אמרי הצבי ד לא

פרק שני

[א] דף י"ז ע"ב או"ג אק"ד כתבתי בזה"ל והנה עוד י"ל בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב דהפי' בהא דאמר רבה ובא אחר ושברו דפטור דהיינו דגם הראשון שזרק ג"כ פטור כו' ולכאורה י"ל בזה דא"כ מנ"ל להש"ס למיפשט דאזלינן בתר בסוף ולא בתר מעיקרא מדלא קתני דהראשון חייב כו' דילמא גם לרבה ספוקי מספקא לי' אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ומש"ה סובר רבה דשניהם פטורים כו' כמבואר בפנים

וכתב אלי ידי"נ המאוה"ג מו"ה מאיר דן נ"י הגאבד"ק דוואהרט ליישב קושייתי והאריך בפלפול ותורף דבריו הנחמדים שהקשה קושייתי הנ"ל גם לפירש"י דמפרש דהא דקאמר הש"ס ותיפשוט לי' מדרבה הוה הפשיטות דרבה סובר דפטור המשבר וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברה הוא דמי דמנ"ל דרבה סובר דהזורק חייב דילמא שניהם פטורין ס"ל לרבה ומשום דמספקא לי' לרבה אי אזלינן בתר מעיקרא או לבתר בסוף אשר באמת שיטת הרמב"ן הוא כן בפירוש דברי רבה. וכתב בדרך פלפול ליישב בהקדם דברי הרמב"ן ז"ל בקונטרס דד"ג וז"ל והכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה או דשוי' טמון באש פטור דהא לא גורם נזק הוא שהנזק ע"י המדליק בא ואע"פ שהלה פוטר המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום כו' וכתב עוד ז"ל שם לקמן וכן הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל שניהן פטורין שכן נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל דרבה בתר תבר מנא אזיל וכן שמעתי בשם הראב"ד ז"ל ולא מחייבי משום דד"ג דראשון הא לא אחא נזקא מתמתי' כלל ושני נמי מנא תבירא תבר ואי משום שגרם שלא יתחייב לו הראשון היינו טומן באש דפטור וכבר פירשתי הטעם עכ"ל הרמב"ן ז"ל. וא"כ זה דוקא לשיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוגיין דהמשבר פשיטא דפטור אף אם נימא דאזלינן בתר בסוף הואיל דמנא תבירא חבר לא נוכל לחייבו להמשבר מכח ממנ"פ או מכח מזיק או מכח דד"ג דהא פשיטא דלאו שם מזיק בידים עליו הואיל דפשיטא לי' דמנא תבירא תבר אבל לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דאם נימא דאזלינן בתר בסוף יהי' המשבר חייב אם כן יש לחייבו מכת ממנ"פ דאם נימא דאזלינן בתר בסוף הרי חייב מדין מזיק בידים ואם נימא דאזלינן בתר מעיקרא א"כ ליתחייב המשבר מטעם דד"ג דבשבירתו גרם לו היזק לבעל הכלי שלא יוכל לגבות ההיזק מן הזורק משום דיטעון הזורק דילמא אזלינן בתר לבסוף ויהי' קושית הרמב"ן ז"ל לאמת לפי סברת רש"י ז"ל הנ"ל דגם על המשבר איכא ספק חיוב תשלומין ודלא אמרינן מנא תבירא תבר וא"כ שפיר נפשוט האיבעי' דאזלינן בודאי בתר מעיקרא עכ"ד ולכאורה יפה אמר בזה

אולם לאחר העיון היטב בדבר אין דבריו עולים יפה בזה והוא דהרמב"ן ז"ל כתב לקושייתו ולתירוצו הנ"ל לתרץ אליבא דידן דדיינינן דד"ג וכמבואר ברמב"ן למעיין היטב בזה אבל אליבא דרבה דלא דאין דד"ג וכמבואר בב"ק (דף צ"ח) וברי"ף סו"פ כיצד הרגל מבואר ג"כ בהדיא כן דאנן לא פסקינן כרבה בהא משום דרבה סובר דלא פסקינן דד"ג אבל לדידן דפסקינן דד"ג לא פסקינן בזה כרבה וכ"כ הרמב"ן שם ועוד הרבה ראשונים ז"ל ובח"מ (סי' שפ"ו) האריך הש"כ בזה וא"כ אליבא דרבה ל"ק קושי' הרמב"ן הנ"ל דליחייב המשבר מדד"ג דהא רבה פוטר דד"ג וא"כ לא נוכל לפרש כן בדברי רש"י ז"ל

אולם הנני רוצה לקיים דבריו עפ"י הגירסות דגרסינן בהא דב"ק רבא במקום רבה (בדף צ"ח) וא"כ י"ל דרבה דאין דד"ג. אך רש"י גרס רבה בהא דשורף שטרותיו של חבירו דפטור במס' ב"ק (דף ל"ג ע"ב) בד"ה הא נמי רבה אמרה וז"ל רבה אדם חשוב הי' ומאדם תשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו תני במשנה או בברייתא. וכבר האריכו בזה המפרשים ועיין בספר מלא הרועים (אות גימ"ל) בסוגיא דד"ג מ"ש בזה. וגם אפילו לגירסא זו דגרסינן רבא במקום רבה וא"כ סובר רבא דלא דיינינן דד"ג וא"כ אף אם נפרש בכוונת רש"י ז"ל כמ"ש רו"מ נ"י נצטרך לדחוק דעיקר הפשיטות לאיבעי' דרבא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר לבסוף מהא דרבה אף דרבא לא יסבור לדינא דרבה הנ"ל דסובר דדיינינן דד"ג ורבא סובר דלא דיינינן דד"ג ויהי' הפשיטות רק דמדינא דרבה לפי שיטתו נשמע דאזלינן בתר מעיקרא והי"ל לרש"י ז"ל לפרש כן. אלא דמלבד זה הדוחק כבר כתבתי דגירסת רש"י ז"ל הוא בהא דשורף שטרותיו של חבירו הוה הגירסא רבה

ובעיקר הקושי' על רש"י ז"ל דמפרש דנפשוט האיבעי' דאזלינן בתר מעיקרא הוא משום דפשטות לשון הגמרא מורה כן דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור כו' דלשון פטור מורה רק על אחד והיינו על האחרון היינו השובר במקל וקאמר הטעם משום דמנא תבירא תבר והיינו דהמשבר חבר מנא תבירא וז"פ ואנכי נתקשיתי רק בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב דשניהם פטורין הזורק וגם המשבר וזה צ"ע אצלי וכמ"ש

והנה מעכ"ת נ"י כתב ליישב קושייתי על הרמב"ן ז"ל והוא דלא נוכל לומר דספוקי מספקא לרבה אי אזלינן בתר מעיקרא ומש"ה שניהם פטורין וכשיטת הרמב"ן ואיך קא פשיט לה הש"ס מדרבה דאזלינן בודאי בתר מעיקרא כמו שהקשיתי משום דאם הי' מספקא לי' לרבה אי אזלינן בתר מעיקרא לא הי' פוטר את המשבר כיון דצריך להיות חייב מצד גרמי שגרם הפסד לבעל הכלי שלא יוכל לגבות מן הזורק וכקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל וא"ל דילמא אזלינן בתר בסיף וא"כ ל"ה גרמי ז"א כיון דעכ"פ גרמא הוי ובגרמא חייב עכ"פ לצי"ש כדאיתא ר"פ הכונס (דף נ"ה ע"ב) תניא אר"י ד' דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בד"ש כו' וברש"י פטור מד"א קסבר גרמא בנזקין פטור עייש"ה ועיין בח"מ (סי' שצ"ו בסמ"ע סק"ח). עיי"ש א"כ לצי"ש חייב בבירור וא"כ בניזיקין בכה"ג שוב אמרינן ספק נזיקין להחמיר ושוב אמרינן דילמא אזלינן בתר מעיקרא והוי גורם גמור וחייב לשלם וכמ"ש המפרשים דבכה"ג אזלינן בספק נזיקין להחמיר כמ"ש הרשב"א ז"ל בריש מס' ב"ק וא"כ א"ש דברי הרמב"ן ז"ל דגם לשיטתו מוכח דרבה פשיטא לי' דאזלינן בתר בסוף ע"כ שניהם פטורין דאם נימא בפשיטות דאזלינן בתר מעיקרא הזורק חייב ואי מספקי לי' המשבר חייב מצד גרמי עכ"ד הרב הנ"ל נ"י

והנה לפי האמור לעיל דהכא אליבא דרבה קיימינן דלית לי' דד"ג א"כ אין זה מספיק ליישב קושייתי על הרמב"ן הנ"ל ומלבד זה אני אומר מטונך נימא דהזורק יהי' חייב לשלם והיינו דהוא גרם היזק לבעל הכלי בזריקתו דאם לא הי' זורק להכלי הי' המשבר חייב עפ"י הדין לשלם וניהא דנימא דלא הוי גרמי הואיל דבשעת זריקתו לא הוי עוד החיוב הזה ולא מיחשב גרמי וכסברת הרמב"ן הנ"ל עכ"פ הוי גרמא כפ"ד רו"מ נ"י וגם הוי ספק דילמא אזלינן בתר מעיקרא וחייב מדינא וגם כי אזלינן בתר בסוף עכ"פ גרמא הוי והוי ספק נזיקין להחמיר וגם דאפילו אם גרמא הוי איכא עכ"פ חיוב לצי"ש וליחייב הזורק לשלם והוא ממש כמו שדן מע"כ נ"י לחייבו להמשבר כמו כן נוכל לדון לחייב להזורק ונימא ג"כ דנפשוט מזה דאזלינן בתר מעיקרא ע"כ שניהם פטורין דאם נימא בפשיטות דאזלינן בתר בסוף המשבר חייב ואם מספקי לי' הזורק חייב או מטעם דאזלינן בתר מעיקרא או מטעם גרמא וא"כ ע"כ דאי אפשר לומר כן דאם כן יהי' החיוב מוטל על שניהם בשוה על הזורק ועל המשבר ולא יתכן לחייב שניהם דלא דמי לשנים שהזיקו דהתם עשו שניהם ההיזק ביחד ובבת אחת בגוף הדבר אבל הכא בשעה שעשה הזורק לא עשה המשבר וא"כ אכתי נשאר קושייתי הנ"ל מנ"ל למיפשט דאזלינן בתר מעיקרא ובעיקר הדבר היכא דיש לדון לחייב להזורק ויש לדון לחייב להמשבר בודאי דלא נוכל לומר דיהי' החיוב לאחד לשלם לצי"ש הואיל דהוי הספק על שניהם וי"ל דתו ליכא חיוב אפילו לצי"ש רק ספק איכא אי מחויב לשלם לצי"ש

ובר מן דין עיקר הסברא שכתב בשם המפרשים דהיכא דאיכא גרמא דחייב לצי"ש וספק ניזיקין לחומרא יהי' מחויב תו