אמרי הצבי ד כג

חומש ג"כ וא"כ הה"נ בגוזל הקדש במזיד בודאי דשם גזלן עליו ובמזיק הקדש למ"ד מזיק הקדש חייב מה"ת בקרן ורק ממעילה מיעטה התורה וא"כ איזהו סברא יהי' לחלק בין אם מזיק הקדש במחובר לקרקע או מזיק הקדש תלוש וא"כ אכתי לא הועיל כלל בדבריו ליישב מה שדקדקתי בדברי רש"י ז"ל בזה

ובא"ק זה יש טעות הדפוס במ"ש הלשון ורק ריה"ג כו' והמזיק בהן פטו"ר. צ"ל והמזיק בהן חיי"ב

[כט] שם או"כ אק"ג כתבתי דהא משכחת לה בפירות גמורין העומדין לתלוש כו' וידידי הרב הגדול הנ"ל העיר על דברי למה לא כתבתי בפשיטות דמשכחת לה בפירות תלושין שקצרן הגזבר ורצה לומר דלא נוכל לומר שקצרן הגזבר משום דאסור להגזבר לקצור משום דאסור לשנות את ההקדש ואח"כ מפקפק בזה מהא דמס' גיטין (דף ל"ט ע"א) דאי לאו הטעם דשערות של עבד כל כמה דקאי אשבוחי משבח הי' הדין בעומד לגזוז דמועלין בהן וכו' עכ"ד. ואנכי לא כן עמדי אלא דאין שום ספק אצלי דרשאי הגזבר לקצור תבואת שדה הקדש כדי למוכרן אם הוא לצורך. עיין מס' פאה (פ"ד מ"ז וח') ועוד בכמ"ד ואין שום צד ספק דיהי' אסור להגזבר לשנות הקדש היכא דהוא לצורך טובת הקדש וז"פ לע"ד

ובני מו"ה ישכר נ"י העיר מהא דמס' ערכין (דף כ"ה ע"א) ת"ר ונגרע מערכך אף מן ההקדש שאם אכלה הקדש שנה או שנים אי נמי לא אכלה כו' ופירש"י ז"ל בד"ה אי נמי לא אכלה שלא זרע בה גזבר כלום ולא השכירה לשום אדם כו' עייש"ה ומשמע דמותר הגזבר לזרוע בשדה הקדש וזה הוא הא דקאמר הש"ס שאם אכלה הקדש כו' א"כ משמע דמותר לקצור וז"פ

ובעיקר הדקדוק הנ"ל דנימא דאכלה בהמתו חיטין קצורין של הקדש. י"ל בזה דהא כתיב בקרא וביער בשדה אתר ואם אכלה חיטין קצורין לא הוי ההיזק בשדה אחר ולהכי מדוקדק יותר כמו שכתבתי דלינקט דאכלה פירות גמורין מחוברין דשייך שפיר למיקרי בשדה אתר ועיין מוהרמ"ל ז"ל שדקדק באמת דלימא דאכלה חיטין קצורין ומטעם שן ומיישב שם ועולה כדברי ודו"ק

[למ"ד] דף ח' ע"א אוכ"ב אק"א בד"ה ולפי האמור מיושבים היטב באה"ד כתבתי ובפי"ט ממלוה שפיר פוסק דבהי' לו בינונית וזיבורית ניזקין ובע"ח בבינונית והטעם משום דפוסק דמה"ת בע"ת בעדית כו' וכן כתבתי עוד בתחילת [אק"ב] בזה"ל והנה כל הפלפול הזה הוא אם נימא דפסקינן כאידך תנא דברייתא דלית לי' לדעולא ורק כר"ש דבע"ח מדין תורה בעדית ורק מתקנת חכז"ל הוה הדין דב"ת בבינונית. וכ"ז נוכל לומר להרמב"ם ז"ל שאינו מפורש בהדי' בדבריו אם פוסק כעולא או לא כו'

והנה ידידי האברך הרב החריף ובקי מו"ה זלמן נ"י מק"ק אוניאווע הראה כי בפירוש מבואר הדין ברמב"ם (פי"ט מהל' מלוה ה"א) דפוסק כעולא וז"ל ודין תורה שיגבה בע"ח מזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד כו' אבל תקנו חכמים בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל הרמב"ם. ובעיני יפלא ג"כ שלא עיינתי היטב בשעת לימודי במקומו ופלפלתי בשיטת הרמב"ם לומר דפוסק כרב ששת ולא כעולא ובודאי הי' עונש מה"ש לומר בכוונת הרמב"ם ז"ל שלא כהלכה. וצרכינן לומר בשיטת הרמב"ם דסובר ג"כ כשיטת הרי"ף ז"ל וכמ"ש [באק"ב] בשיטת הרי"ף כן נימא בשיטת הרמב"ם ז"ל. ועיינתי עוד הפעם ונראה כי הסברות והפלפול שכתבתי בכאן [באק"א] הם סברות ישרות וניתנו להאמר ב"ה ורק שאין התירוץ עולה לפי שיטת הרמב"ם דפוסק כעולא ות"ח להאברך החריף הנ"ל שהראה הטעות בזה

[לא] שם אוכ"ג אק"ב הבאתי דברי האו"ת (סי' קי"ט סק"ב) שכתב דבדינא דגרמי אם החיוב מדרבנן לא שייך שעבודא דאורייתא והקשיתי ע"ז דמ"מ כיון דהחיוב מדרבנן עכ"פ א"כ נשתעבדו הנכסים וגובה מהיורשים והלקוחות למ"ד שעבודא דאורייתא כו' כמבואר בפנים באורך וע"ז העיר האברך הרב החריף מו"ה צבי יהודא נ"י מק"ק קאליש דדברי האו"ת הם כמ"ש המהרש"ל והסכים לזה הש"כ (בסי' שפ"ו וסי' שפ"ח) דאם דד"ג דרבנן לא שייך שבועה דאורייתא גבי יעוש"ה וה"ה דאם דד"ג דרבנן לא שייך שעבודא דאורייתא עכ"ד. והנה לקמן (בדף ס"ב ע"א) [אול"ב] הבאתי דברי המהרש"ל והש"כ הנ"ל ושהקצה"ח (בס"ס פ"ז) חולק בזה וס"ל דגם בחיוב דרבנן שייך שבועה דאורייתא ויעו"ש מ"ש בזה. אולם מה שכתבתי כאן נכון גם לדעת המהרש"ל והש"כ דעיקר כוונתי להקשות דכיון דעיקר הטעם דמ"ד שעבודא דאורייתא הוא משום דהנכסים נשתעבדו וגם אחר שמת הלוה או מכרן ג"כ נשאר השעבוד בתוקפו על הנכסים וא"כ ה"ה בחיוב דרבנן ג"כ נשתעבדו הנכסים ג"כ בחיוב דרבנן ולא דמי למ"ש הש"כ דבדד"ג דרבנן לא שייך שבועה דאורייתא דהתם שפיר על חיוב דרבנן אין לחייבו חומר שבועה דאורייתא משא"כ הכא כמו דבחיוב דאורייתא נשתעבדו נכסיו מדאורייתא הה"נ בחיוב דרבנן נשתעבדו נכסיו מדרבנן וגובה מלקוחות שפיר וז"פ

ובעיקר מה שכתבתי להסביר ענין שעבודא דאורייתא משום דאע"ג דליכא שעבוד הגוף על היתומים ועל הלקוחות מ"מ נשאר השעבוד נכסי בתוקפו. עיין בר"ן כתובות פ' הכותב בהא דהמוכר שט"ח לחבירו כו' שכתב וז"ל ומיהו כשמת לוה אעפ"י ששעבוד גופו פקע שעבוד נכסיו לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכ"ז שלא ימצא הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהם כו' עכ"ל ועיין בנתה"מ (סי' ס"ו סקכ"ד) מ"ש בשם האו"ת יעוש"ה ולמ"ד שעבודא דאורייתא הוי השעבוד מן הדין תורה ולמ"ד לאו דאורייתא הוי רק מטעם פסידא דלקוחות

דף ט' ע"א או"ל אק"ה [בדפי הספר כ"א] בד"ה והנראה כו' באה"ד בזה"ל גם רב מודה כו' דאינו חוזר וגובה מבעל הקרק"ע כו'. ט"ס יש בזה וצ"ל מבעל הכספי"ם: עוד שם באקי"ב [בדפי הספר כ"ג הנדפס בין ב"ח לבנה] בזה"ל כדברים הללו כו' סי' כ"ז. צ"ל סי' ק"ז

אול"א [בדפי הספר כ"ג] בד"ה ועיין בט"ז כו'. בזה"ל דאמרינן הלקוח"ה. טעות הדפוס וצ"ל החלוק"ה

[לב] שם אול"ג מ"ש בענין אם מחויב לבזבז כל ממונו שלא לעבור על ל"ת שאב"מ. כתב אלי ב"ג הרה"ג מו"ה שמואל יהודא נ"י אבד"ק קוואהל דמדברי הריב"ש (בסי' שפ"ז) מבואר דגם בכה"ג חייב לבזבז כל ממונו ולא לעבור על ל"ת שאב"מ. והנה כבר זכה בזה מקודם ידידי הרה"ג מו"ה שלמה אברהם נ"י מק"ק אוזערקאוו בעהמח"ס ביכורי שלמה אשר הראני דברי הריב"ש הנ"ל אשר מבואר להיפוך מדברי הפרמ"ג שהבאתי בפנים. וכעת ראיתי בהגהות הגאון מוהרע"א ז"ל על יו"ד (סי' קנ"ז) העיר מדברי הריב"ש (סי' שפ"ז) ע"ד הפרמ"ג הנ"ל ובהגהות רעק"א ז"ל על תו"מ (סי' של"ט ס"י) לענין בל תלין וז"ל ושם בחינוך כתב אבל אם אין יכול לפורעו באותו יום אא"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה עכ"ל עייש"ה והגאון ז"ל הביא דברי השו"ת חו"י (סי' קל"ט) דאם הוא לאו שאב"מ הוי כמו לעבור על עשה וא"צ ליתן כל ממונו וציין לדברי הפרמ"ג או"ח במשבצ"ז (סי' רמ"ו סק"ו) שמפלפל גם שם בענין זה

והנה ב"ג הרב הנ"ל כתב עוד דמדברי הריב"ש נלמד דרק בעשה משום שהוא בשוא"ת א"צ לבזבז כל ממונו אבל לעבור על עשה בקו"ע אסור ובפתחי תשובה יו"ד (סי' קנ"ז סק"ד) כתב בשם ספר משנת חכמים ריש הל' יסוה"ת לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפוך במ"ע שעובר בקו"ע כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו וכתב ב"ג הרב נ"י להביא ראי' מהא דמס' ביצה (דף כ"א ע"א) דאמר שמעון התימני בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום וא"ל ריב"ב תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם הרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים והלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה והי' להציל ממונם וראי' לדברי הריב"ש כיון דעברו בקו"ע ולכאורה הוא ראי' נכונה: **(וי"ל בהרע"ב (פ"ו דשביעות מ"ה) דאסור להשכיר הקדישות. ובתוס' והרא"ש והר"ן שם כ' רק על שאלה וי"ל:)**