אמרי הצבי ד כ

לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו משום אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שהזיק בידים יעוש"ה בפ"י וכבר כתבתי בפנים הספר בסוגיין [אוט"ו אק"ד] שכן מבואר גם בשמ"ק כאן בד"ה ור"ל ומיושבים קושיות התוס' על רש"י ז"ל והבאתי ג"כ דברי הפ"י עוד בזה שהקשה לפי דבריו הנ"ל דמאי פריך הש"ס לר"ל מהא דהמדליק הגדיש והי' גדר סמוך לו ועבד כפות לו דאם נימא דבכה"ג היכא דהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו מאי פריך הש"ס מזה לר"ל הא בכה"ג גם ר"ל סובר דאשו משום חציו ומתרץ הפ"י דמיירי בהדליק בשלו ואח"כ הלכה לשל חבירו והביא דפליגי בזה אמוראי לקמן (דף ס"א ע"ב) יעוש"ה וא"כ י"ל דמאי מביא הירושלמי ראי' לר"י מהא דהוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור דש"מ דאשו משום חציו דאם נימא דאשו משום ממונו ליפטר רק על שיבולת הראשונה ועל כל הגדיש יתחייב לשלם ולפי"ד הפ"י בהדליק בשל חבירו גם לר"ל מחייב משום מזיק דהיינו דמתחייב מטעם חציו ולא יקשה לר"ל ממתני' דהדליק הגדיש בשבת דבכה"ג דהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו דהוי אדם המזיק וא"כ אמרינן קלב"מ ולכאורה י"ל טובא בזה

והשיבני בזה בני האברך מו"ה ישכר נ"י דניהא דהיכא דאדליק בשל אחרים גם ר"ל מודה דחייב משום מזיק והוי כמי חציו מ"מ הואיל דר"ל סובר דאיכא באש חיוב משום ממונו ג"כ דהא כי אדליק בשלו והלכה לשל חבירו חייב משום ממונו א"כ איכא חיוב ממונו ג"כ באשו וא"כ ניהא דלסברא דמטעם חציו מיפטר מטעם קלב"מ אבל איכא לחיובי' משום ממונו דהחיוב הוא לאחר שנתחייב מיתה. וכדומה לזה כתבו הראשונים ז"ל בשמ"ק כתובות על (דף ל"ד ע"ב) גבי הי' גדי גנוב לו דנעשה גנב מחדש ומבואר בארוכה לקמן על (דף ס"ה ע"א) [אוט"ז] בהס' וה"נ בא החיוב משום ממונו לאחר שנתחייב מיתה על שעת ההדלקה אליבא דר"ל דאית לי' אשו משום ממונו ג"כ ושפיר הביא הירושלמי ראי' לר"י ממתני' דהוא שהדליק את הגדיש בשבת ויקשה מינה לר"ל דסובר אשו משום ממונו עכ"ד בני שיחי' ולכאורה שפיר קאמר. אולם המעיין היטב בזה יראה דהפ"י לא נחית לסברא זו בזה מדהקשה שם על סברתו הנ"ל מהא דפריך הש"ס דילן על ר"ל מהא דהמדליק את הגדיש והי' עבד כפות לו כו' דאם נימא דבהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו מאי פריך הש"ס מכאן לר"ל והוכרח הפ"י לומר דמיירי בהדליק בשלו ואח"כ הלכה בשל חבירו עיי"ש בפ"י שכתב דאיפלגי בזה אמוראי והבאתיו לקמן בפ"ב (על דף כ"ג) [אומ"ו אק"ד] ואם נימא כסברת בני שיחי' הנ"ל ל"ק קושי' הפ"י הנ"ל ונראה דהפ"י לא ס"ל כן ודו"ק

[כב] שם אוי"ז אק"ה הבאתי קושית הגאון מוה"ר בעריש באלו נערות כו' הבא על אחותו, הא אין בכ"א **(לפי"ד תוס' יבמות (נט.))** דבהעראה נתחייב מלקות וקנס לא מתחייב עד גמר ביאה. והעיר החריף מו"ה מנחם מענדיל נ"י מק"ק קאליש מדברי הריטב"א מסכת קידושין (דף ע"ז ע"ב) ד"ה רב אשי דהיכא דאיכא גמר ביאה לא מיחשב ההעראה כביאה עייש"ה עכ"ד. ולכאורה נראה דהתוס' לא ס"ל כסברת הריטב"א הנ"ל מדכתבו התוס' במס' ב"ב (דף י"ג ע"א) בד"ה כופין ועוד בכמ"ד דמשעת ההעראה קא עקר לי' להלאו והעשה לא מקיים עד גמר ביאה כו' ומבואר דאף שגמר להביאה אפ"ה נחשב ההעראה לענין בפני עצמו. ובשו"ת שואל ומשיב מהדור' רביעאה (ח"ד סי' י"ח) הביא קושית הגאון ר' בעריש ז"ל והביא דברי הרשב"א מובא בשמ"ק כתובות על המשנה דכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שכתב אע"ג דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוי עד גמר ביאה מ"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא חייב מיתה עד גמר ביאה פטור מתשלומין והביא ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל והאריך בזה וי"ל בזה

[כג] שם אוי"ז אק"ו כתבתי בדברי הגאון מוהרע"א ז"ל שכתב דמדליק גדיש של חבירו בשבת דעל שיבולת הראשונה מיחשב מזיד ועל שאר שיבולת מיחשב רק מחייבי מיתות שוגגין ומחלק בזה בין היכא דהוא מחייבי מיתות לבין חייבי מלקות דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין והקשיתי דהא הירושלמי קאמר נם כן על לאו דחסימה כן כו' וכתב אלי כבוד מחו' הגאון מו"ה אבגדור יהודא ליבוש ז"ל אבד"ק קויל דהא מפורש בירושלמי דקאי לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורים מתשלומין עכ"ד. והנה לע"ד לא אדע ההשגה בזה דבירושלמי אינו מפורש בהדי' דקאי אליבא דר"ל דאף דתחילת דברי הירושלמי במס' כתובות שם (פ"ג ה"א) קאמר אלא רשב"ל כדעתי' כו' ע"ש הוא אליבא דר"ל אבל סוף דברי הירושלמי שם דקאמר והתני החוסם את הפרה כו' אינן מורין שיהי' רק אליבא דר"ל ויעוין בק"ע שם בד"ה שכן הבא כו' ובפ"מ שם. ורק דמ"מ יש לומר כן דהירושלמי שם קאי אליבא דר"ל והן גם אנכי כתבתי ג"כ [באק"ה ואק"ו] שם דהירושלמי שם לא קאי אליבא דר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין והוכחתי כן אף דמחבר הירושלמי ר"י כמבואר בפנים

[כד] שם אוי"ז אק"ז במ"ש דעל מה שפיגל בשחיטת סימן השני הוי רק כחייבי מלקות שוגגין כו' כמבואר בפנים. העיר החריף מו"ה מנחם מענדיל נ"י מק"ק קאליש דהאיך משכחת לה שיתחייב מלקות על פיגול מכח הלאו דלא יחשב כו' עכ"ד. באמת אין זה השגה כלל משני טעמים (א) דהא הרמב"ם כתב בפירוש דגם מחשבה שאינה נכונה הוי בכלל הלאו דלא יחשב. (ב) דהא שכתבתי דעל התחלת השחיטה דלא נקבע עדיין בפיגול משום דאין מפגלין בחצי המחיר וליכא עדיין חיוב תשלומין כלל והלאו דלא יחשב עבר כבר והתשלומין שמחויב הוא על גמר השחיטה דאז נחשב הלאו דלא יחשב רק כחייבי מלקוח שוגגין הוא דוקא לענין חיוב תשלומין אבל כשנגמרה השחיטה בפיגול אז נמצא דעבר על הלאו דלא יחשב למפרע לחייב על הלאו הזה מכח פיגול ואפ"ה חייב בתשלומין כיון דאם הי' גומר השחיטה כדין הי' הקרבן כשר ורק הי' עובר על הלאו דלא יחשב. וא"כ שפיר איכא חיוב מלקות דלא יחשב גם בפיגול גמור. וא"ש זה גם לדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי דמחשב מחשבה שאינה נכונה עובר בלאו דלא תזבח כו' מ"מ כי גמר השחיטה בפיגול שפיר עובר על לאו דלא יחשב בפיגול ודו"ק

[כה] שם אוי"ז אק"ח הבאתי דברי הרשב"א ז"ל בריש מס' מנחות שדייק מלשון רש"י ז"ל דהיכא דחשב בעבודה אחת שלא לשמה דאסור לחשוב בעבודה אחרת שלא לשמה אבל באותה עבודה עצמה אם חשב עוד הפעם שלא לשמה לא עבר תו על הלאו דלא יחשב אף שהקרבן עדיין כשר ודנתי בזה דבכה"ג היכא דפיגל במקצת העבודה כגון ששחט סימן אחד בפיגול ואף דאין מפגלין בחצי המחיר והקרבן עדיין כשר אם פיגל גם בסימן השני דנפסל הקרבן מ"מ לא עבר על הלאו דלא יחשב כיון שכבר עבר על הלאו דלא יחשב בסימן הראשון או לא עבר על הלאו דלא יחשב בסימן השני דהא הוי באותה עבודה עצמה וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכמבואר בפנים. וע"ז דן ידידי הרב הגדול המפורסם מו"ה מאיר דן נ"י אבד"ק דוואהרט דאין ראי' מדברי הרשב"א לכאן דע"כ לא כתב הרשב"א ז"ל לדינו הנ"ל אלא דוקא היכא דלא פעל במחשבה זו כלום במה שמחשב בחצי' השני' של אותה עבודה עצמה דמעיקא הי' כשר ורק שלא עלה לבעלים לשם חובה וגם כשמחשב בחצי' עבודה השני' ג"כ לא נתוסף מאומה ע"י מחשבה זו בפסול הקרבן ובזה הוא דכתב הרשב"א כן. אבל הכא בפיגל בסימן ראשון ואח"כ פיגל בסימן השני ג"כ דהפיגול בסימן הראשון לא פעל מאומה לפסול דהא אין מפגלין בחצי המתיר וכשפיגל בסימן השני ג"כ אז היא דחל עליו השם פיגול בזה נוכל לומר דיודה הרשב"א ז"ל בפיגל בסימן השני דעובר על הלאו דלא יחשב אף שכבר עבר על הלאו דלא יחשב בשחיטת סימן הראשון בפיגול עכ"ד. והסברא ניתן להיאמר כן. אבל איננה מוכרחת דהא חזינן דאף שהקרבן עדיין כשר כשחשב שלא לשמן והי' סברא לומר דהוי כמו שלא חשב עדיין כלל כיון שהקרבן כשר עדיין ואפ"ה אמרינן דאם חשב עוד באותה עבודה עצמה שלא לשמן אינו עובר על הלאו דלא יחשב ואולי הוא גזה"כ וא"כ יש סברא לומר דהה"נ בפיגול כה"ג ויש לצדד לכאן ולכאן. אבל עכ"פ נוכל לומר כן כל כמה דלא מצינו להיפוך בפירוש

ובני החריף מו"ה ישכר נ"י חיזק דברי הרה"ג הנ"ל דאין ראי' מהא דחשב שלא לשמן דהקרבן כשר ואפ"ה אם חשב אח"כ