אמרי הצבי ד לט

מו"ה דוד נ"י בספר זית רענן ח"ב בחלק חו"מ (סי' מ"ג) פלפול ארוך בדברי הר"ן

אוי"ח אק"ג בסופו צ"ל בזה"ל. ועיין לעיל בפרקין [או"י אק"ה] מ"ש בזה

[ז] דף ל"ד ע"ב אוב"ד אק"א כתבתי בישוב דברי הר"ש ז"ל דמפרש דפלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן הוא באם אינו מקלקל ואולם גם אינו מתקן דר' יוחנן סובר בכה"ג לאו שם מקלקל עלה והתורה לא פטרה אלא מקלקל ור' אבהו סובר דכל שאינו מתקן מיקרי מקלקל. והשיבני ע"ז החריף המופלג מו"ה יצחק מאיר הלוי נ"י מק"ק טשענסטחוב וז"ל ואני ראיתי במוהר"ם שי"ף, מס' סנהדרין (דף פ"ד) שכתב דהוי מקלקל לענין שבת וראי' מתוס' שבת שכתבו דר' אבהו מיירי באופן דהוי איסור הנאה והוא סובר דיכול ליהנות ומש"ה מיקרי צריכה לגופי' אבל מקלקל אכתי הוי והתם באיסור הנאה מאי מקלקל הוא סוף סוף לא יכול ליהנות ממנו אלא ע"כ דזה, מיקרי מקלקל עכ"ד והנה למה כתב זה בשם המוהרמ"ש ז"ל אשר הם דברי התוס' בסוגיין ג"כ בהתי' השני והמוהרמ"ש ז"ל מפרש דברי התוס' בזה. אולם בגוף הדבר לא אדע השגה בזה הלא המהרמ"ש מפרש זה רק לר' אבהו דסובר כן וגם אנכי כתבתי כן דר' אבהו סובר כן ופליג בזה עם ר' יוחנן. ועוד כי אנכי כתבתי זה בשיטת הר"ש ז"ל והתוס' לא ס"ל כהר"ש בזה וז"פ

[ח] דף ל"ה ע"ב אוכ"ט אק"א במ"ש דמתוס' סנהדרין (דף וי"ו ע"ב) מוכח דהא דט"ח והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין הוא מטעם הודאה ולא מטעם מחילה וכתבתי דיש לעיין לטעמא דהודאה אם הנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורין אם פטור מלשלם שעורין. לפום ריהטא כתבתי כן בלשון יש לעיין ובאמת כן מבואר להדיא בש"כ (סי' פ"ח סקי"ז) שציינתי לעיין דמתוס' סנהדרין הנ"ל מבואר דהוא מטעם הודאה וכשהנתבע יודע שחייב לו חייב להך טעמא יעו"ש

[ט] שם אוכ"ט אק"ב שכתבתי להקשות דל"ל להראשונים ז"ל לומר טעמים לפטרו משעורים והא ילפינן לה מקרא במס' שבועות (דף ל"ט ע"ב) דט"ח והודה לו בשעורים פטור דבעי הודאה מתין הטענה כו' וע"ז השיב המופלג מו"ה צבי הירש הכהן נ"י מק"ק אויזערקאוו דמה דילפינן מקרא היינו רק לפוטרו משבועה על החטים אבל אכתי י"ל דחייב לשלם השעורים שהודה ומה דילפינן מקרא דפטור היינו רק משבועה על החטים משום דלא הוי ההודאה ממין הטענה עכ"ד. והנה בפשיטות י"ל דהא חזינן דהתוס' בב"ק בסוגיין בסוד"ה לימא כתבו דאף דאיכא פלוגתא ת"ק ורשב"ג אי חייב בשבועה משום דלא הוי ממין הטענה אבל לכ"ע פטור מדמי שעורים ע"ש א"כ חזינן דיותר יש סברא לחייבו בשבועה ממה שנחייבו בממון וא"כ שפיר קשה מה שהקשיתי דכיון דילפינן מקרא דפטור משבועה א"כ מכ"ש דפטור מדמי שעורים ול"ל כל הנך טעתי שכתבו הראשונים ז"ל. אולם עדיין יש לפקפק בזה דע"כ לא כתבו התוס' דיש יותר סברא לפוטרו מדמי שעורים מלפוטרו משבועה אלא משום דאיכא טעמי הראשונים ז"ל או מטעם מחילה או מטעם הודאה וא"כ מהסברא לפוטרו מממון. אבל לולי סברת. הראשונים אכתי לא הוה ידעינן מקרא לפוטרו מממון דהו"א דקרא לא אתא לפוטרו אלא משבועה דלא הוי ממין הטענה אבל דמי שעורים ליחייב דמהיכי תיתי לפוטרו. אמנם יש מקום לקושייתי הנ"ל עפי"ד השמ"ק שהבאתי שהקשה כמו שהקשיתי לאידך ניסא דל"ל קרא לפוטרו משבועה ת"ל כיון דידעינן מסברא דפטור מדמי שעורים א"כ תו ליכא הודאה כלל ותי' השמ"ק ז"ל דהיא גופא אשמועינן קרא דמשוה דפטור אף מדמי שעורים א"כ ליכא הודאה כו' יעו"ש וא"כ מבואר מדברי השמ"ק בתירוצו דילפינן מקרא דפטור מדמי שעורים וממילא ליכא הודאה וא"כ קשה ל"ל להראשונים ז"ל לומר טעמים והא נשמע מקרא דפטור מדמי שעורים וכמו שהקשיתי. אם לא שנימא כמ"ש בפנים דהני טעמים שכתבו הראשונים הוא בטעמא דקרא

[יו"ד] שם ע"ב אול"א אק"ד קודם ד"ה והנה זכיתי צריך להוסיף כזה. ועיין במהרש"א בקידושין שם (דף ס"ה ע"ב) בד"ה פירש"י בד"ה מי מצי אמרה וז"ל הכי משמע לי' למקשה כו' ובתו"י כתבו ואי אית לה נמי סהדי אינה צריכה שני גיטין דהוי כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמר אם ניסת לא תצא עכ"ל וכתב המהרש"א עלה הכי איתא בפ' האשה שנתארמלה אבל לא קאי הכי במסקנא ע"ש נס קשה לתירוצם דאין זה מספיק דמ"מ כיון דלכתחילה לא תינשא כדאמר התם צריכה שפיר ב' גיטין כדי שתנשא לכתחילה ויש ליישב דהכא יש להאמין טפי לאותן שאומרים לא נתקדשה ותינשא אף לכתחילה כיון דאותן שאומרים נתקדשה הוכחשו כבר שאלו אומרים נתקדשה לזה ואלו אומרים לזה עכ"ל המהרש"א. והנה סוברים התו"י נ"כ כשיטת הראב"ד והרב אב"ד הנ"ל וקושי' המהרש"א הוא ממש כקושית הרשב"א הנ"ל. ולע"ד יש להוסיף עוד ולהקשות דלפי מסקנת הש"ס בכתובות שם הן לפי תירוצו של אביי והן לפי תירוצו של רב אשי עולה להלכה דבשני כתי עדים המכחישים זו את זו הוי הדין דאם נישאת תצא וכ"פ להלכה בש"ע אהע"ז (סי' מ"ז ס"ב) ע"ש. והמהרש"א אזיל לשיטתו במס' ב"ב שהבאתי בפנים לעיל דסובר דבתרי ותרי המכחישים זו את זו לא נתבטלה עדותן לגמרי

ובהיותי בזה איני מבין תירוצו של המהרש"א כיון דשני הכתות מכחישים זו את זו תו נאמין לכת השלישית שמעידים כדברי האשה שאלו שני עבדי'. דהא סוף סוף תרי כמאה ומה לי אם הכת מוכחשת מכת אחרת או שמוכחשת משני כתות עדים. והנה לפי קושיות הרשב"א והמהרש"א הנ"ל מהא דמס' כתובות דהא לכתחילה לא תינשא י"ל דבכה"ג הואיל דהכת מוכחשת משני כתות באופנים שונים דכת אחת אומרת שזה הוא עבד ורק השני הוא בן חורין קידשה וגם הכת שהביאה האשה אומרת באופן אחר שאלו שני עבדי' י"ל דבכה"ג לא אסרו רבנן ומותרת לינשא לכתחילה ג"כ. אולם לפי מה שהקשיתי דלמסקנת הש"ס בכתובות דאם נישאת תצא א"כ גם בכה"ג הוה הדין כן. ואולי י"ל הואיל דתו"ת הוי רק ספיקא דרבנן דמה"ת אוקמה אחזקת פנוי' י"ל דלא אסרו רבנן בכה"ג ומותרת לינשא גם לכתחילה וי"ל בזה

פרק רביעי

[א] דף ל"ו ע"א או"א אק"א בענין היכא משכחת לה שיגח דו"ה שוורים ויהי' עדיין תם. הגיעני מכ"ק מאאמו"ר הרה"ג מוה"ר יוסף זצ"ל בזה שכתב לפלפל די"ל דנגח ב"פ בשבת זא"ז בב' שבתות ואח"כ ב"פ בימי החול ואינן מצטרפין דהשתא מועד לשבתות לא הוי מועד לחול כדאיתא בב"ק (דף ל"ז ע"א) מכ"ש דאינן מצטרפין נגיחות דשבתות עם נגיחות דחול להיעשות מועד ואם יקשה דנגיחה חמישית לא משכחת לה. נוכל לומר דאחר נגיחה רביעית ראה שור ולא נגח ואח"כ נגח ולא הוי מועד עכ"ד היקרים

ולעד"נ בזה דהנה סוף סוף נצטרך לומר דראה שור ולא נגח משום נגיחה החמישית ונקיט רש"י ז"ל על כולן ראה שור ונגח שור ולא נגח כו'. אולם מלבד כל זה נלע"ד דלא נוכל לומר כן רק לר"פ דאמר אינו מועד תנן אבל לר"ז דאמר ואינו מועד תנן (שם בדף ל"ז) א"כ נצטרך ע"כ לומר דבשבת נגח וראה בחול ולא נגח וא"כ עדיפא מיני' נקיט רש"י ז"ל בפשיטות ראה ונגח ראה ולא נגח ואף דקיי"ל כר"פ מ"מ נקיט רש"י ז"ל לפרש המשנה גם אליבא דר' זביד. ועוד דגם לר"פ לא יתכן זה אלא לטעמו של רש"י ז"ל במתני' בד"ה הרי הוא מועד לשבתות לפי שהוא בטל