אמרי הצבי ד לו

המעיין בסוגי' יראה דלא ילפינן זה מקרא מיותר דאין שילוח הקן נוהג במוקדשין ורק דהתנא דמתני' דקתני בחולין אבל לא במוקדשין קאמר הש"ס עלה אמאי לא דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר א"כ זה נלמד רק ממשמעות הכתוב ועיין בתוד"ה יצא זה וא"כ אין לנו קרא מיותר ע"ז דמוקדשין פטור משילוח ורק דהדין כן הוא וא"כ שפיר כתבתי דאם נימא דקנין דרבנן מהני לענין דאורייתא אכתי יקשה קושי' הנ"ל דהאיך קאמר הש"ס האי מוקדשין ה"ד כו' הא משכחת לה בכה"ג דחזא קן ואקדשי' וחל ההקדש דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ומיפטר משילוח וז"פ וא"צ לפנים

ועל מה שכתבתי בשיטת הרא"ש בשם הרא"מ ז"ל דההקדש חל מיד וע"ז השיבני החכם הנ"ל דבספר טיב גיטין על מס' גיטין (דף י"א ע"ב) בד"ה בגמ' התופס שכתב בשיטת הרא"ש הנ"ל דדוקא כשזכה בה וכתב שגם הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל כתב ג"כ כן ותמה עלי שכתבתי להיפוך מדברי הגאונים הנ"ל הנה לא ראיתי אז בט"ג וספר שו"ת בית אפרים אין לי אבל הלא הבאתי דברי הקצה"ח (בסי' רי"ב סק"ד) דמבואר בדבריו דמפרש בדברי הרא"ש בשם הרא"מ דההקדש חל בשעה שנטלה לאוכלה עיי"ש. אולם רמזתי גם לדברי הקצה"ח (בסי' ר"ד סק"ג) דנראה מדבריו דמפרש דברי הרא"ש בשם הרא"מ דההקדש חל מיד גם קודם שנטלה ורק הואיל דיכול ליטלה. והנה כתבתי בענין זה בכמ"ד וגם בעת למדי אז במס' ב"ק בסוגיין כתבתי באריכות בענין זה אשר לא הכנסתיו בהספר בסוגיין ויען ראיתי כי מע"כ נ"י התפלא עלי על אשר כתבתי בהיפוך מדברי הגאונים הט"ג והשו"ת בית אפרים לכן בואר כאן קצת בענין זה ומ"ש אז

הנה לפי הבנת הקצה"ח (בסי' רי"ב סק"ד) בדברי הרא"ש דסובר דבאמר יהי' הקדש ולא אמר אתננו דלא חל כלל והקשה מהא דסברי חכמים יתננו לעני הנמצא ראשון ולר"נ דפריך דלימא מעני לעני מחלוקת אמאי יתננו לעני הנמצא ראשון יזכה הלוקט בעצמו ולשיטת הרמב"ם ניחא וכ' הקצה"ח לתרץ עפי"ד הרא"ש בשם הרא"מ הנ"ל דכשיזכה העני הלוקט בעצמו הרי חייל נדרו וחייב ליתנו לעני אחר דבשלמא כשלא זכה בה כלל אח"כ אז לא חל כלל הנדר אבל כשירצה להחזיק לעצמו אז הרי חל הנדר למפרע עייש"ה בקצה"ח. וא"כ חזינן דהקצה"ח הבין מדברי הרא"ש בשם הרא"מ דהא דאמרינן דיכול להקדיש היכא דיכול לזכות בו אעפ"י שעדיין לא זכה בו היינו דוקא כשיזכה אז חל ההקדש למפרע משעת האמירה אבל אם לא יזכה בו כלל לא חל כלל ההקדש ובאמת המעיין היטב בדברי הרא"ש שהביא דברי הרא"מ בשם הר"י יראה לכאורה מבואר כן כדברי הקצה"ח שכתב וז"ל ואמר לכשאזכה בככר זה תהי' הקדש מוכח כדברי הקצה"ח הנ"ל

אולם הקצה"ח בעצמו (בסי' ר"ד סק"ג) כתב להיפוך בהא דאר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא"ב לא מצי, למיהדר מש"ה רשאי אא"א מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים. וכתב השמ"ק שם וז"ל כתב הר"מ אעפ"י שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשיב כאילו בא לידו כו' יעו"ש והקצה"ח כתב לתרץ קושי' השמ"ק הנ"ל עפי"ד הרא"ש בשם הרא"מ הנ"ל דה"נ כיון דודאי לא יחזור ובודאי יתננו לו הי"ל כבידו לזכות בו ובידו מהני לכל הדברים לתרומה ומעשרות כדאי' בפרק האומר גבי בידו לתלוש ע"ש וה"נ ודאי יתננו לו אלא שמחוסר קנין הרי בידו לקנות עכ"ל הקצה"ח והרי התם ע"כ צ"ל דתיכף שאמר הישראל לבן לוי שיתן לו הכור מעשר והלוי עשאו תרומת מעשר דתיכף חל התרומה דאל"כ הרי קאכיל טבלים וא"כ מוכרחין אנו לומר דהתרומה חלה תיכף אעפ"י שלא עשה הבן לוי עדיין שום קנין בהכור מעשר דהא במה דאמרינן שם במס' קידושין (דף ס"ב) דבידו מהני לענין תרומה אמרינן דאינו חל מיד רק כשיתלשו אז תל האמירה שעשאו תרומה דהא בהדי' אמרינן שם בברייתא אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין מבואר דאז הוא דרשאי לאכול החולין אבל קידם שיתלשו עדיין לא חל התרומה ואסור לאכול החולין ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' תרומות ה"ט) שכתב בהדי' כן ולכשיתלשו דבריו קיימין ע"ש והאי סברא דבידו לא מהני יותר גבי תרומה רק לענין זה שיהי' חלות לאמירה שאמר שיהי' תרומה לכשיתלשו דאל"כ לא הי' שום מקום חלות להאמירה ג"כ ומ"ש התוס' במס' נזיר (דף י"ב ע"א) בסוד"ה באשה שיכול לעשות שליח להפריש חלה עבורו אף שעדיין לא נילש משום דבידו להביא עיסה מגולגלת התם ג"כ הוא רק על חלות השליחות אבל השליח אינו יכול להפריש החלה עד אחר הלישה אבל הכא גבי ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי אם נימא דלא חל מה שעשאו הלוי תרומת מעשר רק עד לאחר שיעשה בה קנין ואפילו אם נימא דכשיעשה בה קנין אז חל למפרע וזכה בו למפרע משעת האמירה שיכול אז ליטלו א"כ כל זמן שלא משכו לא חל אכתי קשה קושי' הש"ס דהא קאכיל טבלים. וגם דנימא דיהי' אסור לבן לוי לעשות כן דדילמא לא ימשוך כלל ואע"ג דבידו למשוך וחבירו לא יחזור בו מליתן לו הכור מעשר מ"מ האיך רשאי הבן לוי לסמוך על זה דדילמא לא ימשוך את הכור מעשר וא"כ אשתכח דקאכיל טבלים למפרע

וכיוצא בזה בש"ע אהע"ז (סי' קמ"ג ס"ב) ואם אמר לה הרי אח מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כו"כ כו' כשיתקיים התנאי תהי' מגורשת משעת נתינת הגט לידה כו' ולכתחילה לא תינשא קודם קיום התנאי ואם נשאת יפרש ממנה עד שיתקיים התנאי ומיהו בתנאי שהוא בידה והוא בשוא"ת לא חיישינן שמא תעבור עליו כו' יעו"ש וא"כ ה"ה הכא אם נימא דהבן לוי אינו זוכה בו עד שיעשה קנין בהכור מעשר והרי צריך לעשות בו מעשה הקנין א"כ איך יהי' הבן לוי רשאי לאכול המעשר ולסמוך על הכור מעשר הזה שיעשנו תרומת מעשר. אבל אם נימא דתיכף חל הקנין של הבן לוי בהכור מעשר הזה וזכה בו מיד הבן לוי בהכור מעשר אפילו אם לא ימשוך אח"כ הבן לוי בהכור מעשר הלז ומשום דהואיל דבידו לזכות בו חל תיכף התרומה דבהקדש ג"כ חל תיכף ההקדש אפילו אם לא הגבי' אח"כ א"ש תירוצו של הקצה"ח הנ"ל ודו"ק

וכן נראה מדברי התוס' במס' נדרים שם דס"ל דכל שבידו לזכות יכול להקדישו תיכף ומשמע מדבריהם דאפילו לא עשה בו אח"כ קנין ולא הגבי' כלל ג"כ חל ההקדש וז"ל התוס' שם בד"ה ואמר ככר זו הקדש בלשון זה אמר אעפ"י שלא אמר לכשאזכה בה אפ"ה כי זכה בה הוי הקדש והואיל ודעתו לזכות בה וא"ת והא אין אדם מקדיש דשלב"ל ול"ד לאומר הרי פסח [כוונתם על בהמה שאמר שתהי' הקדש לאחר שלשים יום] קדושה לאחר שלשים דהוה קדושה התם בידו להקדיש מיד אבל הכא לאו בידו להקדיש מיד לכן נראה שנטלה וזכה בה ולאח"כ הקדישה ובא אדם אחר ונטלה ואכלה או הוא עצמו מתחילתו שזכה בה נטלה לאוכלה זכה בכולה כו' ודחו התוס' זה דלישנא דרבא לא משמע הכי דקאמר ככר זו הקדש ואחר מכאן נטלה לאוכלה משמע דהאי אחר שהקדיש שלא זכה בה ני אחר מכיון שהקדישה [כוונתם בדחוי' זו דלא נוכל לפרש שהקדישה אחר שזכה בו ואח"כ נטלה הוא או אחר לאוכלה רק דההקדש הי' קודם שנטלה ולא עשה בו עדיין שום קנין כלל] לכן נראה דלעולם לא זכה בה עדיין בשעת הקדש וכי תימא אא"מ דשלב"ל ועדיין לא כה בה מיירי שהוא בתוך ד' אמותיו וד"א שלו קנוי לו [והוא כפי' הר"ן ז"ל עיי"ש] אי נמי כיון שבידו לזכות בה שהוא קרוב ממנה יותר משום ארם הוי חשיב שפיר דבר שבא לעולם כדאמר בפרק האומר בקידושין (דף ס"ב) כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נטלה לאוכלה כלומר אחר שזכה בה והקדישה כדפרישית שהיתה תוך ארבע אמותיו והקדישה אחר מכאן עכ"ל התוס' והנה הרי גירסת התוס' הוא שאמר סתם ככר זו הקדש ולא אמר לכשאזכה בה ומסקי בתירוץ השני בסוף דבריהם דזה מיקרי דבר שבא לעולם כלומר שבא לרשותו לענין שיהי' חל ההקדש ומשמע דחל תיכף ההקדש וזה שפירשו אח"כ נטלה לאוכלה כלומר אחר שזכה בה והקדישה כוונתם שההקדש חל תיכף בשעת אמירתו שאמר שיהי' הקדש אז חל ההקדש לגמרי ואפילו לא נטלה כלל אח"כ וה"ה אם אדם אחר נטלה ג"כ מעל האחר דכבר חל ההקדש בשעת אמירתו. וכתבו אח"כ שהיתה תוך ד' אמותיו והקדישה אחר מכאן כוונתם בזה לפום התירוץ הראשון שתירצו שהקנין הוא מכת ד' אמות ואחר שהי' בתוך הד' אמות תל ההקדש דהא האמירה הי' ג"כ כשהי' מונח בתוך הד' אמות כנלע"ד בכוונתם ז"ל והא שכתבו להביא ראי' ממס' קידושין כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כוונתם הוא דכמו דהתם חל הדיבור מכח