אמרי הצבי ד כד

אולם לאחר העיון י"ל בזה דתליא בספיקו של המשנת חכמים המובא שם בפתחי תשובה אם דוקא בכה"ג שבא האנס לבעל אותו ממ"ע והוא רוצה בקיומו וליתן ממון רב הוא דא"צ לבזבז כל ממונו אבל אם בא האנס ליטול ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דילמא לא שנא ושוב הביא ראי' דאף בכה"ג שבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור על מ"ע בכדי שלא יהי' לו היזק ממון רב עכ"ל המשנת חכמים המובא בפ"ת שם. והנה לפי הספק הנ"ל דנימא דאסור בכה"ג הי' אפשר לומר דהתם במס' ביצה לא היו הבלשת רוצים שישחטו להם עגל ורק שבאו לחטוף העיר ואז לא היו רשאים לעשות כן לשחוט להם עגל ולעבור על הלאו הבא מכלל עשה אבל אם היו הבלשת רוצים שישחטו להם עגל ואם לא יחטפו את כל ממונם אפשר לומר דהיו מותרים לעשות כן

והנה גם למסקנת המשנת חכמים דאף בבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור על מ"ע להציל א"ע מן ההיזק אשר נראה מגמ' ביצה להיפוך. י"ל דיש חילוק בין אם ידוע בודאי שכשיעבור על המ"ע יציל ממונו אז י"ל דשרי אבל התם בביצה לא הי' ידוע להם שאם ישחטו להם עגל יהיו ניצולים בממונם והי' יכול להיות שלא יהיו נתרצים וא"כ עשו מלאכה שלא לצורך דהא עגל טריפה הי' אז הי' אסור להם לעשות כן אבל אם היו יודעים שיתרצו בזה אולי הי' שרי בכה"ג. שוב הראה לי ב"א הרב הגדול מו"ה דוד נ"י בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה (ח"ב סי' ל"ט) שהשואל העיר ע"ד הפרמ"ג מש"ס דמס' ביצה הנ"ל וכתב דהעגל טריפה הי' ואמרינן בי' אהדרי' לאיסורא קמא ואיכא ל"ת עייש"ה וי"ל בזה

עוד כתב ב"ג הרב הנ"ל בזה"ל עוד אפשר לומר דלהציל א"ע בעבירת עשה ג"כ אסור ורק אם אנסוהו לעבור אבל לא להציל א"ע ואף שבספר משנ"ח מובא בפ"ת הנ"ל כתב דאין חילוק אבל לכאורה הלא כמו דלעבור להכעיס במזיד מכין עד שת"נ הה"ד כשירצה להציל עצמו לעבור בעשה הוי כמזיד גמור ואסור והוי כביטול במעשה ומיושב קושי' דודי בספרו על הרמב"ן מהך דכתובות הנ"ל עכ"ל ב"ג הרב שיחי' ולדעתי דימה שני ענינים נפרדים דאף דלא אנסוהו לעבור על העשה ורק שרוצים ליטול כל ממונו והוא עושה מעצמו זה לעבור על העשה כדי להציל את ממונו און דינו כמו להכעיס במזיד שיהיו הב"ד מכין עשת"נ כיון דעושה זה מחמת אונס ממון וסוף סוף כאנוס הוא בדבר. והרי גם באינו רוצה ליטול לולב או אינו רוצה לקיים מצוה אחרת כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא היכא שהוא עושה זה להכעיס ומבעט אבל היכא שאינו עושה להכעיס ולבעט ורק שאינו רוצה לקיים המצוה מפאת איזהו טעם לא אמרינן מכין אותו עד שת"נ וכמו שהבאתי בפנים דברי הרמב"ן ז"ל ודברי הגאון מוהצ"ח ז"ל שמיישב בזה קושי' המור וקציעה ז"ל. וה"ה בהך דכתובות שאינו רוצה לקיים המצוה פריעת בע"ח מחמת שאינו רוצה להוציא הממון מידו, בודאי דלא מיקרי להכעיס וא"כ אף דחייב לקיים המצוה מ"מ אמאי מכין אותו עד שת"נ. וכן היכא דהאנס אנסו ליתן ממון והוא מציל א"ע במ"ע אע"ג דאסור לו לעשות כן וחייב ליתן לו כל ממונו וכספיקו של המשנ"ח ז"ל מ"מ אם לא עשה כן רק מציל ממונו ע"י עבירת עשה לא אמרינן בי' שנכוף אותו במכי' אותו עד שת"נ שיקיים העשה לפ"ד הרמב"ן ז"ל כיון שאינו עושה להכעיס רק מפני שחס על הממון שלו ואין זה מיקרי להכעיס. ודוגמא לזה ברמב"ם (בפ"ה מהל' יסה"ת ה"ד) ודברי הריב"ש המובא במלמ"ל שם דבג' עבירות דיהרג ואל יעבור אם עבר מחמת אונס אינו חייב מיתה עייש"ה וה"נ דכוותי'. תמצית הדברים דאינו מתיישב עדיין קושייתי מהא דמס' כתובות ע"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל

ועתה עיינתי עוד הפעם בעיקר קושייתי על דברי הרמב"ן ז"ל ונלע"ד דאולי אפשר לומר בזה דסברת הרמב"ן ז"ל הוא דכל שאינו מונע מעשיית המצוה מחמת ביעוט רק שיש דבר אחר אשר בשביל אותו דבר אינו עושה המצוה כגון מחמת טרחה או שאינו רוצה להוציא ממון לצורך המצוה בזה הוא דכתב הרמב"ן דבכה"ג לא אמרינן מכין אותו עשת"נ אבל כשיש ממון אחרים בידו דמה לו להחזיק ממון אחרים בידו ניהא דאין כוונתו להכעיס מ"מ אסור לו להחזיק ממון אחרים בידו והרי ר"מ סובר במס' כתובות (דף י"ט ע"א) דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו דיהרגו ואל יחתמו שקר ועיין בשמ"ק במס' כתובות שם ולקמן בפרק הכונס [באוכ"ד אק"ב] כתבתי דהוא משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו וניהא דלא פסקינן בזה כר"מ מ"מ כשמחזיק ממון חבירו בידו ואין הב"ד יכולין להגבות הממון מנכסיו ויש לו לשלם בזה שפיר אמרינן דכופין אותו אף דאינו מחמת שמבעט ורק דרוצה להחזיק ממון חבירו בידו ומש"ה שפיר אמרינן דאם אינו רוצה לעשות המצוה דפריעת בע"ח שפיר כופין אותו הב"ד עד שת"נ כנלע"ד ליישב קצח הקושי' הנ"ל ואכתי י"ל בזה

וקצת דוגמא לזה הראה ב"ג הרה"ג מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י אבד"ק אוניאווע בתוס' ב"ק (דף קי"ד ע"א) בד"ה ולא אמרן עייש"ה והכא עדיף יותר וקצרתי

[לג] דף יו"ד ע"א אול"ד אק"א בענין שכתבתי דאף למ"ד מת עכו"ם אסור בהנאה אבל עבד כנעני או עכו"ם הקנוי לישראל שמת לא נאסר בהנאה כיון דאיכא לישראל קנין בו. נוכל להוסיף בסוף [האק"א] בזה"ל ועפ"י סברא הנ"ל הי' אפשר ליישב קושי' התוס' במס' ערכין (דף ד' ע"א) בד"ה נפשות ולא המת ואע"ג דאסור בהנאה מה"ת ואינו בדמים סד"א דאיתני' בערכין הואיל ואתרבי מנוול ומוכה שחין דליתי' בדמים עכ"ל התוס' ולפי האמור אפשר לומר בישוב קושית התוס' הנ"ל דהואיל דמקשינן ערכין לדמים והיכא דאמר דמיו עלי שמין אותו כעבד ובעבד הי' מותר בהנאה לאחר מיתה וא"כ הו"א דגם בערכין הדין כן דיהי' צריך לשלם אם אמר ערך מת עליו ומש"ה איצטריך נפשות ולא צריכו תו התוס' לתרץ הואיל דאתרבי מנוול ומוכה שחין דליתי' בדמים וי"ל עוד בזה

והנה העיר האברך הרה"ח ובקי מו"ה טובי' נ"י מק"ק ניישטאדט על דברי שכתבתי דעבד כנעני מת מותר בהנאה מהא דמס' גיטין (דף מ"ג) דאיבעי' להו מוכר עבדו לקנס אם תלה המכירה ובעי למיפשט מברייתא יליד בית מה ת"ל אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש. אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף דשוה כסף אוכל אף יליד בית דשוה כסף אוכל כו' ואס"ד דמוכר עבדו לקנסא מכר מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא אין איכא עבד טריפה והא חזי למיקם קמי' במנוול ומו"ש [ופירש"י במנוול דמאיס והוי נמי טריפה דלאו בר קנסא הוא] ואי כדברי הנ"ל אכתי יקשה הא יכול למוכרו שיהי' שלו ולאחר מותו בודאי שוה מה לעורו וגידיו ובשרו אם נימא דע"כ מת מותר בהנאה עכ"ד הנ"ל. והנה באמת קושיא זו לא על דברי בלבד יקשה אלא גם בלעדי דברי יקשה עוד יותר בפשיטות ע"ד התוס' דכתבו בפירוש דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה ויקשה הקושי' הנ"ל מהא דמס' גיטין הנ"ל ע"ד התוס'. ואנכי כתבתי רק די"ל דגם התוס' מודו דמת עכו"ם אסור בהנאה ורק בעבד כנעני או בעכו"ם הקנוי לישראל יש סברא לומר דמותר בהנאה וכמבואר בהספר אשר גם השו"ת שבו"י ס"ל כן בפי' דברי התוס' וא"כ אם לא נפרש בתוס' כפירושי הנ"ל ורק דגם מת עכו"ם מותר בהנאה יקשה קושי' הנ"ל בפשיטות. ולכאורה י"ל בהקושי' הנ"ל

וליישב הקושי' נלע"ד עפי"ד הרשב"א ז"ל שם במס' גיטין (ד' מ"ג) בד"ה ואוקימנא בטריפה ומוכה שחין ותמי' לי אמאי לא א"ל ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבן שעה אתת סמוך לנגיחתו והוא קנסא לדידי' וניחא לי דאה"נ דהל"ל הכי אלא דלא חש וטובא איכא בגמ' דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר וקושטא דמילתא קא מתרץ לי' דע"כ בטריפה ומוכה שחין אית לך לאוקמה לההיא דאי לא הא שוה כסף שהרי ש"פ למוכרו ולומר לו לכשינגח עבדי הרי הוא מכור לך מעכשיו ולשעה אחת סמוך לנגיחתו כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה חזינן דהש"ס הי' רוצה עיקר לפרש לשון הברייתא דמשכחת עבדא דאינו שוה כלום וגם לא שייך לומר דאית לי' שווי' למוכרו לקנסא דנידוק מינה דלא מהני מוכר עבדו לקנסא אלא דהברייתא מיירי באופן דלא שייך למוכרו לקנסא ובעצם אינו שוה כלום כגון במנוול ומוכה שחין וגם הוא טריפה דלאו בר קנסא הוא ואף דאיכא גווני דיכול למוכרו לקנסא לכ"ע כגון שמוכרו שעה אחת סמוך לנגיחתו מ"מ נוכל לפרש הברייתא דמיירי באופן הזה דלא שייך למוכרו לקנסא ג"כ כגון דהוא טריפה וא"כ נוכל תו לומר