אמרי הצבי ד יד

בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה הקשה מהא דהעידו הפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו ונמצאו זוממין דלמה משלמין דמי העבד לרבו והא כיון שנגמר דינו של העבד הרי הוא תפוס בעצמו והוי תו כאשר עשה וכתבתי ליישב דהואיל דבאמת אין זכות לעבד בלא רבו והרי כל המעשה הזה שהעדים העידו שהפיל שינו הכל שקר ולא נתייאש האדון ובכה"ג אין להעבד יד וזכות כלל לזכות בעצמו כו' כמבואר בפנים. והעיר ע"ז אהובי ב"ג ומחו' הרה"ג מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י הנאבדק"ק איניאווא מדברי הריטב"א עצמו במס' קידושין (דף ט"ז ע"א) בד"ה אמר רבא שכתב דוקא היכי דלא נסתלק רשות האדון אז אין יד להעבד לזכות בעצמו כגון במחילה או מתנה אבל הפקר מהני כיון דאפקרי' סילק ידו ורשותו וזוכה בעצמו במעשה ידיו וכל עניני ממון ומש"ה המפקיר עבדו יצא לחירות והשחרור שצריך להתירו בבת ישראל עיי"ש בריטב"א והיוצא בראשי אברים אע"ג דצריך גט שחרור זוכה בעצמו משעת העמדה בדין לכל עניני ממון כמ"ש הריטב"א קידושין (דף כ"ד ע"ב) דאע"ג דלא מגבינן קנסות בבבל מ"מ תפיסה מהני ה"נ מכיון שהפיל שן עבדו הרי תפוס העבד בעצמו ואינו יכול להשתעבד בו שאפילו למ"ד דצריך ג"ש מ"מ מעוכב גט שחרור לאו קנין כספו וזכה העבד בעצמו וא"כ אין חילוק בין עבד שהב"ד גמרו דינו שיצא לחירות שיכול לזכות בעצמו ויש לו יד בלא רבו לכל עניני ממון לבין אינש דעלמא שזכה והחזיק בדבר עפ"י העדאת עדים וגמ"ד של הב"ד ואף שהכל שקר והבע"ד יודעים שהעדים משקרים ולא נתייאשו מ"מ בעדים זוממים לשיטת הריטב"א גם בממון לא חייבם רחמנא אלא דוקא בעוד לא נעשה המעשה עפ"י עדותן אבל אם עפ"י עדותן כבר נעשה המעשה פטורים והכא בעבד שהעידו שהאדון הפיל שינו וגמרו הב"ד הדין שיצא לחירות ולפי העדאת העדים וגמ"ד שהעבד יצא לחירות הוי העבד תפוס בעצמו וכמ"ש הריטב"א דיוצא בראשי אברים גם קודם הגט שחרור הוי העבד תפוס בעצמי וא"כ לפי העדאת העדים וגמ"ד כבר נעשה המעשה שהעבד תפוס בעצמו ואע"ג דבאמת הכל שקר מ"מ בעדים זוממין תליא העיקר אם בהגדתן העדים זממו לחייבו או כבר עשו מעשה והכא לפי דבריהם העבד תפיס בעצמו וכבר הוציאוהו מרשות האדון והתפיסוהו לעצמו וא"כ כפי עדותן גמ"ד יהי' כאשר עשה ואכתי קשה קושית המלמ"ל הנ"ל עכ"ד ב"ג הרה"ג שיחי'

ולע"ד המעיין היטב בסברתי שכתבתי דהואיל דאנו דנין על עיקר המעשה אם העבד יש לו יד כלל בזה לא שייך לומר כלל דהעבד תפיס בעצמו דהואיל דהאדון והעבד יודעים שהכל שקר א"כ לא שייך כלל לומר דהעבד תפיס בעצמו דלא חל כלל השם עצמיות שהעבד יש לו זכות בעצמו משא"כ בשאר עדים זוממין בעניני ממון אף שהתפיסוהו הב"ד בטעות איתו ממון אבל הזוכה יש לו יד לזכות באותו ממון ובזה שפיר כתב הריטב"א ז"ל דבכה"ג מיקרי כאשר עשה אע"ג דאפשר בחזרה הואיל דכעת הוא בידו וברשותו של זה שזכה בו בטעות עפ"י הב"ד עפ"י העדי זוממין. אבל הכא דבאמת אין לו יד כלל להעבד כיון שהוא שקר והעבד והאדון יודעים שהוא שקר לא נוכל לומר דיהי' זה מיקרי כאשר עשה כיון דבאמת לא נעשה כלל שום מעשה דהא העבד אין לו יד וזכות כלל לזכות בעצמו דהא הכל שקר. וכן מבואר לקמן בפנים הספר שם [באק"י] בזה"ל מ"מ אף אם נימא דעבד יכול לזכות בעצמו היכא דשייך לומר תפיסה מ"מ מ"ש בראשונה ליישב קושית המלמ"ל (בפכ"א מהל' עדות ה"ד) על שיטת הפוסקים דבממון ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"ש הואיל דהאדון יודע בעצמו שהוא שקר מה שהעידו העדים בודאי לא יכול העבד לתפוס בעצמו ע"ש ושפיר עולה יפה תירוצי על קושית המלמ"ל הנ"ל

ומ"ש עוד שם [באק"ג] בזה"ל ויש להסביר עוד יותר דגבי עבד לא שייך לומר כאשר עשה בכה"ג הואיל דהעבד אכתי אגיד גבי' דהא צריך גט שחרור כו' וא"כ לא מיקרי תו כאשר עשה הואיל דעדיין לא נגמר השחרור והיציאה מרשות האדון לגמרי עכ"ד בפנים הספר. וע"ז דן חביבי הרה"ג נ"י הנ"ל דבסברא זו יהי' נסתר דברי שכתבתי שם בפנים הספר לקמן [אק"ו] לפרש דברי הראב"ד ז"ל שהוכיח דמודה בקנס אף אם תפס מקמי הודאתו מפקינן מיני' מדא"ל ר' יהושע לר"ג אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו הי' ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג כו' והבאתי דברי הקצה"ח (סי' פ"ח סק"ט) דדוקא היכא דליכא ספיקא במילתא הוא דמיחשב תפיסת העבד בעצמו תפיסה וכגון הא דטבי אבל היכא דאיכא ספיקא אין העבד נקרא מוחזק ותפוס כיון דהעבד גופו קנוי לבעלים והוי הספק בזה גופי' אם הוא תפוס כו' וכתבתי להסביר יותר דדוקא בהא דטבי דר"ג הי' רוצה לשחררו והי' סבור ר"ג שיצא לחירות וא"כ לפי שיטתו נתייאש ממנו ומש"ה כיון דכבר נסתלק ר"ג ממנו ואף דבאמת לא הועיל היאוש של ר"ג מ"מ עכ"פ מכח זה שהי' רוצה לשחררו ולפי שיטתו נסתלק ונתייאש ממנו מיקרי דהעבד תפוס בעצמו כיון דר"ג לא הי' רוצה להחזיק בו משא"כ בכל דוכתא כו'. וע"ז כתב מעכ"ת נ"י דלפי שכתבתי שם דהיכא דצריך גט שחרור ואגוד עוד לא מיקרי שיש לו יד לזכות א"כ מה בכך דר"ג הי' מתייאש ממנו מ"מ הא היאוש לא עדיף מהפקר והמפקיר עבדו צריך גט שחרור והאיך הוי תפיסת טבי בעצמו תפיסה עכ"ד ב"ג הרב שיחי'

ולע"ד אין זה סתירה דאנכי כתבתי שם רק להסביר דלא מיקרי כאשר עשה משום דאכתי אגיד גבי האדון לענין גט שחרור אף דיצא מרשותו לענין ממון מ"מ אגיד גבי' לענין גט שחרור ולא הוי יציאה לגמרי מרשות האדון ולא הוי העשי' רק מקצת הדבר ולא נשלם עדיין כל השחרור מש"ה לא הוי כאשר עשה. אבל לענין שיזכה בעצמו מה שנוגע לענין ממון כיון שנתייאש ונסתלק ממנו מהני עכ"פ לענין ממון שיהי' לו יד שיהי' מיקרי תפוס בעצמו וכמ"ש הריטב"א קידושין (דף ט"ז ע"א) המובא לעיל דמשנסתלק האדון יש לו זכות ויד לענין ממון

ועוד י"ל בזה דדוקא בעדים זוממין דהמעשה הוא שקר ואין רצון האדון לשחררו מש"ה מיקרי אגוד גבי' לענין גט שחרור אבל בהך דר"ג שהי' מרוצה לשחררו והי' סבור שיהי' מחויב ליתן לו גט שחרור וא"כ נתייאש גם מזכות זה שיש להאדון שאגוד לענין גט שחרור גם מזה נתייאש שהי' סבור שצריך ויכול ליתן לו ג"ש אף דבאמת לא יצא לחירות עד שיתן לו ג"ש מ"מ ר"ג נסתלק גם מזכות זה דלפי שיטתו של ר"ג הי' מחויב ליתן לו ג"ש ועיין בש"ע יו"ד (סי' רס"ז ס"מ) מש"ה כיון דר"ג רצה להסתלק מכל זה הוי שפיר העבד תפוס בעצמו ודו"ק

[יו"ד] שם איי"ד אק"ו בד"ה וראיתי בקצה"ח באה"ד כתבתי הלשון והא דלא הי' חל השחרור באמת מכח זה שהי' סבור שהדין הוא דגם בכה"ג יצא לחירות הוא משים דס"ל להלכה דיאוש טעית לא הוי יאוש כו', הלשון אינו מדוקדק כ"כ דהא להלכה פסקינן דיאוש טעות הוי יאוש כר' יוחנן דהא כ"פ הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' נזקי ממון הי"ג) בשור הנסקל שהוזמו עדיו ע"ש ואילו לר"ל בירושלמי (פ"ד דב"ק ה"ח) פליג שם ר"ל גם בשוה"נ דלא הוי יאוש. והא דבאמת לא אמרינן דנתייאש ר"ג כבר כתבתי בזה בעזה"י בהספר [באק"י] בד"ה אחז"ר עייש"ה: ועיין בקו' זה לקמן אות י"ב

[יא] שם אוי"ד אק"י בד"ה ובהיותי בענין זה קשה לי טובא לר' יוחנן דסובר בירושלמי ב"ק ובסנהדרין שהבאתי לעיל דיאוש בטעות גבי עבד מהני א"כ קשה מהאי ברייתא דר"ג דהרי ר"ג הי' סבור שכבר יצא טבי לחירות וא"כ מתייאש ר"ג מן העבד ומה השיב לו ר"י שאין לך עדים כו'. וכתב אלי נ"ג הרב הגדול מו"ה רפאל זאב נ"י בן ח"ג הה"ג כו' מו"ה חיים ישכר נ"י אבד"ק ליסקאוויץ ליישב קושייתי הנ"ל בהקדם מה שהקשה בספר חידושי הרי"מ ז"ל בחו"מ (סי' כ"ה סק"ד) דבטעה בדבר משנה דחוזר נימא דנתייאש הבעל דין ששילם מחמת הפסק וזכה הלה וכן זיכה החייב להפוסקים דמהני יאוש בחוב דכיון שנפסק הדין דפטור נתייאש. וכתב ע"ז נ"ג הרב הנ"ל לתרץ דבאמת יאוש בטעות לא מהני ורק היכא דמועיל אפילו בע"כ מועיל גם בטעות והרי בשטף נהר זיתיו אפילו עומד וצווח שאינו מתייאש הוי יאוש בע"כ כיון דהוי אבוד ממנו ומכל אדם וא"כ מובן הסוגיא דמסכת כריתות (ד' כ"ד) בשור ועבד היוצאין לסקול בעל כרחן מתייאשין משום דהוי כאבוד מכל אדם והוי גזה"כ דהוי יאוש ומש"ה גם בטעות הוי יאוש משא"כ בטעה בדבר משנה דלא הוי אבוד מכל אדם בכה"ג יאוש בטעות לא הוי יאוש ותירץ בזה קושייתי הנ"ל דגבי טבי עבדו של ר"ג לא הוי אבוד מכל אדם ולא מהני יאוש בע"כ עכ"ד נ"ג הרב הנ"ל: