אמרי הצבי ד לז

שבידו אע"ג דהתם לא חל התרומה רק כשיתלשו התם שאני משום דמחובר לא שייך בי' תרומה כלל אבל הכא שפיר תל ההקדש לגמרי הואיל דבידו לזכות בו וחל תיכף ההקדש אף שלא הגבי' כלל כנלע"ד בפי' דברי התוס' דהא הם ז"ל לא גרסו בגרסתם דאמר יהי' הקדש לכשאזכה בה וי"ל בזה עוד טובא

והנה לכאורה מוכרח כפי' הנ"ל בדברי הרא"ש בשם הרא"מ והר"י ז"ל דלא בעינן שיעשה אח"כ קנין בהחפץ שיגבי' ואז הוא דחל ההקדש דאם נימא כן דבעינן דוקא שיגבי' אח"כ ואז הוא דחל ההקדש למפרע א"כ הוה זה כמו אם אומר בהמה זו הקדש לאחר שלשים יום והא בכה"ג הוה הדין דיכול לחזור בו תוך שלשים ועוד עדיף הא דכאן מהתם דבהקדישה לאחר שלשים יום חל ההקדש אח"כ ממילא ככלות השלשים יום אבל הכא יהי' צריך לעשות בו קנין הגבהה שיחול ההקדש וא"כ בודאי דהל"ל דמועיל חזרתו מההקדש קודם חלות ההקדש וא"כ כשנטלה לאוכלה הרי חזר בו מההקדש ואף דהא מיירי בשוגג דבמזיד לא שייכא בי' מעילה כלל מ"מ הלא לא היתה כוונתו בהגבהתו לזכות בו לההקדש דהא שוגג הי' ושכח כל הענין מה שהקדישו ולא עשה על דעתו הראשונה וא"כ אחאי נגמר בזה ההקדש למפרע לא מיבעי' אם נרצה לומר דההקדש הוא חל רק בשעת ההגבהה פשיטא דאינו מובן אלא אפילו אם ניחא דנגמר ההקדש למפרע ג"כ קשה דהא לא הי' כוונתו בהגבהה זו על דעתו הראשונה שיהי' לההקדש

ויש לעשות עוד סמוכין לזה מהאי סוגיא שם במסכת נדרים (דף ל"ה ע"א) לתעול מקבל יכול דאמר לי' היתרא בעיתי איסורא לא בעיתי א"ל מקבל מעל לכשיוציא ופי' הר"ן בד"ה למעול מקבל שאילו הי' יודע שהוא של איסור לא הי' רוצה לזכות בה ונמצא זכי' בטעות ואינה זכי' ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפילו בטעות מעל שאני הכא שהוא לא הוציאה רק חבירו וזה לא עשה אלא שקיבלה עכ"ל הר"ן ז"ל וכיוצא בו הוא במס' קידושין (דף נ"ג ע"ב) יעוש"ה וא"כ ה"נ דכוותי' הרי לא הי' כוונתו בנטילתו לזכות בה לההקדש וא"כ נימא דההגבהה שהגבי' בשוגג לא הוי הגבהה כלל דכל ההגבהה לקנות בעינן שיהי' בכוונה לקנות והכא לא נתכוון לזכות בשביל ההקדש אבל אם נימא דההקדש חל מיד בשעת אמירתו ואפילו לא הגבי' אח"כ ולא עשה בו שום מעשה הקנין ג"כ חל ההקדש מיד מובן שפיר הא דנטלה לאוכלה מעל דכבר הוא הקדש בשעת אמירתו וה"ה נמי אם אדם אחר נטלה לאוכלה ג"כ מעל ומשום דנגמר מיד ההקדש בשעת אמירתו כן נראה לכאורה ומובן שפיר סברת הרא"ש בשם הרא"מ וגם סברת הר"ן ז"ל דמטעם, קנין ד' אמות אתינן עלה ונראה גם כן מדבריו ז"ל דההקדש חל מיד בשעה שהקדישו עולה גם כן שפיר בזה

אולם רש"י ז"ל כתב בפירוש נטלה ע"מ לאוכלה דכיון שהחזיק בה קנאה ואם אכלה מעל לפי כולה כו' דמבואר דס"ל דההקדש חל בשעה שהחזיק בה א"כ אינו מובן לכאורה הלא בשעה שהחזיק בה בשוגג לא נזכר כלל שהקדישה א"כ לא נתכוון לזכות בשביל ההקדש והאיך חל אז ההקדש. וצרכינן לומר לשיטת רש"י ז"ל דהואיל דמיירי בשוגג ולא נתכוון עתה בנטילתה לבטל האמירה הראשונה והוה כמו ההקדש על תנאי שכאשר יעשה קנין הגבהה יהי' חל ההקדש וא"כ כשהגבי' חל ההקדש אז דהוה כאילו אמר כשאגבי' יחול ההקדש וא"כ גם כי לא נתכוון בשעת ההגבהה לזכות לצורך ההקדש חל ההקדש ממילא דהא לא חזר בו מההקדש ומש"ה חל אז ההקדש בשעה שעשה בו קנין דהיינו שהגבי' אחר כך כדי לאוכלה ואכתי י"ל לעיין בזה

ועיין עוד ברש"י בנדרים שס בד"ה ככר של הפקר וכ"ש אי דנפשי' אלא רבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחלה קדושה עלוי' עכ"ל. משמע לכאורה מדבריו דההקדש חל תיכף לגמרי בשעת האמירה. ולכאורה י"ל בזה דהא מדברי רש"י ז"ל בד"ה נטלה לאוכלה מורה ההיפוך וגם מ"ש רש"י שם בד"ה אבל נטלה ע"מ להורישה לבניו ואח"כ הקדישה עסקינן דקודם לכן לא יכול להקדישה עכ"ל מבואר דשיטת רש"י ז"ל דאח"כ הוא דחל ההקדש כשנטלה. ולפי האחור לעיל דכוונת רש"י ז"ל דהוי כמו הקדישה על תנאי כשיזכה בה יחול אז ההקדש וכמו הקדישה לאחר שלשים יום נוכל לפרש כוונת רש"י ז"ל בד"ה ככר של הפקר מ"ש רבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחלה קדושה עלוי' היינו דחלה אז קדושה דאקדשי' בראשונה בעוד שהי' הפקר עדיין וחל. עתה הדיבור הראשון להיות חל עלה עתה בשעת נטילתו השם הקדש אולם מ"ש רש"י בד"ה אבל נוטלה ע"מ להורישה לבניו ואח"כ הקדישה מבואר דבעינן שיקדישה אז שנית ואז הוא דחל ההקדש ולא מכח האמירה הראשונה בעודו הפקר א"כ איני מבין כלל פשטות דברי רש"י ז"ל וצ"ע בזה

אולם בשיטת הרא"ש ז"ל נראה מבואר לכאורה דס"ל להרא"מ בשם הר"י דההקדש חל מיד בשעת האמירה אף שלא עשה אח"כ שום קנין הגבהה וכמש"ל. ויעוין עוד בהרא"ש שם בד"ה נטלה לאכלה ובעי למיהדר בי' מעל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל הרי שפי' הרא"ש שבשעת נטילתו בעי למיהדר בי' מן ההקדש ולא כתב הרא"ש שקודם זה הגבי' ומשמע מדבריו שלא הגבי' עדיין כלל רק שההגבהה זו הוא ע"ד לאכלה והרי רוצה למיהדר בי' מן ההקדש שהקדיש מקודם ואפ"ה הוה הדין דמעל ואם נימא דההקדש לא חל לגמרי מיד רק שבשעה שנטלה אז נגמר ההקדש למפרע א"כ תינח אם בשעה שהגבי' הי' ע"ד ההקדש אבל אם ההגבהה היתה לאכלה ובעי למיהדר בי' מן ההקדש א"כ אמאי מעל. אע"כ דס"ל להרא"ש דההקדש חל לגמרי תיכף בשעת אמירה. הואיל דיכול לזכות בו וחל אז ההקדש בשעת אמירה ואפילו אם לא הגבי' כלל אח"כ ג"כ חל ההקדש ואם אדם אחר אכל או נהנה אח"כ ג"כ מעל

ובהיותי בזה איני מבין לשון הרא"ש ז"ל בפשטות במ"ש נטלה לאכלה ובעי למיהדר בי' מעל דמשמע שהוא זוכר מההקדש וא"כ איך שייך מעילה הלא אין מעילה במזיד וכמש"ל. ואולי י"ל דהכוונה הוא ששכח לגמרי שהקדישה והא דכתב ובעי למיהדר בי' לאו דבכוונה למיהדר בי' ורק דנטלה לאכלה וממילא יהי' החזרה מן ההקדש

והנה אכתי י"ל בלשון הרא"מ בשם הר"י ז"ל דנקיט הלשון שהככר הי' רחוק ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהי' הקדש וקמ"ל דחל ההקדש דכיון דבידו לזכות בו כו'. הנה נקיט הלשון לכשאזכה בו משמע דאז הוא דיש מקום חלות לההקדש ואפילו אם נימא דהוה ההקדש חל למפרע משעת דיבורי' אבל בעינן דוקא שיעשה בו קנין אח"כ וכסברת הקצה"ח (בסי' רי"ב סק"ד) שהבאתי לעיל

אולם אם נימא כן תיקשי אמאי לא מהני חזרה בזה קודם קיום התנאי הרי אם יאמר בפירוש הריני מקדיש דבר פלוני שהוא ברשותו לגמרי על תנאי שילך למקום פלוני הכי נימא דקודם קיום התנאי לא יוכל לחזור בו מההקדש. ובאומר ה"ז עולה לאחר למ"ד יום אם יכול לחזור בו קודם כלות השלשים יום דעת הר"ן במס' נדרים (דף כ"ט) דא"י לחזור בו ודעת הרשב"א מסופק בזה כמבואר שם בר"ן ועיין בח"מ (סי' רנ"ז ס"א) בהג"ה הביא תשו' הרשב"א (סי' תקס"ג) ועיין קצה"ח שם ובפ"ת (סק"א) בשם השו"ת רע"א ז"ל ובנתה"מ (סי' קצ"ז סק"ה) האריכו בזה, ועיין בש"ע אהע"ז (סי' קמ"ג ס"ב) במגרש על תנאי אינו יכול לחזור בו קודם קיום התנאי והרח"א הביא וי"א דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש להחמיר (עיטור וכן משמע בהרא"ש) עכ"ל. א"כ לדעה זו דאפי' בתנאי דמעכשיו יכול לחזור בו קודם קיום התנאי היל"ל הכא דיכול לחזור בו קודם קיום התנאי ואיך יחול ההקדש אם הגבי' אח"כ דנימא דחל ההקדש למפרע הלא חזר בו קודם קיום התנאי ובפרט דהרא"ש עצמו סובר דיכול לחזור כמ"ש הרח"א בשמו ולכאורה י"ל טובא בזה

אשר ע"כ נלע"ד לומר בזה דהא דנקיט הרא"מ בשם הר"י דאמר לכשאזכה בככר זה יהי' הקדש הוא לאו דוקא רק שהביא **(הראי')** משדה זו שמשכנתי לך דהתם דוקא באמר לכשאפדנה אבל ברואה ככר של הפקר ואין אדם סמוך לו שפיר יכול להקדישו מעכשיו תיכף דהא ע"כ צרכינן לומר כן דאם נימא דלכשאזכה דוקא הרי אז לא אמר כלל שיהי' הקדש. מיהא זה נוכל לומר דהוה כמו תנאי. והא דבאומר על שדה חבירו לכשאקחנה תיקדוש דלא אמרינן דהוה כמו תנאי ויהי' חל ההקדש התם שאני דאין