינו אם הישראל קנה תרומה מכהן או שהכהן מערב בתרומה על ישראל הר"ז עירוב ואף דאסור לישראל לאכול כיון דמותר לכהן סעודה הראוי' הוי וסומכוס פליג על הת"ק בתרומה אינו עירוב דבעינן דוקא סעודה הראוי' לישראל לאכול אבל לנזיר ביין מודה סומכוס דהוה עירוב וע"ז מקשה הגמ' מיש דבנזיר מודה סומכוס דהוי עירוב ומ"ש גבי תרומה דפליג אע"כ בנזיר הטעם דאי בעי מיתשל על נדרו תרומה נמי אי בעי שאל על התרומה וע"כ קושית הגמ' היינו ע"כ או תרומה ביד ישראל התורם או דכהן מערב על ישראל התורם או שהישראל התורם קנה התרומה מן הכהן או בן בתו של הכהן שנתן תרומה לאבי אמו ואח"כ מת אבי אמו הכהן וירש בן בתו התרומה מכהן אבל אם ישראל קנה תרומה מכהן או שכהן מערב בשביל ישראל אחר זה לא מהני דאיך