אמרי הצבי ד לה

עייש"ה בפ"י וכן י"ל סברא זו ג"כ בשנים שעשאו ג"כ שניהם מביאין רק חטאת אתת ובמתני' במס' שבת דקתני לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין נוכל לפרש דעל שניהם איכא חיוב אחד. וגם כי מצד הסברא לא אוכל להבין לע"ד האיך שייך לומר דאיכא חיוב מיתה או מלקות לשניהם דהא שניהם עשו רק מלאכה בשיעור אחד ואם נימא כן לא הי' קשה קושי' התוס' במס' ב"ק (דף מ"ם) ובמס' שבת (דף צ"ב) הנ"ל שהקשה הריב"א אמאי לא אמרינן חטאת אמר רחמנא ולא שנים ושלשה והארכתי שם בפלפול בכל הסוגי' הנ"ל

ובדברי הרמב"ם ז"ל (דפ"א מהל' שבת הט"ו) הנ"ל אין מוכח כ"כ אם סובר כשיטת התוס' הנ"ל דבזה א"י וזה א"י דחייבין אם יתחייבו שני קרבנות ואם נימא כסברתי הנ"ל דשניהן חייבין רק חטאת אחת נוכל לפרש גם בכוונת הרמב"ם ז"ל במ"ש (בהט"ו) הלשון שניהן חייבין דהכוונה הוא דשניהן חייבין להביא חטאת אחת ויתנו ביניהם וכמש"ל. ותמצית הדבר סברתי שכתבתי בזה מלבד זה שבתוס' מבואר להיפוך ואנכי כתבתי לסברתי הנ"ל שיהי' מיושב קושי' התוס' הנ"ל אבל האמת אגיד כי לא מצאתי עוד תנא דמסייע לי לסברתי הנ"ל רק מה שיש להוכיח קצת מדברי הפ"י ריש מס' שבת הנ"ל ואינני אומר קבלי דעתי בזה ואולי אמצא עוד איזה ראי' לסברתי הנ"ל. ועיין בק"א על דף יו"ד ע"ב [אול"ז]

ובהיותי מעיין עתה בזה מצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ב סי' חי"ת) האריך בענין שנים שעשאוהו דכתב ג"כ דרק בשבת פטורין שנים שעשאוהו אבל לא בשאר איסורין וציין דברי התבו"ש סוס"ב והאריך בזה וכתב ז"ל ובזה מיושב היטב מה דק"ל בהא דעדים זוממין דלמה לא יפטרו מכח שנים שעשאוהו ואף דבעי שנים והי"ל כזה א"י וזה א"י מ"מ באם היו ארבעה וכדומה לפטרו מכת שנים שעשאוהו ואף את"ל דבעי שיהיו בב"א מ"מ בהעידו בב"א מא"ל וגם בשתי כתות שכפרו בב"א למה לא יפטרו. ולפמ"ש א"ש דזה לא שייך רק בשבת לבד וכמ"ש עכ"ל מורי הגאון זצ"ל ונהניתי שכוונתי בהערה זו לענין עדים זוממין אמנם איני מבין מ"ש מורי הגאון ז"ל ואף דבעי שנים והי"ל כזה א"י וזא"י מ"מ באם היו ארבעה וכדומה לפטרו מכח שנים שעשאוהו לא אבין פי' הדברים דאטו אם כל אחד אינו יכול ושנים שנצטרפו יכולים ונצטרפו שלשה ועשו המלאכה אשר גם שנים מהם היו יכולים הכי שייך לומר בזה דנחלקם להשלשה שעשו כאחד ונימא דשנים הוו כמו א' יכול והשלישי יהי' כאינו יכול דשנים יתחייבו בודאי דלא נוכל לומר כן דאטו מבוררין הם אלו הן השנים ראובן ושמעון שיוכלו לעשות המלאכה שניהם כאחד ולוי מיחשב כאינו יכול ויתחייבו ראובן ושמעון ולוי יפטור דהא זה יכול וזה אינו יכול דהוה הדין דהיכול חייב והשני שאינו יכול פטור כמבואר במס' שבח (דף צ"ג). בודאי דלא נוכל לומר כן דמאי חזית דנצרף ראובן ושמעון כאחד דנחשבם כיכולים ולוי כאינו יכול נצרף לוי לראובן ויחשבו כיכולים ושמעון כאינו יכול וא"כ מה מועיל דאיכא ב' כתי עדים המעידים דגם באופן כזה נחשבים כל אחד מהם בפ"ע כאינו יכול וכולם כאחד כיכולים וא"כ אינו מועיל כלל שני כתי עדים המעידים על דבר אחד וז"פ לע"ד

ובגוף הדבר בעדים זוממין נלע"ד כסברתי שכתבתי דהוה גזיה"כ לחייבם בכה"ג. ובעיקר דין זה דשנים שעשאוהו האריכו גדולי הגאונים המחברים בזה ועיין בשו"ת חסד לאברהם למורי הגאון ז"ל בתשובה מהדו"ק חאו"ח (סי' כ"ח) שהשיב להגאון מו"ה חיים נתן ז"ל מק"ק קראקא ונדפס מחדש ספר תורת חן מהגאון מוח"נ ז"ל הנ"ל האריך ג"כ בסוגי' דשנים שעשאוהו ונקבץ שמה תשובות הגאונים גדולי הדור זצ"ל שפלפלו עמו בענין זה יעויין היטב בדבריהם ז"ל. ועיין לקמן בק"א זה (על דף נ"ג ע"א) [אול"ג אק"ב] מ"ש עוד בענין זה

[ג] דף ל"ב ע"א או"ח בענין ביאה של"כ שכ' השעה"מ דהאיך מתקדשת שא בביאה של"כ הא לית לה הנאה כו'. וע"ז כ' אלי נ"ג הרב הגדול מו"ה רפאל זאב נ"י בן ידידי ח"ג המאה"ג מו"ה חיים ישכר נ"י אבד"ק ליסקאוויץ להוכיח דלא הוי הנאה דאל"כ למה הוצרך קרא על קידושי ביאה תתקדש מדין כסף דלא גרע משחוק לפני רקוד לפני וע"כ דקרא אתא רק על ביאה של"כ לגלות דהוי קידושין דלית לה הנאה והוי כמו קידושי שטר וכסברת השעה"מ שם (בפ"א מהל' אישות) עכ"ד. [אח"ז הראה ידידי המאה"ג מו"ה מאיר דן נ"י אבד"ק דוואהרט דברי האור חדש קידושין (דף ד' ע"ב) בד"ה והנה חזות קשה כו' שהביא קושי' זו דל"ל קרא לקידושי ביאה בשם הראב"ן ועיי"ש באו"ח שמתרץ כן דאיצטריך לביאה של"כ]

והנה אם נפרש בדברי הרמב"ם (בפ"א מהל' אישות ה"ב) כפשוטו דקידושי כסף הוא רק מדבריהם פשיטא דאין ראי' כלל, אולם רוב המפרשים מפרשי בדעת הרמב"ם דהוא מדאורייתא

אולם לעד"נ דיש סברא לומר בזה דבקדושי ביאה לא נוכל לבא עלה מדין קדושי כסף הואיל דגם הוא נהנה וא"כ אין הנתינה מוכחת שהוא לשם קידושין דהיינו שרוצה ליתן לה. וגם אין ניכר להעדים שנותן לה בתורת נתינה דבשלמא בשחוק לפני אין לו הנאה כלל וניכר שהוא רוצה לקדשה בהאי הנאה והא דבהילך מנה ואקדש אני לך דבאדם חשוב מקודשת שם במס' קידושין (דף ז') י"ל דהתם באותו דבר שדנין עלי' דהיינו ההנאה זו שמקבל מינה בזה אין מעורב בהנאה זו גם לו כי הלא הוא לא הי' רוצה בזה כלל להיות מקבל מחנות. ויש להוסיף עוד ולומר דניהא דמעט הנאה יש לו בקבלת הממון הלא הוא מהנה אותה יותר ונוח הי' לו יותר שלא לקבל ורק מכח שמקדשה בזו הוא מקבל ממנה וא"כ לא מיחשב כלל שהוא נהנה ג"כ בזה ודו"ק. אבל הכא בקדושי ביאה שפיר י"ל כנ"ל ויש לדון תו משום מקדש בלא עדים ואי לאו דגילה לן קרא דובעלה דמתקדשת בביאה לא הוה ידעינן דיהי' קידושין מכח קידושי כסף. ואף דאם הי' אומר לה התקדשי לי בהנאת ביאה זו היתה מקודשת אבל באומר סתמא התקדשי לי בביאה אינו ניכר שבהנאת ביאה מקדשה דדילמא להנאת עצמו עושה

עוד כ' נ"ג הרב הנ"ל מהא דמס' מעילה ר"פ הנהנה דסוטה הוי הנאה בלא שינוי וכמבואר בתוס' שם והרי במס' סוטה (דף כ"ו) דמקנין לשלא כדרכה א"כ חזינן דשלא כדרכה ג"כ מיקרי הנאה עכ"ד. הגם כי י"ל דכוונת הש"ס שם במעילה הוא על כדרכה דוקא דניהא דהקינוי הי' שלא תסתרי עמו להבעל של"כ אטו ליכא ספק על כדרכה נמי ורק שאמר לה הקינוי על שלא כדרכה וג"כ מיחשב קינוי וי"ל בזה מ"מ יפה העיר בזה

ואולם י"ל דמזה ראי' למ"ש דבשל"כ ניהא דיש לה צער ג"כ מ"מ גם הנאה אית לה וא"ש ודו"ק. ומיהא י"ל ברש"י מס' סנהדרין (דף ס"ו ע"ב) בד"ה למעוטי מעשה חדודין להכי כתיב שניהם שיהיו שניהם שוין נהנין ומיהו שלא כדרכה אע"ג דהיא אינה נהנית ממשכבי אשה איתרבאי לחיובא עכ"ל ונראה מדברי רש"י ז"ל דשל"כ אין לה כלל הנאה וי"ל בזה

[ד] דף ל"ג ע"א או"י אק"ב במ"ש בהא דמס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) א"ר הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה דאיפלגי הראשונים בפירושיהם אם ההקדש חל מיד גם קודם שזכה בה דכתב הרא"ש ז"ל הטעם הואיל דבידו לזכות בו והבאתי הקושי' מהא דמס' חולין (דף קל"ט) הני מוקדשין ה"ד כו' וכתבתי וכ"ז ניחא לשיטת רש"י אלא לשיטת הרא"ש והר"ן דס"ל דההקדש חל מיד א"כ קשה דהא שפיר משכחת לה דחזא קן והי' בידו ליטלו והקדישו והנה לשיטת הר"ן ג"כ נוכל לתרץ קצת דהואיל דקנין ד"א לא הוה אלא קנין דרבנן והש"ס קאי לדינא דאורייתא וי"ל בזה אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא וגם דלשון מעל לפי כולה משמע דהוא מדאורייתא וי"ל בזה ע"כ

וע"ז השיבני הרב החריף ובקי מו"ה חנוך אברהם מק"ק פיעטרקוב רבתי וז"ל ולא הבנתי דהא שם בחולין (דף קל"ט) יליף מקרא דמוקדשים פטור משילוח ואהא פריך הש"ס הני מוקדשין היכי דמי וכו' א"כ אפילו אי אמרינן דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא ג"כ שפיר פריך הש"ס אקרא ל"ל כיון דמדאורייתא ליכא כלל מוקדשין שהי' ההו"א שחייב בשילוח עכ"ל החריף הנ"ל. והנה כבר אחז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו וגם אנכי לא אדע אי' מפורש בגמרא שם דיליף מקרא מיותר דאין שילוח הקן נוהג במוקדשין אשר יקשה על דברי הנ"ל בענין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא דהאיך יועיל זה לענין דאורייתא דנוקי קרא באופן הזה.