אמרי הצבי ד כב

בריש מס' ר"ה (על דף ד' ע"א) ת"ר חייבי הדמין והערכין החרמים וההקדשות כו' כיון שעלה עליהן שלש רגלים עובר בבל תאחר ופירש"י החרמים חרמי גבוה ובתוד"ה והחרמים בין חרמי גבוה ובין חרמי כהנים פו' וכתב עלה הע"א ז"ל ונ"ל דלטעמייהו אזלי דלקמן (דף ה') מרבינן לדמים וערכין וחרמים והקדשות מלד"א ופירש"י שהן קדשי בדה"ב וכולן לד' ואין לכהנים בהן כלום וא"כ לא איתרבו מכאן לבל תאחר והתוס' פירשו בכולן כתיב לד' וכו' ובחרמים כתיב קדש קדשים לד' וגבי חרמי כהן נמי דריש לי' בבכורות רפ"ה (דף ל"ב) ומ"מ אפ"ה לפ"ד אין ראי' שעוברין בב"ת על חרמי כהנים ומ"ש דגבי ת"כ נמי דריש לי' התם אמת דהכי אמרינן התם חרמים כ"ז שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר כל חרס ק"ק הוא לד' נתנן לכהן ה"ה כחולין לכ"ד שנאמר כל תרם בישראל לך יהי' מ"מ ז"א אלא למ"ד סתם חרמים לכהנים דהכי תנן בפ"ז דערכין (דף כ"ח) ריב"ב אומר סתם חרמים לבדה"ב שנאמר כל תרם ק"ק הוא לד' וחכ"א סתם חרמים לכהנים שנאמר כשרה החרם לכהן תהי' אחוזתו וא"כ למה נאמר כל תרם ק"ק הוא לד' שחל על ק"ק ועל קק"ל הרי ריב"ב דס"ל סתם חרמים לבדה"ב דריש כל חרם אחרמי גבוה ולדידי' גבי חרמי כהנים לא כתיב לד' א"כ חרמי כהנים לריב"ב לבל תאחר מניין ובגמ' פסק רב כריב"ב כו' והט"א מביא ראי' לשיטת התוס' דבהאי כ"ע מודים דחרמי כהנים מועלין בהן אפילו למ"ד סתם חרמים לבדה"ב עייש"ה בט"א. ועפי"ד הט"א הנ"ל כתב הרב הנ"ל נ"י דכוונת רש"י ז"ל הכא היינו שמפרש להדי' חרם לכהנים א"כ לכהנים הוא וכשדה הדיוט דמי ולא שייך ק"ו להקדש והיינו למ"ד סתם חרמים לבדה"ב דהיינו ריב"ב ואמוראים שפסקו כריב"ב א"כ לא הוי חרמי כהנים רק כשדה הדיוט גם בעודו בבית הבעלים לפי סברת הט"א הנ"ל בשיטת רש"י ז"ל דבחרמי כהנים ליכא בל תאחר ולא הוי כלל שם הקדש עלה גם בעודו בבית הבעלים עכ"ד הרב נ"י

והנה לכאורה י"ל במ"ש הט"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל דסובר סתם חרמים לבדה"ב איני מבין כלל דהא הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהל' ערכין ה"א) פוסק כחכמים דסתם חרמים הוא לכהנים שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים שסתם חרמים לכהנים שנאמר כל חרם בישראל לך יהי' והכ"מ שם תמה על הרמב"ם שאינו פוסק כרב דסובר כריב"ב ומתרץ לה ועיין בלח"מ ובמלמ"ל שם מ"ש בזה ועיין בברה"ז במס' ערכין (דף כ"ט) מ"ש בדברי הסמ"ג אבל מבואר דהרמב"ם פוסק כחכמים דסתם חרמים כהנים ואולי טעות הדפוס יש בזה בט"א ז"ל. אמנם הט"א כתב בשיטת רש"י ז"ל כן דאזיל בפירושו אליבא דריב"ב דסתם חרמים לבדה"ב

ובעיקר הדבר נלע"ד בזה דניהא דכתב הט"א ז"ל דאליבא דריב"ב דסובר סתם חרמים לבדה"ב ליכא בל תאחר על חרמי כהנים משום דהא דכתיב כל תרם ק"ק הוא לד' קאי על חרמי בדה"ב וגבי בל תאחר כתיב לד"א ואתי זה דוקא על קדשי בדה"ב דכתיב בהו ק"ק הוא לד' אבל לא על חרמי כהנים דלא כתיב בהו לד"א הואיל דסתם חרמים הוא לבדה"ב אבל מנ"ל לומר דמן התורה יהי' מותר לבעלים ליהנות משדה החרם שהוא לכהנים ואפילו אם נימא דלית בהו מעילה דלחכמים דסוברים סתם חרמים לכהנים אית בהו מעילה קודם שבאו ליד כהן אלא אפילו לדברי ריב"ב דהא דכתיב לד"א קאי על חרמי בדה"ב ונימא דליכא מעילה בחרמי כהנים אפילו בעודן בבית הבעלים אבל מנ"ל דלא היו כהקדש לענין שיהיו אסורין בהנאה וא"כ אכתי אינו מובן עדיין דברי רש"י ז"ל בזה ורק הואיל ואין לי תירוץ אחר על קושייתי הנ"ל מוכרחין לומר כדברי הרב הנ"ל נ"י אבל מצד הסברא הפשוטה נלע"ד דגם אליבא דריב"ב אסור ליהנות מחרמי כהנים בעודן בבית הבעלים. וגם מה דחקי' לרש"י ז"ל לנקוט דוקא אליבא דריב"ב ואכתי צע"ג אצלי להבין דברי רש"י ז"ל

[כח] שם או"כ אק"ב כתבתי בשיטת רש"י ז"ל דסובר דכל שאין בהם מעילה אעפ"י שעדיין הם הקדש הם בכלל רעהו. צריך לציין בסוף [אק"ב] בזה"ל אח"ז ראיתי במוהרש"ל ז"ל בסוגיין ע"ד רש"י ז"ל שכתב אין מעילה בקרקעות נ"ב פירוש וחייב עליהם כמו שאר נכסי הדיוט דהא קתני הכא במתני' לקמן נכסים שאין בהם מעילה כו' אבל מ"מ ללשון ראשון אף כה"ג פטור מאחר שסוף סוף הקדש הוא וילפינן כולהו מהדדי כמו שפי' בתוס' ונכסים שאין בהם מעילה לאו דוקא קאמר אלא לדיוקא אקדשים קלים כדלקמן ודו"ק עכ"ל המהרש"ל ז"ל והרי מבואר בהדיא כן

וי"ל ברש"י לקמן (דף ט' ע"ב) במתני' בד"ה נכסים שאין בהם מעילה כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש אינו חייב דנפקא לן כולהו נזיקין משור רעהו עכ"ל. ולשון אם הזקתי נכסי הקדש מורה כל שהוא נכסי הקדש אפילו שאין בהם מעילה נ"כ אימעטו מקרא דרעהו והוא כלשון ראשון של רש"י ז"ל

והנה ידידי הרב הנ"ל נ"י כתב אלי דיש לפרש כוונת רש"י ז"ל בזה דאפילו אם נימא דהמזיק הקדש חייב מה"ת מ"מ בקרקע כיון דחזינן דנתמעטו מדין מעילה א"כ הרי התורה לא קפדה על גזלתו וא"כ ה"ה דבמזיד אין לחייבו מצד מזיק וא"כ אפילו אם נימא דדוקא נזקי שור פטרה רחמנא בהקדש אבל נזקי נכסים חייב בהקדש וגבי ממיטב מ"מ ליכא למימר דר"ע דקאמר וק"ו להקדש קאי על בהמתו שאכלה מהמחובר דהקדש דבכה"ג כיון דלית בי' מעילה ל"ש לחייבו על נזקי בהמתו נ"כ דנזקי בהמתו לא עדיף מגזלתו בעצמו עכ"ד הרב נ"י. והנני לעשות קצת סמוכין לסברתו מדברי הש"ש (שמעתא וי"ו פ"ד) העלה שם דניהא דבמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הי"ל משום הוצאת ממון ואין ע"א נאמן בו אבל להיפוך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא משום תורת איסור שיש בו לכן אמרינן בי' עא"נ באיסורין היכא דבידו והביא ראי' מדברי התוס' במס' מעילה (דף כ"א) כו' ולבסוף הניח בצ"ע דבר זה יעוש"ה בש"ש

אמנם לאתר העיון היטב בזה נראה בזה דהנה הרב נ"י הנ"ל הבין מדברי רש"י ז"ל שכוונתו דמש"ה לא קאמר הש"ס או דהזיק שדה חבירו רעהו אמר רחמנא כו' דהא גם בלא המיעוט הקרא דרעהו נ"כ הי' פטור כיון דאין מעילה בקרקעות ולא קפדה התורה על גזילת הקדש כלל ופטור א"כ גם מזיק הקדש פטור משום האי סברא. אבל באמת ז"א דבשלמא אם ה' הדין דנהנה מקרקע הקדש פטור גם מן הקרן הי' מקום לסברתו הנ"ל אבל באמת הוה הדין דניהא דלא מעל בקרקע הקדש לענין חומש ואשם אבל הקרן מחויב מה"ת לשלם אף להסוברים דמזיק הקדש פטור מה"ת מן הקרן ג"כ מ"מ בנהנה מן קרקע הקדש בודאי דחייב בקרן ועיין בשמ"ק בסוגיין הבאתיו [באק"ד] בד"ה שוב ראיתי דניהא דאין מעילה בקרקעות אבל בקרן חייב וחזינן דממון הקדש לא הוי כהפקר גם במקום שאין בו דין מעילה וכמו דחייב בקרן הנהנה מן קרקע הקדש כמו כן הי' הדין דחייב בקרן במזיק הקדש אי לאו הקרא דרעהו וא"כ לא נוכל לפרש בכוונת רש"י ז"ל כמו שפי' מע"כ נ"י והפי' הפשוט בדברי רש"י ז"ל כמו שפירשתי וכן מצאתיו נם בדברי המוהרש"ל ז"ל שפי' כן הבאתיו לעיל

ויש להוסיף עוד בזה ולומר דהנה עיקר הסברא שכתב מע"כ נ"י לדמות נהנה מן ההקדש לגזל ממון הדיוט מצינו בזה בתוס' מס' כתובות (דף למ"ד ע"ב) בד"ה זר שאכל תרומה דמחלקי בין תשלומי תרומה דהוא לכפרה משא"כ תשלומי הקדש שכתבו ז"ל אבל קרן וחומש להקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש עכ"ל. ולכאורה י"ל דבשלמא על הקרן יש לומר שפיר דהוי משי גזל וכמו דאם גזל להדיוט אינו נפטר אלא בתשלומין הה"נ בגזל להקדש ג"כ איכא עליו חיוב תשלומין לההקדש אבל החומש לא גזל ואמאי לא נימא דהחומש הוא משום כפרה וצ"ל דהטעם דמשלם חומש הוא משום דדומה לגזל ונשבע דמשלם חומש אם הודה הואיל דעשה עוד עבירה שנשבע מלבד עבירת הגזל הה"נ בגזל הקדש דעשה איסור נוסף על האיסור גזילה מש"ה חייבה התורה אותו בחומש וחומש דגזל ונשבע הוי ממונא כדאיתא במס' ב"ק לקמן דף (ק"ד ע"ב) וכבר כתבתי בזה לקמן (על דף ק"י ע"ב) [אוקצ"ו] וא"כ י"ל דגבי נוזל הקדש הוי ג"כ החומש ממון כמ"ש התוס' במסכת כתובות שם ואכתי י"ל בזה. ולא מצאתי במפרשים שם במסכת כתובות על התוס' הנ"ל שידקדקו בזה. אבל עכ"פ חזינן דהתורה הקפידה על ממון הקדש כמו על ממון הדיוט ועוד יותר דמשלם