אמרי הצבי ד יב

הוא רק דרבי ותדב"ח פליגי בסברא זו שכתבו התוס' בין ממון אחר שבהדי' ובין ממון שנתחייב על אותו דבר עצמו והביא שכן מבואר קצת בחידושי הר"ן על מס' סנהדרין (דף ע"ט) בד"ה האי דתדב"ח הביא דברי התוס' דמס' סנהדרין דרק רבי פליג עם תדב"ח בזה וסובר רבי שחייב ממון דוקא דמי הנהרג אבל בממון אחר גם רבי מודה דפטור ותדב"ח פוטר גם מדמי הנהרג אבל רבנן סברי דגם מדמי הנהרג פטור מטעם דקלב"מ דהא רבנן סברי נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה יעוש"ה בחידושי הר"ן ז"ל עכ"ד הרב הנ"ל נ"י. וצדקו דבריו בזה ואנכי איני זוכר למה כתבתי כן ואולי טעיתי במ"ש התוס' הלשון דפליגי עליו לפום ריהטא תשבתי דקאי על רבי ורבנן דפליגי על תדב"ח לענין חיוב ממון דמי הנהרג ועתה עיינתי והנני מודה שהוא טעות ומ"ש התוס' הלשון דפליגי היינו רבי ור"ש דמתני' סברי בחדא שיטה בזה. וגם דגם תדב"ח מפקא מדרבנן ג"כ לענין נתכוין להרוג זה והרג את זה ושייך הלשון פליגי על רבי ורבנן דשניהם פליגי על תדב"ח. או אולי הי' אצלי טעות אחר בשעת הכתיבה או טעות בכתיבה אבל גוף פירושי בכוונת תירוצו של הריב"א א"ש בעזה"י דהא עכ"פ פליגי בזה רבי ותדב"ח ודו"ק

[וי"ו] עוד שם אוי"ב אק"א כתבתי בענין אם קלב"מ פוטר ממידי דהוא לכפרה העיר בזה ב"א הרב הגדול מו"ה דוד נ"י אבדק"ק גראבאווי מהא דמס' כריתות (דף י"א ע"א) ת"ר בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן כו' ה"ק אם ביקורת תהי' היא והביא את אשמו לד' אם לא תהי' ביקורת לא יביא הוא את אשמו אימא הוא מיעטי' קרא אבל היא תלקי ותיתי קרבן והביא את אשמו לד' ע"כ וחזינן דאי לאו דמיעטי' קרא הו"א דהיא תלקי ותיתי קרבן ולא נימא דקלב"מ פוטר מקרבן אלמא דקלב"מ אינו פוטר ממידי דאתא לכפרה אפילו היכא דעבדינן החומרא דהא אם אין האשה לוקה אין האיש חייב בקרבן עכ"ד יפה העיר בזה. אולם לאחר העיון י"ל דאין ראי' משם דשאני התם הואיל דבכה"ת מקשינן אשה לאיש לענין עונשין והכא האיש חייב קרבן א"כ גם האשה תתחייב בקרבן והרי גילתה התורה דהאשה חייבת מלקות הו"א דהוי כאילו גילתה התורה בפירוש דתלקי ותיתי קרבן דלא נוכל לומר דרק הוא מביא קרבן אכל לא האשה הואיל דחייבת מלקות דא"כ לא תתחייב בקרבן כשתלקי והרי השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומש"ה הו"א דתלקי ותיתי קרבן ואפילו היכא דעבדינן החומרא ג"כ חייבת בקרבן וגילה קרא והביא את אשמו דרק האיש חייב בקרבן ולא האשה וא"כ למסקנת הש"ס דמיעטי' קרא דהאשה פטורה מקרבן פשיטא דלא קשה מהתם דנוכל לומר דבאמת הא דפטרה התורה להאשה מקרבן הוא משום דהיא חייבת מלקות ואמרינן קלב"מ או דגזה"כ הוא דפטורה מקרבן ולא משום קלב"מ אתינן עלה וא"כ אין ראי' משם לא לכאן ולא לכאן ודו"ק

עוד העיר ב"א הרב הגדול מהור"ד נ"י הנ"ל מדברי הירושלמי (פ"ז דמס' תרומות ה"א) ובירושלמי ב"ק (פרק מרובה ה"ב) א"ר אבהו בשם ר' יוחנן הזיד בחלב ושגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן רבי בון בר חייה בשם ר' שמואל בר יצחק כדי רשעתו שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שהוא מסור לשמים ופירש הפ"מ יצא דבר שהוא מסור לשמים כגון קרבן שהעונש לשם שמים הוא ולא מסור לב"ד שאין ממשכנין לחייב חטאות ואשמות כדתנן בספ"ה דערכין מחייב לי' לתרווייהו דלא מיעטי' קרא עכ"ל והרי מבואר כסברת התוס' דכל דאתא לכפרה לא מיקרי דמחייבין לי' בשתי רשעיות וגם כי עבדינן החומרא דהא לוקה ומביא קרבן וקשה מהירושלמי הנ"ל לשיטת רש"י הנ"ל עכ"ד ב"א הרב הנ"ל

והנה לענד"נ להוכיח דגם דעת הרמב"ם הוא כשיטת רש"י בזה. דהנה (בפ"י מהל' תרומות ה"א) וז"ל זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש אע"פ שיודע שהיא תרומה ושהוא מוזהר עלי' אבל לא ידע אם חייב עלי' מיתה אם לאו ה"ז שגגה ומשלם קרן וחומש עכ"ל ובכ"מ כתב הא דמס' שבת (דף ס"ט ע"ב) כרבא דמיתה במקום כרת עומדת ושגגת לאו לא שמה שגגה ושגגת כרת ומיתה ביד"ש שמה שגגה ע"ש וא"כ לפ"ז משכחת לה שיתחייב מלקות על תרומה ויהי' חייב בקרן וחומש כגון שהזיד בלאו ושגג במיתה ואילו (בהל"ה) שם כתב הרמב"ם אכל תרומה במזיד והתרו בו לוקה ואינו משלם ומשמע דלא משכחת לה כלל שילקה על תרומה וישלם חומש והא משכחת לה בכה"ג שהי' מזיד בלאו ושגג במיתה וצרכינן לומר דהרמב"ם לא פסק כהירושלמי בזה ורק דגם אם הוא לענין כפרה ג"כ אמרינן קלב"מ ולא מחייבין לי' במלקות וקרבן על עבירה אחת כן הי' נראה לכאורה

אולם בירושלמי שם (פ"ו דתרומות ה"א) איתא ולא כן א"ר אבוהו בשם ר' יוחנן שוגג בחלב מזיד בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן ואמור אף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש א"ר זעירא גזה"כ הוא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה ופי' המראה פנים שאני הכא דגזה"כ היא דכתיב ואיש כי יאכל דמשמע שתהא כל אכילתו בשגגה שצריך שיהא עיקר האכילה בשוגג שלא ידע שהיא תרומה ואכלה ע"כ. והנה לפ"ד הירושלמי הנ"ל דבתרומה לא אמרינן כן דיהי' שייך בי' מלקות וחומש כאחד ומשום דגלי קרא וא"כ נוכל לומר דזה הוא טעמו של הרמב"ם ז"ל ג"כ דכתב דבאכל תרומה במזיד דלוקה פטור מחומש והיינו דלא מחייב כלל בחומש היכא דלוקה גם אם שוגג במיתה

אולם הר"ש ז"ל (בפ"ו דמס' תרומות מ"א) הביא הירושלמי הנ"ל והא דמס' שבת (דף ס"ט הנ"ל) עיי"ש שכתב דאביי דאמר במס' שבת דר' יוחנן בתרומה שאין חייב עלי' חומש עד שישגוג בלאו שבה ולאו מטעמא דר' זעירא קאמר לה ורבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן עכ"ל הר"ש ז"ל. והנה מבואר דרק אביי ס"ל כן כרבי זעירא ורק דמחולקין בטעמם דרבי זעירא סובר דילפינן מקרא ואביי סובר הטעם משום דבעינן שישגוג ג"כ בלאו שבה אבל רבא סובר דמיתה במקום כרת עומדת וכמו דשגגת כרת שמה שגגה הה"נ שגגת מיתה ביד"ש שמה שגגה ואעפ"י שהזיד בלאו חייב קרן וחומש. והרמב"ם (בפ"י מהל' תרומות ה"א) פוסק כרבא בזה א"כ לפ"ד הירושלמי הנ"ל משכחת לה תו דיהי' חייב מלקות וגם קרן וחומש על אכילת תרומה במזיד כגון שהזיד בלאו ואתרו בי' על מלקות ושגג בחיוב מיתה ביד"ש והי"ל להרמב"ם להביא דין זה המוזכר בירושלמי (רפ"ו דמס' תר ומות) ואף דהירושלמי פוסק דפטור הוא משום דס"ל לרבי זעירא דגזה"כ הוא דבעינן שתהא כל אכילתו בשגגה אבל הרמב"ם דפוסק כרבא דלא ס"ל כרבי זעירא רק אפילו שגג במיתה והזיד בלאו ג"כ חייב קרן וחומש א"כ הי"ל להביא דהזיד בלאו ושגג במיתה דחייב מלקות וגם קרן וחומש ונראה דהרמב"ם לא פסק כהירושלמי בזה דיהי' משכחת מלקות וחומש על אכילה אחת וא"כ ממילא לא פסק כהירושלמי (דפ"ז דתרומות) דיהי' משכחת מלקות וקרבן על אכילה אתת דשניהם שוים והטעם הואיל דוה מיקרי ג"כ שתי רשעיות כנ"ל לכאור'. נזכרתי כי כבר העיר בירושלמי הנ"ל אלופי ומורי הגאון המנוח מוה"ר יוסף שאול ז"ל בהסכמתו על ספר עטרת זקנים על מ"ס מהגאון המנוח מוה"ר ליבוש קאנציגער ז"ל הביא דברי הצל"ח פסחים (דף כ"ט) שכתב דלרנבה"ק דפוטר כרת מתשלומין לא שייך לצי"ש משום דכרת לאו ב"ד מחייב וא"כ אף לצי"ש פטור וכתב עלה שכן משמע מהריטב"א שבועות (דף ל"ז) שכתב דלגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות והיינו דלגבוה אנן לא מחייבינן לי' וכתב להביא ראי' להצל"ח מירושלמי (רפ"ז דמס' תרומות) שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שהוא מסור לשמים והעיר עוד שם מכמ"ד בזה עייש"ה והרי כבר עמד הגאון ז"ל בזה

ולעד"נ דאולי אפשר לומר שלא יקשה מהירושלמי הנ"ל על שיטת רש"י דסובר דאף דכופר כפרה ג"כ אמרינן בי' קלב"מ דכוונת הירושלמי הוא דאם אכל חלב במזיד ובשגגת כרת דלוקה ומביא קרבן דפירש המפרש משום דחייבי חטאות אין ממשכנין ונוכל להוסיף עוד ולומר דנהי דקלב"מ פוטר גם מכפרה מ"מ אם רוצה להביא קרבן חטאת לא הוי חולין בעזרה וגם דהא הקרבת קרבן הוא בדיני שמים ורשאי להביא הקרבן אבל אין הב"ד כופין אותו להביא חטאת זו גם י כבר עבר על בל תאחר דמבואר במס' ר"ה (דף ו' ע"א) ובתוד"ה יקריב דבכה"ג כופין הב"ד להביא חטאות ואשמות ג"כ מ"מ הכא דכבר לקה על עבירה זו אין הב"ד כופין אותו משום דזו הוי שתי רשעיות ורק דאם מביא מרצונו לא הוי חולין בעזרה וזה שייך דוקא בקרבן לשמים אבל בכופר אף דהוא לכפרה