אמרי הצבי ד לג

קנוי לו להשוכר לזמן השכירות לענין שיכול להשכיר ביותר אם אינו לריבוי דיורין וזה הוא לכ"ע וא"כ לשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל היל"ל דיכול להשכיר גם לריבוי דיורין הואיל דאינו מקלקל כלל להבית בזה שמרבה דיורין וניהא דיכול המשכיר לומר אני אדור בו ואשלם עכ"פ יצטרך המשכיר להוסיף בתשלומין כמו שירצה השוכר השני ליתן אף שהוא בריבוי דיורין וכמו שהעירותי בזה ולכאורה י"ל בזה

והנה כבודו נ"י כתב דההכרח לומר החילוק הזה בין קיימא לאגרא לבין ל"ק לאגרא דאל"כ יקשה על הפוסקים דאין השוכר יכול להשכיר לריבוי דיורין ויקשה עלה מהש"ס דב"ק (דף כ') דבחצר דל"ק לאגרא הוא פטור היכא דליכא הפסד דשחרוריתא דאשייתא וע"כ צרכינן לומר כסברת הרשב"א ז"ל דדירה בבית אינו מזיק כלל להבית וא"כ אמאי אין השוכר יכול להשכיר לבעל ריבוי דיורין וע"כ צ"ל דיש חילוק בין קיימא לאגרא ובין ל"ק לאגרא ומש"ה אין השוכר יכול להשכיר לבעל ריבוי דיורין כיון דחצר זה קיימא לאגרא עכ"ד. והנה סובר כבודו הרב שיחי' דליכא שום חולק על סברא זו של הרשב"א ז"ל דדירת הבתים אינה מזקת להבתים וא"כ יקשה מהגמ' הנ"ל על הפוסקים דאין השוכר יכול להשכיר לבעל ריבוי דיורין וע"כ צ"ל החילוק הזה בין קיימא לאגרא בין לא קיימא לאגרא אבל באמת הרשב"א ז"ל בעצמו כתב עוד באופן אחר יעוין בשמ"ק בסוגיין (על דף כ"א ע"א) בד"ה אר"ה א"ר הדר בחצר חבירו וכו' משום שנאמר ושאי' יוכת שער ורב יוסף כו' אני תמה דהכא משמע דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כר"ה או כרב יוסף הלא"ה לא אמרינן זה נהנה וזה אינו חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חבירו כו' עד ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין אלא שהריוח שמצילין אותה משאי' עולה כנגד הפסד זה וממנה שאם הי' כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ב"ה בתבני וציבי הרשב"א ז"ל עוד שם בשמ"ק בשם רבינו ישעי' ובשם ריב"א עוד בשם הרשב"א ובד"ה ולענין פסק הלכה מ"ש בזה. והרי מבואר דאיכא סברא לומר דדירת הבתים מזיק להבית ורק דיש בה ג"כ טובה להבית דמציל מן ההפסד דשאי' יוכת שער ומש"ה מיקרי אינו חסר מחמת הדירה בהבית. וכ"ז היכא דליכא כלל דיורין בהבית וזה דר בו שלא מדעת הבעלים הוא מהנהו לבעה"ב אבל כי איכא דיורין בהבית וזה בא להוסיף על הדיורין מכבר ודר בו ג"כ שפיר הוא רק מזיק להבית ואינו מהנהו כלל לא גרע מהיכא דב"ה משתמש בו בתיבני וציבי דבודאי חייב הדר השני שלא מדעת לשלם ואם אחד דר בהבית דלא קיימא לאגרא שלא מדעת בעלים ובני ביתו מרובים לא אמרינן דאם הי' דר בו עם דיורין מועטים ג"כ הי' די להצילו מהפסידא דשאי' יוכת שער ויהי' חייב על מה שדר בו בדיורין מרובין בזה אמרינן דלא חלקו חכז"ל בזה דמי שיש לו ריבוי בני בית לא יחלקם לדור רק עם מקצת מב"ב ומש"ה נחשבים כל הב"ב של הדר בו כאחד אבל אם כבר משתמש הב"ה בהבית הזה בציבי ותיבני או שכבר דר אחד בהבית ובא אחר לדור ג"כ בהבית בודאי דצריך השני לשלם שכר הדירה דהא מזיקו בדירה בהבית ואינו מהנהו כלל בדירתו להבית וכמבואר לעיל

ולפ"ז שפיר מובן הטעם דאין השוכר הראשון רשאי להשכיר לשוכר שני שיש לו ריבוי דיורין משום דהוה היזק להבית ואין זה שום טובה להבית ויכול בעה"ב לטעון להשוכר הראשון השכרתי לך הבית דור בו אתה עם הדיורין שלך ותוכל להשכיר לאחר שלא יהי' לו ריבוי דיורין יותר ממה שיש לך אבל לא לבעל ריבוי דיירין ולא קשה מהסוגיא דב"ק דהיכא דליכא שחרוריתא דאשייתא פטור מלשלם הדר בו ולא מחייבין לי' על שהזיק את הבית במה שדר בו ומשמע דלא מזיק כלל להבית במה שדר בו אבל לפי דבריו השניים של הרשב"א ז"ל שפיר מיקרי מזיק להבית בדירתו וכמבואר לעיל. ול"ק מהגמרא על שיטת הפוסקים דריבוי דיורין מיקרי מזיק להבית וצריך השוכר השני שיש לו ריבוי דיורין לשלם בעד זה להמשכיר: וכן ראיתי ג"כ בנתה"מ (סי' שס"ג סק"ט) וז"ל ויש לספק בנתן השוכר רשות לאחר שידור בו בחנם עם השוכר ביחד אי צריך האחר לשלם להמשכיר אי נימא כיון שהמשכיר לא הי' יכול להשכירו לאחר כיון שכבר הוא מושכר להשוכר והוי כחצר דל"ק לאגרא דפטור הדר בו. ונראה דחייב לשלם דהא ודאי דאיכא קלקול במה שדרין בבית והפטור במה דל"ק לאגרא משום דביתא מיתבא יתיב וכאן כיון שדרין בו בבית דליכא משום ושאי' יוכת שער ממילא חייב לשלם דהא ודאי דאיכא קלקול קצת דהא מה"ט אסור להשכיר למי שב"ב מרובין רק דהשבח דשאי' יוכח שער עדיף מהקלקול דלא שייך זה חייב לשלם כל הנאה בדין זה והטעם דהוה ז"נ וזה חסר מעט דחייב לשלם כל מה שנהנה עכ"ל הנתה"מ ז"ל וסברא זו של הנתה"מ היא עולה לשיטת הרשב"א ז"ל בדבריו האחרונים וכמבואר בשמ"ק בשם הרשב"א כפי המבואר לעיל

ואנכי כתבתי בספר לפי דברי הרשב"א ז"ל הראשונים דס"ל דדירה בהבית אינו מזיק כלל להבית ולשיטה זו עולה דאם השכיר השוכר לשוכר אחר שיש לו ריבוי דיורין אינו יכול המשכיר למחות והוא כשיטת המוהר"ם בר"ב ז"ל שהביא הד"מ וא"כ עולה אפילו בחצר דקיימא לאגרא ג"כ הדין כן דהא חצר זה קיימא לאגרא שהרי השכירו וא"כ נלע"ד דשפיר כתבתי בעזה"י הסברא בדברי הרשב"א ז"ל הללו כמבואר בפנים הספר והי' אצלי חידוש שלא הובא כלל דעה זו בש"ע דהא מצאתי חבר להמוהר"ם בר"ב ז"ל. וצ"ל הטעם כיון דהרשב"א ז"ל בעצמו כתב עוד להיפוך דדירה בהבית מיקרי היזק ופסקו המחבר והרמ"א ז"ל כן להלכה

[ג] דף כ"ב ע"ב אוי"ד בענין אם רודף אחר עבד שלו אם ניתן להצילו בנפשו הבאתי דברי הרשב"א ודברי המראה הפנים על הירושלמי. והראני הרה"ג מו"ה מאיר דן רי אבד"ק דוואהרט דברי רבותינו בעלי התוס' עה"ת פ' משפטים ע"פ אך אם יום או יומים באה"ד וז"ל ולכך נקיט רש"י לשון זה והלא דברים ק"ו ומה ישראל חמור אינו חייב אלא בדבר שיש בו כדי להחית עבד הקל לא כ"ש ואיתמר במכילתא אם אתה אומר כן אתה מענישו מן הדין ומה ר"ל אדרבה מק"ו זה אנו באין להקל עליו וי"ל דמשכחת לה חומרא ברודף דקים לן ברודף שרדף אחר חבירו להרגו בדעתו [כוונתו במזיד] להצילו בנפשו של רודף וזה האדון הי' רודף אחר עבדו להרגו בשבט שאין בו כדי להמית ובא ישראל אחר והרג האדון להציל העבד וכיון דאמר מדין זה שאין האדון חייב לפי שאין בה כדי להמית נמצא שזה הישראל שהרג האדון חייב מיתה נמצא שאתה מחייבו ומענישו מן הדין מוהר"י יצחק מפיטוב"ן ז"ל עכ"ל התוס'. ומבואר דאדון הרודף להרוג לעבדו ניתן להצילו בנפשו

[ד] דף כ"ג ע"א אוט"ו אק"ב במ"ש שם דהיכא דאיכא חיוב גמור לשלם תו לא חייבוהו חכמים בזה עוד מדד"ג הואיל דתו לא יעשה כן משום חיוב גמור דאיכא בזה. העיר ב"א הרב הגדול מו"ה דוד נ"י מדברי הש"כ בח"מ (סי' ס"ו ס"ק ק"ט) דבמוכר שט"ח וחזר ומחלו דהדמים שקיבל מחויב להחזיר מדינא ורק לשלם כל דמי הכתוב בשטר זה הוא רק מדד"ג עיי"ש ולפי דברי הנ"ל האיך יתחייב מדד"ג על כל מה שכתוב בשטר הלא איכא חיובא מדינא לשלם הדמים שנתן ולכאורה יפה העיר בזה. אולם לאחר העיון ראיתי כי לא נדחו דברי בזה כי לפי מה שכתבתי הסברא בזה דהיכא דלעולם איכא בחיוב זה דדד"ג עוד חיוב אחר שהוא מדינא לא חייבוהו תו חכמים מדד"ג וא"כ גבי מוכר שט"ח וחזר ומחלו דהיכא דנתנו במחנה דאז חייב ג"כ לשלם מדד"ג וכמבואר שם (בסעיף ל"ו) וגבי מתנה ליכא כלל חיוב מדינא לשלם וא"כ בכה"ג תו שייכא חיובא דרבנן לשלם מדד"ג דמי הכתוב בהשטר תו אמרינן דגם במוכר שט"ח חייב ג"כ לשלם מדד"ג דמי הכתוב בשטר דאל"כ יהי' עדיף יותר נתנו במתנה ממוכר דבנתנו במתנה יצטרך לשלם כל דמי הכתוב בשטר ובמכרו לא יצטרך לשלם רק הדמים שנתן ותו אמרינן דלא חילקו חכמים בתקנתן ומחויב לעולם לשלם מדד"ג כל הדמים הכתוב בהשטר וז"נ לע"ד: