אמרי הצבי ד לב

מן הדין לשלם לא שמיעא לי ולא ידעתי כעת המקום במפרשים שיהי' כתוב כן וגם הסברא בזה איני מבין ובפרט היכא דאיכא לדון החיוב הזה על שניהם על הזורק ועל המשבר בודאי דלא נוכל לומר כן וע"כ לע"ד לא הועיל כלום בפלפולו לסלק קושייתי בדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל ודו"ק היטב בזה

ואציין כאן עוד בענין זה מה שעוררני ידידי הרב החריף ובקי מו"ה חנוך אברהם ברילל נ"י מק"ק פיעטרקוב רבתי בדברי השמ"ק בסוגיין בד"ה ובא אחר ושברו במקל פטור אלמא בחר מעיקרא אזלינן דאי בתר תבר מנא אזלינן דנהי דמיקרי צרורות דראשון לחייב לי' ח"נ הכא הוה לן לפטור הראשון לגמרי הואיל ושברו זה בידים דאף גבי צרורות אם התיזה בהמה צרורות ובא אחר ושבר הכלי במקל קודם שיגיעו הצרורות אל הכלי פטור בעל הבהמה ה"ר ישעי' ז"ל עכ"ל. וכתב הרב הנ"ל עלה וז"ל דמבואר מדברי הר"ר ישעי' ז"ל הנ"ל דאף אדם אינו חייב בצרורות רק ח"נ וזה חמוה מכמה מקומות ועיין רש"י ב"ק (דף כ"ב ע"א) ד"ה חציו דכלב הן דהו"ל צרורות הלכך משלם ח"נ ואדם המדליק מש"ה חייב נ"ש שאין דין צרורות באדם עכ"ל וכ"כ הרשב"א שם וזה מוכרח בגמ' שם. וגם שם (דף כ"ו ע"ב) נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע בנזיקין חייב ומשמע דנ"ש משלם וגם לעיל (דף ג' ע"ב) אלא אכיחו וניעו כחו הוא ומשמע שם בהדיא דחייב נ"ש אף דהוי צרורות ועוד מכמה מקומות מבואר ההיפוך וצ"ע עכ"ד. ובאמת הוא חידוש גדול

ולאחר העיון היטב לא מצאתי לע"ד ישוב לזה רק לפרש כוונתו ז"ל דאין הכוונה דאדם ליחייב בצרורות ח"נ רק דליחייב עכ"פ ח"נ דנחשוב אותן כשנים שהזיקו דהזורק וזה ששיבר עשו שניהם הנזק וליחייב השני ג"כ ח"נ. ואף לפמ"ש לעיל דכיון שלא עשו שנים ההיזק בבת אחת לא מיחשב כשנים שהזיקו מ"מ אם הי' מיחשב צרורות דראשון א"כ בשעת השבירה הוה ככחו של הזורק שיבר עתה א"כ תו הזורק היינו כחו והמשבר עשו עתה ביחד הנזק וע"ז כתב השמ"ק דמ"מ הי"ל להראשון ליפטר לגמרי אם אזלינן בתר חבר מנא כיון דשברו המשבר בידים לא מיחשב כלל צרורות דראשון. ושפיר פשיט הש"ס מדחזינן דהשני ששיבר פטור לגמרי ורק הראשון הזורק חייב בכולו ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן, ואולי יש ט"ס במ"ש הלשון דצרורות דראשון. או דלשון מושאל הוא. אבל עכ"פ נלע"ד דכוונת הרבינו ישעי' הוא כן. וגם בסוף דבריו שסיים פטור בעל הבהמה אולי ט"ס יש וצ"ל הול"ל דפטור בעל הבהמה וקצרתי

[ב] דף כ' ע"ב או"ט הבאתי דברי השמ"ק בשם הרשב"א מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ ל"ל משום שחרוריתא דאשייתא ת"ל משום הפסד דריסת הרגל כו' והעירותי בהא דפסקינן בח"מ (סי' שט"ז ס"א) המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר עד סוף זמנו והוא שלא יהי' מנין בני בית האחד יותר מבני ביתו ולפ"ד השמ"ק הנ"ל היל"ל דאפילו אם ב"ב של השוכר השני הם יותר מב"ב של השוכר הראשון גם כן יכול להשכירו כו' כמבואר בפנים. וכתב ע"ז ידידי הרה"ג המפורסם כו' כש"ת מו"ה משה נ"י ד"צ ומו"צ בק"ק לאדז בעהמ"ח חמדת משה לחלק בזה דשאני בהא דשוכר בריבוי דיורין מעלה שכר יותר מאינו ריבוי דיורין וא"כ יכול המשכיר לומר דאם רצה מתחילה להשכיר לשוכר בריבוי דיורין הי' לוקח יותר דמי השכירות והא בית זה קיימא לאגרא גם לריבוי דיורין יכול המשכיר לומר להשוכר כי אדעתא דהכי לא הייתי משכיר בדמים הללו משא"כ בלא קיימא כלל לאגרא ודאי אין חילוק כלל בין מיעוט דיורין או ריבוי דיורין

ועוד גם בבית דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר נמי יכול למחות בו בעל הבית שלא ידור בו כמ"ש בתוס' ב"ב (דף י"ב ע"ב) בד"ה כגון יעו"ש וכ"פ היש"ש בב"ק וא"כ ה"ה בזה נמי הדין דיכול למחות לכתחילה בהשוכר שלא ישכיר למי שמרובה בדיורין והלא עיקר הקושיא שלו הי' מטעם דזה דמי ללא קיימא לאגרא והא גם בלא קיימא לאגרא נמי יכול בעה"ב למחות שלא ידור בו. והוסיף להוכיח דע"כ צרכינן לומר החילוק הזה בין קיימא לאגרא ובין לא, קיימא לאגרא דאל"כ יש סתירה בש"ע אשר (בסי' שט"ז) פסק דאין יכול להשכיר לבעל ריבוי דיורין אף דהוא לא קיימא לאגרא לפי שיטת כ"ת נ"י (ובסי' שס"ג) פסק בלא קיימא אגרא דפטור הדר בו. וגם יוקשה על הש"ע וכל הפוסקים שכתבו דאין יכול להשכיר לבעל ריבוי דיורין וקשה עליהם מש"ס דב"ק שם דבחצר דלא קיימא לאגרא הוא פטור וא"כ ע"כ צ"ל כמו שכתבתי לחלק בזה אשר י"ל ממילא דגם דעת הרשב"א ז"ל הוא כדעת הפוסקים וש"ע דהשוכר אינו יכול להשכיר לבעל ריבוי דיורין עכ"ד הרה"ג מוהר"מ נ"י הנ"ל

והנה אם לכאורה דבריו נכונים אבל המעיין היטב בזה עדיין יש בו מקושי ההבנה כי לפי סברת הרשב"א ז"ל דדירת האדם בבתים לי' בי' פסידא כלל להבית היכא דליכא פסידא דשחרוריתא דבית והרי יש להשוכר בהבית קנין לזמן השכירות ואין המשכיר יכול להוציאו מן הבית קודם כלות זמן השכירות וגם השוכר יכול להקדיש להזכות הזה שיש לו בהבית לדור בו וכמבואר בתוס' במס' ערכין (דף כ"א ע"א) בד"ה הכי קאמר דהשוכר יכול להקדיש את זכותו שיש לו בהבית דהיינו לדור בו כל זמן השכירות והה"נ דמצי אסר לי' אכ"ע בקונם כל ימי השכירות ולענין אם המשכיר יכול להקדיש כל הבית נם על זמן משך השכירות יש חילוק בין אם השוכר הקדים לו שכרו אז אין המשכיר יכול להקדיש הזכות הזה של השוכר על ימי משך זמן השכירות ואם לא הקדים לו שכרו אזי יכול המשכיר להקדיש הזכות של תשמיש הדירה לזמן המושכר יעוש"ה בתוס'. והנה עכ"פ זכות השוכר אלים בודאי דגם כי לא נתן עדיין שכר הדירה ג"כ יכול השוכר להקדיש זכותו ומשום דיש להשוכר קנין לזמן השכירות. ופשוט דכל ימי משך זמן השכירות שדר בה השוכר אין המשכיר יכול למחות בו ואפילו בלא הקדים לו שכרו משום דשכירות קרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה והרי השוכר דר בו וא"כ לכל זמן השכירות בטל זכותו של המשכיר נגד זכות השוכר מלבד לענין זה שיכול המשכיר להקדיש בלא נתן לו עדיין דמי השכירות וא"כ לשיטת הרשב"א ז"ל עולה דריבוי דיורין אינו מזיק כלל להבית היל"ל דאין המשכיר יכול למחות להשוכר להשכירו לאחר על משך זמן השכירות אפילו בריבוי דיורין דהא הוה זה נהנה וזה לא חסר אטו אם השוה השוכר עם המשכיר במאה דינר לשנה לא יהי' יכול השוכר להשכירו לאחר במאתים באין ריבוי דיורין להשני ואין המשכיר יכול לעכב עליו ואף דאם המשכיר אומר להשוכר אני אקבל הדירה על חשבוני דהמשכיר קודם הוא מטעם אל תמנע טוב ואם השוכר יכול להשכיר ביוקר יותר ממה שמשלם הוא להמשכיר מחויב המשכיר ליתן כפי שירצה השוכר השני ליתן ועיין בח"מ (סי' שס"ג ס"י) בהג"ה השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחר ביותר ממה ששכרו אם הי' לו רשות להשכירו לאחרים כענין שנתבאר לעיל (סימן שט"ז) המותר הוא שלו ואם לא הי' לו רשות להשכירו המותר הוא לבעלים נ"י פרק הנ"ל עכ"ל. ועיין (בסי' שט"ז בסמ"ע סק"ב) ציין לעיין בפרישה והפ"ח שם (סק"א) הביאו וכתב עוד בשם הרדב"ז דהא דהברירה ביד המשכיר לומר כן הוא דוקא קודם שהשכיר השוכר לאחר כו' יעוש"ה וא"כ אכתי אינו מובן מה שהקשיתי דלשיטת הרשב"א ז"ל היל"ל דגם במשכירו השוכר להשני שיש לו ריבוי דיורין ג"כ לא יהי' יכול המשכיר למחות בו משום דאינו מפסידו כלל בזה:

ויש להוסיף עוד בזה מהא דח"מ (סי' שס"ג ס"ו) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ואם לא א"ל צא אם אותה חצר אינה עשוי' לשכר א"צ להעלות לו שכר כו' שזה נהנה וזה לא חסר וכתב הרמ"א ודוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו אע"ג דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר הנ"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכה"ג דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו הי' יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם עכ"ל ומבואר דאם אין בעל החצר יכול ליהנות ממנו בכה"ג מותר לאחר ליהנות ממנו אפילו בע"כ של בעל החצר ומטעם כופין על מדת סדום א"כ לשיטת הרשב"א הנ"ל דריבוי דיורין אינו מזיק כלל להבית והרי אין המשכיר יכול ליהנות יותר מן הבית הזה המושכר להשוכר רק דמי השכירות שנותן לו השוכר והרי השוכר יכול להשכיר לאחר אם אין ריבוי דיורין להשני והרי הבית