אמרי הצבי ד כו

ד' ע"א) שהביא הש"ס הא דמס' ידים (פ"ד מ"ז) דטעמא דאין האדון חייב לשלם מה שעבדו הזיק כמו שחייב בשורו שהזיק הוא מטעמא דשמא יקניטנו כו'. וחזינן דאי לאו האי טעמא הי' מתחייב עליו האדון כמו על שורו שהזיק. א"כ שפיר יש לומר סברתי הנ"ל דעבד שנגמ"ד למיתה הוא כמו שור הנסקל ונאסר בהנאה מטעם שנגמר דינו. ומש"ס דערכין אין קושי' דשם איירי בבת חורין. ויש להעיר עוד מב"ק (דף מ"ט ע"א) אר"פ שור שנגח את השפחה ויצאו ילדי' משלם דמי ולדות מ"ט תמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דא"ק שבו לכם כו'. א"כ יש סמוכין מזה לסברתי. אולם בתוס' שם ד"ה ממרתא ובשמ"ק שם כתבו דשפחה היא בכלל אדם ויעו"ש מ"ש וי"ל בזה

ויש לעשות עוד סמוכין לסברתי מהא דמס' סנהדרין (דף י"ט ע"א) דעבדי' דינאי מלכא קטל נפשא אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדוננו שלחו לי' עבדך קטל נפשא שדרי' להו שלחו לי' תא אנת נמי להכא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כו' הרי מבואר דעבד כנעני מיחשב כשורו וכמו דצריך להיות בעל השור לפני הב"ד בשעה שהב"ד דנין השור כן נמי צריך האדון להיות לפני הב"ד בשעה שהם דנין את עבדו. אלמא דגמר דינו של העבד למיתה הוא כעין גמ"ד של שורו. והנה בהא דאיתא עוד שם דא"ל עמוד על רגליך ויעידו בך פירש"י ז"ל ויעידו בך שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו עכ"ל. והי' נראה לכאורה דעיקר הטעם מה שהאדון צריך להיות בפני הב"ד הוא רק משום דהוי ממונו. והיינו דבזה שהב"ד דנין את עבדו למיתה יש בזה שני ענינים. א' דיני נפשות להרוג את העבד. והב' דיני ממונות דהא העבד ממונו של האדון ומפסידין אותו. וא"כ י"ל דמשום סוג דיני נפשות שיש בזה באמת לא הי' צריך להיות בפני האדון ורק משום דיני ממונות מש"ה אי אפשר לדונו ולהפסיד את האדון שלא בפניו ולהכי דקדק רש"י ז"ל לומר משום דהפסד ממון הוא לו. ולפ"ז י"ל דאין סמוכין מסוגי' זו לסברתי דהא לענין תה שיש בזה דיני נפשות נוכל לומר דאין שייכות להאדון בזה. רק לענין מה שיש בזה הפסד ממונו להכי צריך להיות בפניו. אך באמת אף דנקיט רש"י ז"ל משום הפסד ממונו אבל גם בשור הנסקל נימא דהא דאמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו הוא ג"כ משום הפסד ממונו והרי תו דומה עבדו לשורו. וכמו דהתם נאסר השור בהנאה ה"נ נאסר העבד בהנאה. ועוד דלהדי' מבואר בתוס' דלענין ד"נ צריך להיות בפניו שכתבו בד"ה ינאי המלך כו' ז"ל והא דאמרי' בפרק שבועת העדות (דף ל') שאם רצו להושיב שניהם מושיבין דאינו אסור אלא אחד עומד ואחד יושב כו' וי"ל דדיני נפשות שאני כו' עכ"ל. ועיין בב"י חו"מ (סי' שפ"ח) בשם תשו' הרשב"א ז"ל משמע ג"כ דזה דקאמר הש"ס דצריך להיות בפני האדון הוא משום ד"נ יעוש"ה. וא"כ כיון דחזינן דד"נ שיש בגמ"ד של העבד יש בזה שייכות להאדון וצריך להיות בפניו ממש כמו בשור הנסקל וא"כ שפיר נוכל לומר כסברתי דגמ"ד של עבד אינו כמו גמ"ד של בן חורין והוא כמו שור שנגמ"ד דנאסר בהנאה

ויש להסביר עוד דהא דעת הר"ר אפרים בתוס' כריתות (דף כ"ד ע"א) ד"ה דא"ל דרובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן לי' משור הנסקל. והתוס' חולקים עליו בזה. ע"כ דס"ל להתוס' דגמרינן רובע ונרבע משוה"נ דהיינו משור שהמית. ועיין בספר, ראש יוסף תולין (דף פ"ה ע"א) עמ"ש רש"י חי' ועוף הנסקלין שנרבעו העיר מנ"ל אם שחטן לאחר שנגמ"ד שיהא בשרן אסור שהרי בשוה"נ שהמית את האדם צריך קרא על זה וא"כ בשאר הנסקלין מנלן ואפשר דמ"מ ילפינן שאר הנסקלין מיני' יעו"ש. וא"כ ה"ה ע"כ שנגמ"ד כיון דהוא של האדון כשורו ג"כ י"ל דילפינן משוה"נ. ואף אם נימא דקודם שהומת בב"ד אף שהוא לאחר גמ"ד עדיין אינו נאסר בהנאה ואף דבשוה"נ דעת החולקים על הר"ת וס"ל דנאסר מחיים אבל על עבד כיון דהוא אדם תי יש לספק ולומר אולי לא שייך לומר על אדם חי שנאסר בהנאה ויש לצדד בזה לכאן ולכאן אבל אחר שהומת העבד בב"ד שפיר יש לומר כסברתי. וכן כתבתי בפנים הספר עיקר הסברא על עבד שנגמ"ד וכבר הומת בב"ד. ומש"ה תירצתי הא דירושלמי משום דהאדון מתייאש מיני' כיון שנגמ"ד ובודאי יומת בב"ד

שוב ראיתי במנ"ח (מצוה נ"ב) שהעיר כן על הירושלמי דעבד שיוצא ליהרג אמאי מתייאש ממנו האדון להתוס' דע"כ מת מותר בהנאה. ואף דנגמר דינו למיתה. והביא גמ' דערכין (דף ז' ע"ב) הנ"ל דאדם אין גמ"ד אוסרו כלל וכתב דאין לומר בעבד שיהי' דינו כשור לענין דגמ"ד אסרו ולאחר מיתה יהי' לו דין שוה"נ דז"א דבודאי דינו כבן חורין עכ"ד המנ"ח ז"ל. והנה גם המנ"ח לא כתב ראי' לזה רק מצד הסברא ולע"ד נראה דיש לומר הסברא כמו שכתבתי

[לה] דף יו"ד ע"ב אול"ו הבאתי דברי הרשב"א ז"ל לקמן (על דף נ"ג ע"א) והובא ג"כ בשמ"ק שם שכתב דבר חדש דאף לרבנן דפליגי על ריב"ב וסוברים דהכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות בין בב"א ובין בזאח"ז ומת דכולן פטורין משום דכתיב כי יכה כל נפש מ"מ אם שנים אחזו כאחד ברומח ודקרוהו או במקל א' והכוהו עד שמת שניהם חייבין יעוש"ה. וכתבתי דמהרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' רוצח וש"נ ה"ו) מבואר דחולק בזה כמבואר בפנים. אעתיק בזה מכתב אאמו"ר הרה"ג מוה"ר יוסף ז"ל מה שכתב לי על זה בקצרה בזה"ל מה שרצית לומר דהרמב"ם והרשב"א חולקים הטבת לראות והדין עמך כי עין בעין נראה שהרמב"ם חולק אך קשה מאוד לפ"ד הרשב"א ז"ל אם עשרה ב"א יהרגו א' במקל א' או בחץ יהרגו כולם וזה אינו מובן שעשרה יהרגו בשביל א'. הגם בעדים זוממין מצינו אפי' מאה זה באמת חידוש ובאמת הרשב"א בעצמו לא החליט זה והניח בצ"ע עכ"ל מכתב אאמו"ר זצ"ל. ועיין מ"ש [בק"א] לקמן (על דף למ"ד ע"ב) [או"ז אק"א]

אול"ח [בדפי הספר כ"ח] בד"ה והנה סברא כו' שהבאתי לשון הרא"ש ונתחיי"ב להראשו"ן. טעות הדפוס וצ"ל ונתחיי"ב ל"ו הראשו"ן

[לו] דף י"א ע"א אומ"א אקב"ג כתבתי באריכות דשינוי לגריעותא לא קני ולקמן [באק"ה] כתבתי ליישב בזה מה שקשה בהא דמס' ב"ק (דף ע"ח ע"ב) בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה כו' והלא כשקטע ממנה אבר הוי שינוי ויקנה אותה בשינוי וא"כ שלו הוא מוכר וכבר הקשה כן התורי"ד ז"ל שם והבאתיו לקמן (על דף ע"ח) [אוקל"ט] אבל אם נימא כמ"ש דשינוי השבור לא קנה א"ש דהא מה שקטע ממנה אבר הוי שינוי לגריעותא כו'. והנה הגיעני מכתב מכבוד אאמו"ר הרה"ג מוה"ר יוסף זצ"ל והשיג איזהו השגות ע"ז ואו כתבתי לו על תמצית דבריו הקדושים ואעתיקו כאן ואבוא כסדר הכתוב אצלי מאו. הנה אאמו"ר הרה"ג כתב בזה"ל מה שרצית לתרץ הקושי' בהא דמיבעי' לר"פ לקמן (בדף ע"ת) גנבה קטעה דהא קניא לה בשינוי משום דהוי שינוי השבור דהוא לגריעותא אינו שינוי. ז"א מהא דר"פ מרובה שמינה והכחישה שם נראה דבין שינוי לגריעותא ובין לטיבותא קני וגם מפרק הגוזל (דף צ"ה ע"א) לצבעו אדום וצבעו שחור. וא"ל כמו שתי' הש"ס בב"ק (דף ס"ו ע"ב) זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות דז"א דגבי חמץ הוא לטובתו אם לא יקנה אבל הכא בקטע ממנה אבר הוי לטיבותא אם יקנה דיפטור מתשלומי דו"ה עכ"ד

ולע"ד י"ל על מ"ש בראשונה מהא דשמינה והכחישה דהנה לרש"י ז"ל דפי' מה לי קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא משום דהכחשה אתחלתא דטביחה היא אין קושי' כלל ורק הכוונה עפי"ד התוס' בד"ה מה לי שמפרשי דהכי פריך מה לי קטלה כולה דאין הולכין בתר הדמים דהשתא דקנאה בשינוי ואינה של נגנב אלא בתר מעיקרא שהיתה שלו וה"ה בקטלה פלגא כו' ומבואר בתוס' דהכתישה הוי שינוי אע"ג דהוי לגריעותא. והנה מלבד מה שכתבתי בעצמי דהתוס' בב"ק (דף ס"ח ע"א) בד"ה מה טביחה ובמס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) בד"ה גזלן לא ס"ל הך סברא דשינוי השבור ל"ק א"כ אין קושי' מתוס' הנ"ל ורק שם בב"ק (דף ע"א ע"ב) בתוד"ה איסורי הנאה נראה לכאורה דס"ל ג"כ הך סברא שכתבתי כאשר פירשתי שם דבריהם לקמן בפ' מרובה [באפ"ד] יעו"ש

אולם לאתר העיון היטב בדברי התוס' נראה דע"כ הכחישה לא מיחשב שינוי גמור דאל"כ ליפטר מדו"ה גם בקטלה פלגא