אמרי הצבי ד כה

דמיירי הברייתא ג"כ במנוול ומוכה שחין שאין הבשר והעור והגידין שוין לאחר מיתתו כלום וז"פ לע"ד

שוב ראיתי בשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' ט"ו אות ח') הקשה קושי' זו ע"ד התוס' ב"ק הנ"ל ודוחק לומר דמיירי דגם לכלבים לא שוה פרוטה דכל כה"ג הי"ל לפרושי והאריך בענין זה ולע"ד ע"כ מוכרח לפרש סוגית הש"ס דגיטין הנ"ל כן שלא יקשה על התוס' מסוגי' ערוכה הנ"ל

והנה ראיתי שם בספר בית יצחק הנ"ל (אות ט') הביא דברי הר"ן מס' נדרים (דף ל"ט ע"ב) שכ' אהא דאמרינן בגמ' עבדים ושפחות הכנענים לעבידתא עבידא בהמה לפטימא עבידא וכתב הר"ן כשהם מתים מניחין אותם ואין אדם אוכלן ומשמע דאדם אין אוכלן ותיפוק לי' דאף שיאכלן אדם הרי הוא אסור בהנאה ואין לו הנאה מפטימא ומזה מוכח קצת דהר"ן ג"כ סובר דעבד מותר בהנאה ורק דאין עומד לאכילה ואמנם לפמ"ש לעיל י"ל ג"כ דהר"ן רוצה לומר טעם אעבדים ושפחות שלא קיבלו מצות עליהן דמותר בהנאה כו' יעו"ש. ואולם לפי סברתי הנ"ל אשר כן הוא ג"כ סברת השבות יעקב די"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה ורק שאני עבד ושפחה דיש להאדון קנין הגוף בהם הוא דאין נאסרין בהנאה לאחר מיתתן שפיר מובן דברי הר"ן במס' נדרים (דף ל"ט) הנ"ל. ו ו ו ונוכל לומר דהר"ן סובר ג"כ דמת עכו"ם אסור בהנאה ורק בעבד כנעני שמת לא נאסר בהנאה ומש"ה הוכרח הר"ן ז"ל לומר הלשון שאין אדם אוכלן ולאו לפיטומא קיימו

וראיתי בספר בכורי שלמה לידידי הרה"ג מו"ה שלמה אברהם נ"י בהשמטות לחאו"ח (סי' ב' וג') בפלפולו עם הגאון בעל בית יצחק הנ"ל בסברתי הנ"ל וכתב עלה (בסי' ג' אות כ"א) אחר שהביא סברתי הנ"ל כתב עלה ובאמת כבר הבאתי כמה ראיות בספרי בית יצחק חא"ח (סי' ט"ו) הנ"ל דמת עבד ודאי אסור בהנאה וגוף הסברא יש לדחות דהתורה אסרה מת בהנאה כמו חמץ בפסח ושור הנסקל וע"ז ומה בכך שהוא קנינו ואינו דומה לתכריכין שהוא אקצי' לגופו ואא"א דשא"ש משא"כ מת שהתורה אסרה עכ"ד ולכאורה י"ל דהואיל דילפינן עיקר ממרים ושם לא הי' לשום אדם קנין הגוף בה ומנ"ל דגם בכה"ג שיש לאחרים קנין הגוף שיהי' נאסר בהנאה. אולם לפ"ז יש למעט גם מת עכו"ם דלא דמיא למרים ואנכי כתבתי לסברתי די"ל דאף דמת עכו"ם אסור בהנאה אבל עבד כנעני אינו נאסר בהנאה וא"כ לא נוכל לומר דנימא דעבד כנעני שמת יהי' מותר בהנאה ומת עכו"ם יהי' אסור בהנאה דהוי כתרתי דסתרי להדדי וא"כ נראה סברת הגאון בעל בית יצחק נכונה הואיל דהאיסור חל ממילא ולא ע"י מעשה האדם

אולם מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות ערכין הי"ז) דנראה מדבריו דמת עבד כנעני מותר בהנאה שלא יקשה עליו מהירושלמי דפ' המצניע (סוף הלכה יו"ד) דמת עכו"ם אסור בהנאה כתבתי לחלק כן ולאחר העיון היטב יש קצת סברא לומר כדברי הנ"ל. וכבר הארכתי בפנים והבאתי דמכמ"ד מבואר דמת עבד כנעני ג"כ אסור בהנאה. אח"ז ראיתי במקנה קידושין (דף נ"ו) על תוד"ה המקדש שהביא דברי השבו"י הנ"ל ומפלפל ליישב בזה גבי דהמע"ה ואח"כ כ' דדוחק לומר כדברי השבו"י ז"ל דגוף המת אינו נאסר מחמת שהוא קנוי לרבו ויעו"ש מה שמפלפל ולענין עורו ועיין במנ"ח (מצוה נ') וקצרתי

ועל מה שכתבתי עוד בסברא הנ"ל דבעבד מת מותר בהנאה ע"פ הרשב"א בתשובה המובא במלמ"ל ז"ל שכ' דאי איכא מת דלא מיתסר בהנאה יין נסך דאסור בהנאה מנ"ל כו' וכתבתי לפי האמור דמצינן מת עבד דמותר מ"מ א"ש דמדמה יי"נ דאינו נאסר אם ניסך יין חבירו דאא"א דשא"ש רק יין שלו נאסר וע"כ מדמה רק יי"נ שאין לאחרים קנין הגוף בו למת שאין לאחרים בו קה"ג ע"כ

וע"ז השיב האברך החריף ובקי מו"ה אברהם הלוי נ"י מק"ק ריסשיטץ דהלא הוא גמ' ערוכה במס' חולין (דף מ"א ע"א) דאף דאא"א דשא"ש מ"מ ישראל מומר מצי אוסר אף יין של חבירו וכן הוא בש"ע יו"ד (סי' ד') וא"כ יש יי"נ שנסכו אחרים שאין היין שלהם עכ"ד הנ"ל

והנה דבר זה דישראל מומר מצי אוסר תליא בשני לשונות בגמ' דחולין שם וללישנא קמא ס"ל לר"נ ולר"ע ור"י דאינו יכול לאסור דבר של חבירו אף אם כוון באמת לאסור וא"כ גם ישראל מומר אינו יכול לאסור ורק ללישנא בתרא דר"נ ור"ע ור"י דס"ל דמה דאינו יכול לאסור משום דלצעורי קא מכוון אבל באמת אם כוון לע"ז מצי לאסור ומש"ה ישראל מומר מצי לאסור ועיין בלבוש מ"ש בזה ובכו"פ (בסי' ד' סק"ג) דמה"ת אינו יכול לאסור כלל דבר של חבירו ורק מדרבנן יכול לאסור ורק דאין מאמינים לו ואמרינן שכוון לצעורי ובישראל מומר לא אמרינן שכוון לצעורי יעוש"ה בכו"פ. וא"כ י"ל דהרשב"א ז"ל הכי ס"ל וכיון דמדאורייתא אינו יכול כלל לאסור דבר של חבירו וא"כ גם ישראל מומר אינו יכול לאסור כלל והתם במס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) יליף הש"ס מקרא ומן התורה אינו משכחת כלל שיין נסך יהי' נאסר אלא בניסך יין שלו דוקא ודו"ק בזה

[לד] שם אול"ד אק"ג כתבתי דבשלמא גבי שוה"נ דאסור השור בהנאה לאחר מיתה אם כן מתייאש מכולו כו'. והנה זה דוקא לשיטת התוספות זבחים (דף ע"א ע"א) ד"ה ברובע דרובע ונרבע אסורים בהנאה וא"כ מתייאש מכולו. אבל לשיטת הר"א דרובע ונרבע מותרים בהנאה לאחר שנסקלו והא דמייאש מיני' הוא במה ששוה יותר מחיים מלאחר מיתה כמ"ש התוס' בכריתות (דף כ"ד ע"א) ד"ה דאמרו א"כ גם גבי שוה"נ לא הוי היאוש אלא לחצי החפץ וכאשר הוכיח באמת חותני הגאון ז"ל בפתחי שערים במסכת ב"מ (דף ק"ח) שהבאתי מדברי התוס' אלו דיש יאוש לחצי החפץ ולזה העירני נ"ג ידידי הרב הגדול מו"ה זעליג ישכר נ"י אבד"ק סקולסק. ועיין בספר לקמן (על דף כ"ף ע"ב) [או"ח] בד"ה ולפי פירושי כו' הבאתי בעצמי בקצרה דלשיטת הר"א בתוס' כריתות הנ"ל מוכח דמהני יאוש לחצי חפץ והבאתי גם דברי הפ"ש הנ"ל עייש"ה

ועל מה שכתבתי עוד שם [באק"ג] דאפי' לשיטת התוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והב"ד חייבוהו מיתה והמיתוהו אז אסור בהנאה דומיא דשור הנסקל כו' כמבואר בפנים. וכתב ע"ז ידי"נ הרה"ג המפורסם כש"ת מו"ה מאיר דן נ"י הגאבד"ק דוואהרט בספרו הנחמד כלי חמדה פ' משפטים (אות י"א) לדחות סברתי הנ"ל דא"כ להסוברים דשוה"נ נאסר מחיים הכי נימא דהעבד ג"כ נאסר בהנאה מחיים. ועוד הביא סוגית הש"ס דמס' ערכין (דף ז' ע"ב) תניא כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. ומבואר דמיתת אדם אין הגמ"ד אוסרו ומה שאסור בהנאה הוא רק משום דמת בעלמא ג"כ אסור בהנאה אבל אין החיוב ב"ד והגמ"ד עושין שום פעולה לענין אסה"נ. ופשוט דה"ה בעבד כנעני דדינו כישראל לכל מילי א"נ דאינו אסור בהנאה מכח מת פשיטא דאין הגמ"ד אוסרו בהנאה עכ"ד הרב שיחי' ומפלפל עוד בענין זה

ולע"ד על משמרתי אעמודה דהסברא נכונה כמו שכתבתי. כי אנכי לא כתבתי רק על עבד כנעני שנגמ"ד למיתה והומת ע"פ ב"ד ומשום דעבד כנעני גופו קנוי להאדון ויש לו בו קנין הגוף כמו שיש לו בשורו ומש"ה דומה עבד שנגמ"ד למיתה והומת לשור הנסקל ממש. והש"ס בערכין שם דקאמר דגבי אשה אין הגמ"ד אוסרתה רק המיתה שם קאי בבת חורין דאין לאדם אחר קנין הגוף בה מש"ה אינו דומה לשוה"נ כלל ולא שייך לומר שגמ"ד אוסרתה דבן חורין אינו נאסר משום הגמ"ד דאינו דומה לשוה"נ אבל עבד כנעני דומה לשוה"נ והרי מצינו במס' גיטין (דף ל"ט ע"א) דמצי להקדיש את עבדו ובמס' סנהדרין (דף ט"ו ע"א) קאמר הש"ס אדם מי קדוש ועיין תוס' שם ד"ה אדם שהקשו דלוקמא בעבד יעו"ש מה שתירצו. וברמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מעילה ה"י) המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו אע"פ שהוא עומד להגזז מפני שהוא מחובר לו כו' עכ"ל ובכ"מ ז"ל בפ"ק דסנהדרין (דף ט"ו) ובפרק השולח (דף ל"ט) פלוגתא דתנאי ופסק כת"ק עכ"ל. אבל עכ"פ מבואר דעבד קדוש. ולת"ק דאין מועלין וכ"פ הרמב"ם הוא משום דאין מעילה במחובר וא"כ חזינן דהזכות שיש להאדון בהעבד הוא זכות בגופו ממש ותל עליו שם הקדש אבל בבן חורין אדם אינו קדוש דלא שייך קנין הגוף באדם בן חורין רק בעבד כנעני יש לו להאדון קנין הגוף בו והוא ממש כמו שורו. ועיין במס' ב"ק (דף