אמרי הצבי ד יח

והנה בעיקר הדבר שכתבתי להסביר דברי הרמב"ם ז"ל דלענין חיוב מלקות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ומחויבין העדים הניזומין מלקות משום הלאו דלא תענה כו' כתב אלי ידידי המאה"ג מו"ה מאיר דן נ"י הגאבד"ק דוואהרט לפלפל עפ"י סברתי הנ"ל ולהסביר בזה הא דבממון חייבין לשלם גם כאשר עשה דבאמת איכא ק"ו רק דאין עונשין מה"ד ומשום דדילמא איכא פירכא להק"ו ולא נוכל לענוש מספק וכמ"ש בספרי הכללים ועיין בגוו"ר כלל ה' ובספר מלא רועים ח"ב אות עי"ן ועייש"ה. ומעתה י"ל כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"י דכל היכא דאיכא ממון ומלקות הוה הדין דמילתא לקי ממונא לא משלם ומשום דמלקות חמור מממון וא"כ לא שייך לומר בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאם נחליט כן שוב יהי' הדין דלוקה משום הלאו דלא תענה ולא שייך תו לומר אין עונשין מה"ד דאדרבא דאם לא נענוש אותו בממון יהי' נידון בעונש חמור יותר שיתחייב מלקות משום הלאו דלא תענה עכ"ד הרב נ"י ודפח"ח

אלא שהוסיף לפקפק על גוף סברתי הנ"ל שכתבתי דהלאו דלא תענה בכה"ג לוקין עליו בלי התראה וכמו בהעידו שפלוני ב"ג והוזמו. וע"ז כתב הרב הנ"ל דהרי באמת במס' כתובות (דף ל"ג, ע"א) מתקיף לה ר"ה ברדר"י אלא מעתה ב"ג וב"ח דלא מכאשר זמם קא מחרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם ע"ש א"כ זה דוקא במקום שבאנו לחייב להעדים מצד כאשר זמם משא"כ אם הוא כאשר עשה נראה פשוט דשוב אין לוקין בלא התראה ועיין ברש"י שם עכ"ד הרב שיחי' הנ"ל. ועיינתי היטב בזה ואיני רואה משם סתירה לדברי ולא אדע מה שרמז לעיין ברש"י ז"ל ולע"ד המעיין בלשון רש"י ז"ל יראה דמורה כדבר דז"ל רש"י ז"ל שם בד"ה דלאו בני התראה וז"ל ואע"ג דגבי ב"ג וב"ח עונשין להו מלקות בלא התראה התם גזה"כ דאשכחן בהו מלקות בהדי' והי' אם בן הכות ומוקמינן לקרא במידי דלא מצית למענשינהו מכאשר זמם אבל היכא דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך בהו מלקות עכ"ל רש"י ז"ל הרי דכללא כייל רש"י ז"ל דכל דלא מצינן למיעבד בהו דין הזמה איכא מלקות ונוכל לומר דכל שכבר עשה דלא נוכל תו למיעבד בהו דין הזמה תו איכא מלקות ועיין בשמ"ק שם בד"ה ר"א אומר מ"ש בשם הרמ"ה ז"ל ועוד שם בשם הרשב"א ז"ל ומ"ש בסוה"ד ורש"י ז"ל חילק בין היכא דמצי למענשינהו מכאשר זמם להיכא דלא מצית למיעבד בהו הזמה ובגמר דבריו כתב הרב ז"ל אבל היכא דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך בהו מלקות ולא כתב הרב ז"ל אבל היכא דמצית וכו' לא מלקינן להו משמע דס"ל ז"ל דתליא שייכות המלקות במאי דמצי למיעבד בהו הזמה ולא ידעתי היכי תליא וצ"ע בזה כו' עכ"ל השמ"ק. ולע"ד לולא דמסתפינא הי' אפשר לומר כוונת רש"י ז"ל בזה לפי דברי הנ"ל דרש"י כללא כייל דכל דלא מצינן למיעבד דין הזמה עתה דהיינו שכבר נעשה המעשה אז תו לוקין הניזומין משום לאו דלא תענה ואף דלא הי' התראה אפ"ה לוקין משום דעדים זוממין לא בעי התראה גם לענין שילקו על לאו דלא תענה היכא דלא נוכל לקרות בהם כאשר זמם עתה לאחר שכבר נעשה המעשה וא"כ שפיר יש שייכות להמלקות בן אם יכולין עתה למיעבד בהו דין הזמה דלולא מכח הדין דעדים זוממין לא צריכין התראה לא היו לוקין על הלאו דלא תענה בזה הואיל דלא הי' התראה ושפיר יש שייכות להמלקות בזה אם יכולין למיעבד בהו עתה דין הזמה או לא כנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל

וגם במ"ש רש"י ז"ל עוד שם בד"ה משפט השוה וכיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעי התראה עכ"ל והשמ"ק סוד"ה לאו מילתא וז"ל משפט השוה לכלכם פי' בענין אחד כגון בלאו דלא תענה משפט שוה יש בין שנתחייב בו מיתה או למי שנתחייב בו מלקות עכ"ל גם מזה אין סתירה לדברי ואדרבא נוכל להעמיס בה גם סברתי הנ"ל ודו"ק. ובעיקר הדבר כבר מבואר לעיל בזה שהפ"י כתב כדברי דלוקין על לאו דלא תענה ובלא התראה וכמ"ש הח"ס וקצרתי

[טז] שם אוט"ז אק"ב בסוד"ה והנה לכאורה כו' הקשיתי לשיטת השמ"ק בשם הרמב"ן דגבי ראה סלע שנפלה כו' עובר גם בלאו דלא תגזול אף שהחזיר לו לאחר יאוש א"כ קשה דמשכח"ל גם בגזל בטלו ולא בטלו עיין מכות (דף ט"ו). וכתב אלי בזה אהובי ב"ג הרה"ג כו' מוה"ר אפרים שרגא הלוי נ"י אבד"ק אוניאווע דהגזלן לא ביטל העשה רק בעל האבידה הוא ע"י היאוש פטרו מלהחזיר אבל הגזלן לא עביד מידי בידים ודומה להא דאיתא שם במכות במשכונו של גר ומת הגר דשיעבודי' דגר הוא דפקע וגבי אונס שגירש קאמר הש"ס אי דשויתה שליח איהי קא מבטלה עכ"ד והנכון עמו בזה ומצאתי אח"כ בחידושי בעזה"י מילדותי שכתבתי בעצמי כן

[יז] דף ה' ע"א באוט"ז אק"ב הבאתי קושית הספר יראים הובא ברדב"ז ח"ג (סי' תרכ"ד) דמנ"ל בעדים זוממין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו הב"ד לכל מי שירצו כו' וכתב הרדב"ז משום דכתיב ועשיתם, נו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירא הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם והאי עשיי' תהי' לאחיו כו' והקשיתי דהא צרכינן לקרא דלאחיו ולא לאחותו כו' כמבואר בפנים

והעירני האברך החריף המופלג מו"ה חיים פנחס לוריא נ"י מק"ק וואלי להביא ראי' לקושייתי מדברי הריטב"א מס' מכות (דף א') בד"ה ולפסלי' לדידי' ולא לזרעי' וא"ת אדרבא כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ונדרוש לאחיו ולא לזרעו י"ל דההוא הא אפקיני' לענין זוממי ב"כ למידרש לאחיו ולא לאחותו והכי בעי למידרש טפי לזרעו שהם כרעא דידי' בכלל לאחיו הוא עכ"ל והרי מבואר דהואיל דדרשינן ממילת לאחיו ולא לאחותו תו לא נוכל למילוף דרשא אחרינא מיני' ודברי הריטב"א ז"ל הם ראי' לדברי לחזק קושייתי ע"ד הרדב"ז ז"ל, ופי' דברי הריטב"א ז"ל נלע"ד בכוונתו ז"ל הואיל דהאי דרשא דלאחיו ולא לזרעו לא הוי סברא פשיטא כ"כ וכמ"ש הריטב"א והכי בעי למידרש טפי לזרעו כו' ורק אם הי' מיותר לגמרי האי קרא דלאחיו ולא הי"ל למידרש ולא לאחותו אז ע"כ היינו מוכרחין למידרש לאחיו ולא לזרעו אבל כיון דהאי קרא דלאחיו אינו מיותר תו לא נוכל למידרש דרשא שאינו פשיטא כ"כ וא"כ שפיר כתבתי ע"ד הרדב"ז דהא האי דרשא ועשיתם לאחיו ג"כ אינו פשוט כ"כ ושפיר הקשיתי דהא צרכינן קרא דלאחיו ולא לאחותו. אבל לעולם דמצינו הרבה פעמים דילפינן איזהו דרשות מקרא אחד היכא דהדרשות הם שווים והיינו דקרא זה ממעט איזהו ענינים שהם מסוג אחד

ובזה מובן ג"כ מה שהעיר החריף מו"ה חיים פנחס הנ"ל בדברי הריטב"א אהדדי דלקמן במס' מכות בסוגיין שם בד"ה בגנבתו ולא בזממו וז"ל פי' ואע"ג דבפ"ק דקידושין (דף י"א) גרסינן דדרשינן בי' מילי אחרינא בגנבתו ולא בגנבתה שאין האשה נמכרת בגנבתה בגנבתו ולא בכפילו כולהו שמעת מינה דהא כולה יתיר לדרשא עכ"ל הריטב"א ודברי הריטב"א ז"ל נראין כסותרין

ולפי האמור א"ש דהתם ממילת בגנבתו ממעטינן כולהו דלשון גנבה ממעט זממו וכפילו ושניהם אימעטו מזה דשניהם אינם גניבה ואין שום סברא למעט אחד יותר מהשני ומדכתיב סוף התיבה בננבתו ולא כתיב גנבה ממעטינן גניבתה וגם שאין נמכר רק בשביל גניבה אחת ולא בשביל שתי גניבות וכדאיתא במס' קידושין וזה שדקדק הריטב"א ז"ל דהא כולהו יתיר לדרשא וז"פ לע"ד בכוונת הריטב"א ולא סתר ח"ו הריטב"א ז"ל א"ע כלל

[יח] עוד באוט"ז אק"ד מה שכתבתי ע"ד קושית הספר יראים הנ"ל עפ"י הא דאיתא לקמן בב"ק (דף ל"ח ע"ב) דלא יהי' ממין שאין לו תובעין ואח"כ דחיתי זה דקושי' היראים הוא על דינא דאורייתא. והשיבני ע"ז במכתב הרב החריף ובקי מו"ה אברהם חנוך העניך בריל"ל מק"ק פיעטרקוב רבתי דהא לקמן בב"ק (דף ל"ט) הקשה השטמ"ק בשם תלמידי הר"פ ז"ל דהא אנן יד עניים אנן ויתבענו הב"ד כדאמרינן בר"פ וי"ל דה"ק כיון שאין לו תובעים אין מי שיטריח להביא עדים שאנסה או או שפיתה לא האשה ולא עניים ולא ב"ד ואין מי שיפשפש אחר המעשה וא"כ נמצא חוטא נשכר. תלמיד הר"פ ז"ל יזה ניחא התם אבל הכא בעדים זוממין הנידון יטרח א"ע להביא עדים כדי שלא יתחייב ממון עכ"ד הרב הנ"ל נ"י ושפיר קאמר

אולם דברי שכתבתי ניתנו להאמר לפירש"י שם (בדף ל"ט) בד"ה משום דהי"ל ממון שא"ל תובעין אי אמרת ליהוי