אמרי הצבי ד כט

והנה עיינתי עוד בזה ונלע"ד להוכיח בשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דגם כי א"ל המוכר שיקנה בקנין פלוני והקונה עשה בו קנין אחר המועיל ג"כ קנה והוא מהא דכתב. שם הרמב"ם (בפ"ג מהל' מכירה ה"י) שם וז"ל הקנה שדה לאחד ומטלטלין לאחר אעפ"י שא"ל קנה המטלטלין עג"ק והחזיק האחד בקרקע לא קנה השני המטלטלין ואם תפשן אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו שהרי תפסן אחר שקנה חבירו הקרקע שנקנו אלו על גבו עכ"ל. ולכאורה י"ל מדוע הוצרך הרמב"ם ז"ל לכתוב דוקא ואם תפשן אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו דהיינו מטעם תפיסה דמועיל באיבעי' דלא איפשטא לינקוט סתמא ואם תפשן אין מוציאין מידו והיינו אפילו אם תפשן קודם שחזר בו ואח"כ חוזר בו הנותן דמועיל תפיסה ורק מטעם תפיסה מועיל ולא מטעם קנין ומדכתב הרמב"ם ז"ל דוקא ואם תפשן אחר שחזר בו אבל אם תפשן קודם שחזר בו הנותן ואח"כ הוא שחזר בו הנותן לא צרכינן לבא עליה דמועיל מכח דין תפיסה רק דזכה בו לגמרי מטעם קנין משיכה דניהא דמוכר רצה להקנות לו בקנין אג"ק אשר אנו מסופקין בו לדינא אם מועיל קנין אג"ק בכה"ג מ"מ הואיל דהנותן רצה להקנות לו המטלטלין וניהא דרצה להקנותן בקנין אג"ק מ"מ אם הקונה עביד בי' קנין אחר המועיל כגון קנין משיכה שפיר קנה לגמרי בתורת קנין ולא מכת תפיסה אשר יש נ"מ גדולה בין זכה לה מתורת קנין גמור לבין זכה בה מדין תפיסה לענין אם מועיל שיחזור זה ויתפוס בחזרה ומש"ה דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב ואם תפשן אחר שחזר בו כו' והוא ראי' גדולה שסובר הרמב"ם ז"ל כן ודו"ק

[מא] דף י"ב ע"כ אונ"ב אק"א בד"ה ולעד"נ לומר כו' ועיין בכ"מ הביא הגמ' פסחים (דף י"ט) ע"ש. צריך להוסיף תיבות אלו ולשון קדשים כולל הכל אפילו חטאת וא"כ יקשה כו'

והנה כתבתי שם בשיטת הרמב"ם ז"ל דניהא דסובר דאין מועיל הכשר באוכלין של חבירו שלא מדעתו מ"מ יכול אדם להכשיר אוכלין דהפקר כו'

והעיר ע"ז הרב החריף מו"ה אברהם הלוי נ"י מק"ק ריסשיטץ דכל מידי דבעינן בי' דעת או דיבור של אדם לא מהני רק בבעלים ממש ואף שאין לו בעלים אחרים והביא הא דמס' פיאה (פ"ז מ"ח) המקדיש כרמו משנודע בו העוללות העוללות לעניים ופי' הרע"ב שאא"א דשא"ש והתויו"ט כתב שם דאע"ג דאין לעניים חלק בהם מ"מ גם לבעלים אין לו חלק בהם ולהכי לא מצי להקדיש ע"ש הרי בהדי' דאף דאין להחפץ הלז בעלים כלל מ"מ אין יכול אדם להקדישו משום דבעי בעלים ממש אע"ג דאינו של אחרים ג"כ והה"נ הכא בהכשר עכ"ד החריף הנ"ל

והנה המעיין היטב בזה יראה שאין מזה שום סתירה לדברי הנ"ל דהנה גם בהקדש אם יכול להקדיש דבר של הפקר המקור הוא במס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה וברש"י והרא"ש והר"ן ז"ל ובענין אם חל ההקדש מיד או רק לאח"כ כשנטלה הבאתי בספר (על דף ל"ג ע"א) [או"י אקא"ב] פלפול בזה ובדברי הקצה"ח (סי' ר"ד סק"ג) נראה דההקדש חל מיד קודם שנטלה ובקצה"ח (רי"ב סק"ד) משמע דההקדש חל אז כשנטלה עיי"ש מ"ש בזה וב"ה הוספתי לבאר בק"א לקמן (על דף ל"ג) שם בענין זה. אבל עכ"פ איכא דעות הסוברים דיכול להקדיש דבר הפקר ודוקא היכא דיכול לזכות בההפקר אם ירצה ובהא (דפ"ז דמס' פאה מ"ח) אין הבעה"ב יכול לזכות בהעוללות ואז אינו יכול להקדיש. ומה שדקדק מדברי השנות אליהו שכתב ז"ל משנודעו העוללות שזכו עניים בעוללות עכ"ל וכתבת בכוונתו משום דקשיא לי' דהא בכה"ג שפיר יכול להקדיש דהא אין להם בעלים אחרים וע"כ הוכרח לפרש דמיירי בשזכו בו העניים מכבר עכ"ד. ובאמת זה אינו דלא עלה כן ע"ד הגאון ז"ל דאם נימא דמיירי שבאמת כבר זכו בו העניים איזהו קנין עשו בזה דאם כבר תלשום א"כ פשיטא דלא חל ההקדש כלל של בעל השדה על דבר שכבר לקחו העניים לביתם. ורק כוונת הגאון ז"ל בפשיטות שמשנודעו העוללות שניכרים כבר הוא של העניים דכל זמן שלא נודעו וניכרין העוללות מנא ידעינן שיהיו עוללות ובודאי אז עדיין הבעלים יכולין להקדישן דהא יכול להקדיש כל השדה ואף אם אח"כ יהיו ניכרין אלו העוללות כבר הי' חל עלייהו השם הקדש ולכן כתב משנודעו העוללות זכו בהם העניים והיינו כל העניים יש להם הזכות ללוקטם ולא יכול בעה"ב להקדישם וז"פ. אבל היכא דיכול לזכות בו שפיר יכול להקדיש אף שאינו זוכה בו ורק דהפלוגתא הוא אם חל ההקדש מיד או רק אחר שבא לידו אז הוא דחל ההקדש הרי חזינן דאף דאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו דוקא כי יש לו בעלים אחרים אבל בדבר של הפקר יכול להקדיש כל שיכול לזכות בו וי"ל עוד בזה

וגם לענין אא"א דשא"ש אם יכול לאסור דבר של הפקר שאינו רוצה לזכות בו כתב המק"ח (בסי' תמ"ח סק"ט) בביאורים בד"ה וארווח לן בזה באה"ד שם וז"ל ועיין בשו"ת נוב"י דמדמה אותו למשתחוה לבהמת חבירו דאינו אוסר דשא"ש ובודאי המשתחוה לבהמת הפקר ג"כ אינו אוסר וא"כ ה"ה בחמץ הפקר עכ"ל המק"ח ז"ל וכשלמדתי סוגי' דאא"א דשא"ש ראיתי בריטב"א במס' ע"ז (על דף נ"ג ע"ב) בד"ה מכדי ירושה הביא דברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל באריכות והעולה מדבריהם הפלוגתא דהראשונים ז"ל הוא דלהראב"ד ז"ל גרע דהפקר משל חבירו דשל חבירו יכול לאסור ע"י מעשה ושל הפקר אינו יכול לאסור ע"י מעשה ולהרמב"ן ז"ל גם בהמת הפקר יכול לאסור ע"י מעשה אבל שלא ע"י מעשה אינו יכול לאסור בהמת הפקר אף דשלו יכול לאסור בלא מעשה אע"ג דיכול לזכות בההפקר מ"מ כ"כ דלא זכה בי' אינו יכול לאוסרו גם ע"י מעשה אם לא שעשה מעשה בגוף הדבר היינו שיהי' ניכר המעשה באותו דבר והמק"ח כוון מדעתו הגדולה לשיטת הרמב"ן ז"ל דהיכא דאינו עושה מעשה אינו יכול לאסור בהמת הפקר אבל ע"י מעשה יכול לאסור בהמת הפקר כמו דיכול לאסור בהמת חבירו ע"י מעשה ובארתי שם בזה. מ"מ לענין הכשר אינו ענין כלל להא דאא"א דשא"ש ורק כל שבא עליו מים ע"י כוונת האדם שפיר הוכשר דניהא דביש לו בעלים לא מהני הכשירו של אדם אחר לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ כל שאין לו בעלים שפיר מהני ההכשר של כל אדם דניחא לי' בהא וע"כ צ"ל דלא דמי ענין ההכשר להא דאא"א דשא"ש דהא הרשב"א ז"ל סובר דמהני הכשר של כל אדם אף דיש לו בעלים ואף דאא"א דשא"ש אלא ע"כ דאין דומה כלל ענין הכשר להא דאא"א דשא"ש ומ"ש הרמב"ם ז"ל הלשון ברצון הבעלים משום דמן הסתם כל דבר יש לו בעלים ואם אדם רואה דבר של הפקר שיכול לזכות בו מסתמא הוא זוכה בו אבל לעולם דשפיר י"ל סברתי הנ"ל דגם הרמב"ם מודה דמועיל ההכשר בדבר של הפקר כל היכא דאדם נותן המים בכוונה כדי דלא יהי' פלוגתא רחוקה כ"כ בין הרמב"ם ז"ל להרשב"א ז"ל וכמ"ש

שם אונ"ג אק"ב [בדפי הספר ל"ז] בד"ה אולם כו'. בזה"ל אם נימא דאיסורי הנאה י"ש להן בעלים כו' אף אם נימא דאיסורי הנאה אי"ן להן בעלים כו'. הוא טעות הדפוס וכצ"ל. אם נימא דאיסורי הנאה אי"ן להן בעלים כו' אף אם נימא דאיסורי הנאה י"ש להן בעלים

[מב] דף י"ג ע"א אונ"ו אק"א כתבתי בכוונת השמ"ק דאף דפליגי רבנן על ר' יהודה בשור שהמית אדם ואח"כ הקדיש או הפקירו דס"ל לר"י דפטור ממיתה וחכמים מחייבין אבל בנזקי ממון שהזיק השור ואח"כ הקדישו או הפקירו פטור מתשלומין כו' כמבואר בפנים. ראיתי אח"כ בהרא"ש בפרקין בסוגיין (סי' ט"ז) שכתב להדיא כן וז"ל ואע"ג דפליגי רבנן עלי' דר"י מוקי רבינא מתני' כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עלי' אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עלי' כמו שכתבתי בפירושי בשם הרב ר' מאיר ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל והזכרתיו בקצרה בסוגיין [באק"ד]

[מג] שם ע"ב באונ"ו אק"ד בד"ה אחז"ר הראה לי חכם אחד דברי החת"ס כו' הבאתי דברי הח"ס חחו"מ (סי' קס"ה) שמחלק דהא דנגח ואח"כ הקדיש פטור זה דוקא בהקדש קדושת הגוף אבל בקדושת דמים מיקרי שפיר אית להו בעלים כו'. והקשיתי ע"ז דהא לר' יהודה הוה גם במיתה הדין כן דאם נגח אדם ומת והבעלים הקדישו להשור דפטור השור ממיתה והלא שור שהמית פסול להקרבה