אמרי הצבי ד יא

דאין כוונתו להזיק פטור התם הוי חיוב דרבנן דהיזק שא"נ ל"ש היזק מש"ה אע"ג דעושה ההיזק בשל חבירו ג"כ פטור בכה"ג אבל בדאורייתא אע"ג שאין כוונתו להזיק מ"מ בעי דוקא שלא יעשה ההיזק בשל חבירו אבל בשן דעושה ההיזק בשל חבירו והחיוב הוא מדאורייתא שפיר חייב: תמצית הדברים מה שכתבתי לחלק כן בדברי הראב"ד הוא לפי מה שפרשתי הסוגי' דהי' הוה אמינא לומר בשן פטור משום דלא נתכוין להזיק ואע"ג דהוא דאורייתא מ"מ הי' סברא לומר כן ועיין בגד"ת שם (אות ח') בד"ה והשתא כו' שהקשה באמת להראב"ד ז"ל דנימא לסברת הראב"ד גם למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק יעוי"ש וא"כ שפיר כתבתי דהי' סברא לומר כן אף בדאורייתא וזהו דקאמר הש"ס לא הרי קרן שכוונתו להזיק ומש"ה חייב כהרי השן שאין כוונתו להזיק והי' הסברא שלא לחייבו יותר ממה שנהנית ולא כל ההיזק ועפי"ז פלפלתי עוד בדרך הזה במה שמחולקים הראב"ד עם שאר הפוסקים בסברא זו

והנני ממזיק לו טובה שכתב במכתבו לעיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה (ח"ב סי' ע"ג) עיינתי שם ותה"ל שדרכתי ג"כ במסילה הזאת שדרך בה מורי הגאון ז"ל לפרש הסוגי' עפי"ד הראב"ד. וראיתי שהשו"מ כתב שם לדחות דלא דמי להראב"ד דהתם הוי החיוב משום מזיק אבל בבהמה דאין לה דעת וע"כ החיוב משום מה שנהנה וא"כ יותר יש סברא לחייבו בשן כשיש הנאה להזיקה וכמ"ש בשמ"ק כאן שיכול לומר הרווחת דמי המאכל עייש"ה מ"ש עוד בזה. אולם לפי מה שרמזתי דבשן דחייב לשלם כפי מה שהזיקה הבהמה ואף אם נהנית הבהמה פחות משווי' ג"כ חייב לשלם כל ההיזק א"כ לא שייך לומר בשן יש יותר סברא לחייבו משום שהרויח דמי המאכל ומטעם נהנה דא"כ לא ישלם רק כפי מה שנהנית ומדמשלם כפי מה שהזיקה ע"כ מטעם מזיק ושוב דמיא להראב"ד וי"ל בזה

[ד] שם אוי"ב אק"א במ"ש ולכאורה הי' אפשר לומר בכוונת הקושיא כו'. תיבת הקושיא היא מיותרת וט"ס היא ורק צ"ל בכוונתם

ומ"ש וא"כ ה"נ כופר שהוא לכפרה לא אמרינן בי' קלב"מ לפטור מן התשלומין כו' והבאתי דברי המלא רועים בזה. הראני כבוד מחו' הגאון המנוח מו"ה אביגדור יהודה ז"ל אבדק"ק קויל כי הפ"י בב"ק (על דף כ"ו ע"א) ברש"י ד"ה ויהא אדם כתב ג"כ להאי סברא והנאני. וכ"כ עוד הפעם הפ"י על ב"ק (דף מ"ג ע"ב) בגמ' בד"ה א"ל רבא בסה"ד שם עייש"ה

אולם י"ל דמדברי רש"י בב"ק (דף נ"ג ע"ב) שהבאתי **(בהספר)** נראה דסובר דקלב"מ פוטר מכופר גם כי לא עבדינן החומרא רק שהוא בלא אתרו בי' וכדומה וצ"ע לכאורה דברי הפ"י הנ"ל. והפ"י בסוף דבריו רמז ליישב הסברא שכתב לכך איצטריך עליו ולא על האדם וכיון דגלי קרא דאפילו בכופר שייך לחדב"ת למד רש"י מכאן דה"ה לענין אש שהמית אדם שייך לומר כן עכ"ל והמעיין בלשון רש"י (בדף נ"ג) הנ"ל יראה דרק מתדב"ח פטור ולכאורה י"ל בזה

והנה בהיותי בזה אעתיק קצת פלפול בזה בעיקר קושית התוס' בזה בד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו הא דאין משלם את הכופר משום דקלב"מ כו'. העיר בזה הגאון מו"ה דוד נ"י שיפמאן מעה"ק טבריא תובב"א דהא הפירוש לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאינו משלם את הכופר הוי הפי' דשור ראוי להיות חמור שישלם הנזק הואיל דמשלם כופר ואם לא הי' כתב אדם לחייבו בנזק לא הוי ידעינן דאדם חייב בנזק וא"כ הוי קולא באדם מבשור וא"כ מאי הלשון מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר כו' אדרבה הא מחשבינן לה קולא באדם המזיק דלא לשלם נזק הואיל דאין משלם כופר ומכות זה כתב הרב הנ"ל נ"י דיש למחוק מלת מאי וצ"ל חומרא היא זו האי דאין משלם כופר וא"כ אכתי נוכל למילף אדם שחייב בנזק משור עכ"ד הרה"ג הנ"ל. והנה כוון בדבריו לדברי הגאון בעל מצפה איתן בהגהות הנדפסים בש"ס דפוס ווילנא שכתב ליישב דקדוק זה בפלפול ולבסוף סיים וז"ל ומיהו הנכון שנתחלפו כאן בדברי התוס' מאי להאי וכצ"ל האי חומרא היא זו מאי דאין משלם יעוי"ש

ולע"ד לפי מה שהזהירו חכז"ל להגי' יותר נראה לפרש דהא בדינים שבין אדם לחבירו בעניני ממון מאי שהוא קולא לאחד הוי חומרא להשני והוה הפי' מאי חומרא היא זו לגבי הניזק מאי שאדם המזיק לאדם אינו משלם כופר להניזק הא לאו חומרי לניזק וקולא להמזיק אדרבה משום דאיכא חיוב מיתה להמזיק ונוח יותר להניזק שיתחייב המזיק מיתה ממה שמשלם הכופר ליורשיו אבל ליכא בזה חומרא להניזק דנימא דהתורה חסה יותר על המזיק מן על הניזק. הגם שנדחקתי בפירוש זה הוא כדי שלא נצטרך להגי'. ועיין לקמן בסמוך [בק"א אות ה'] מ"ש עוד בזה בדרך מרווח יותר ודו"ק

[ה] עוד שם במ"ש לדקדק על קושית הריב"א והתירוץ כו' כתבתי ולכאורה אינו מובן דהא אנן קיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם ומשום דקלבד"מ א"כ גם בשוגג הא דאינו משלם את הכופר הוא משום דקלב"מ ואינו מובן התירוץ של הריב"א ז"ל, וכתב אלי ידידי הרה"ג מו"ה מאיר דן נ"י הגאבד"ק דוואהרט בזה"ל מה שהאריך כ"ת לפרש דברי הריב"א לא אדע מה קשיא לי' ודברי התוס' פשוטין הם מאוד לכל מאן דדייק וגריס דהקשה אמאי חשיב תומר בשור שמשלם את הכופר הא החומר הזה הוא ביתר שאת באדם דחייב מיתה ומשום דבשור לא חייב האדם מיתה אמרה תורה להקל שיתן כופר א"כ כופר דשור אינו תומר אלא קולא וע"ז תירץ הריב"א ז"ל כיון דסוף כל סוף דאמרינן קלב"מ גם בשוגג פטור מדתנא דב"ת וא"כ בשוגג באדם ליכא חיוב כלל לא מיתה ולא תשלומין משא"כ בשור תמיד איכא כופר וא"כ יש חומרא בשור יותר מאדם והר"י ז"ל תירץ דלא צריך לזה דאין הפטור באדם משום קלב"מ דבזה לא שייך פטור דקלב"מ כלל רק דהוא באמת גזה"כ דלענין זה חמור שור מאדם ואין אני נכנס כאן לפרש דברי הר"י ז"ל שנתקשו בו כל המפרשים אבל דברי הריב"א ז"ל המה פשוטים מאוד כו' עכ"ד הרב הנ"ל. והנה ידידי הרב נ"י הרגיש בעצמו דלפי פירושו בכוונת הקושי' של הריב"א ז"ל נצטרך לדחוק ולפרש כוונת הר"י ז"ל בתירוצו על קושית הריב"א ז"ל

והנה ההפרש בין פירוש שלי בתוס' בקושית הריב"א ובין פירושו של הרב שיחי' הוא דאני מפרש דהקושי' הי' דמאי קאמר הש"ס דחומר בשור מבאדם שהשור משלם כופר הלא גם באדם איכא חיוב כופר אלא דאין הב"ד יכולין לחייבו משום דקלב"מ. ולפי פי' כ"ת נ"י הוי קושית התוס' דמאי חשיב קולא גבי אדם שאינו משלם הכופר הלא מה שפטור מכופר הוא משום שחייב מיתה וקלב"מ וא"כ אדרבה הוה עוד חומר באדם שהוא חייב מיתה וע"ז סובב והולך התירוץ של הריב"א ז"ל. והנה כד נדייק בלשון הקושי' של הריב"א ז"ל נראה יותר נוטה כפירושי דנקיט בלשונו הטהור מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקלב"מ והפירוש מאי חומרא היא זו היינו הא דשור משלם כופר דבאמת הי' צריך להיות החיוב כופר גם באדם והאי דאין אדם משלם כופר הוא משום דקלב"מ ולפי פירוש מע"כ נ"י יותר הי' שייך לכתוב הלשון בהקושי' מאי קולא היא זו גבי אדם שאינו משלם הכופר הלא חומר הוא גבי אדם שחייב מיתה ומש"ה פטור מכופר. הגם כי גם לפי פירושו נוכל לפרש הלשון מאי חומרא היא זו ג"כ על השור שמשלם כופר אבל יותר נוח לשון התוס' לפי פירושי בכוונת התוס' ואינני אומר קבלו דעתי דוקא. ובאמת הבאתי לעיל בסמוך [בק"א אות ד'] שיש שרצו להגי' בתוס' ולמחוק תיבת מאי וצ"ל חומרא היא זו וכתבתי שם לפרש בדוחק בלי הגה"ה. ולפ"מ שכתבתי עתה לפי פירושי מרווח יותר ודו"ק

עוד עוררני ידידי הרב הנ"ל על מה שכתבתי, שם בד"ה ונראה לע"ד כו' כתבתי שם הלשון והנה לרבי ולרבנן היכא דאיכא חיוב ממון על אותו דבר עצמו כו' וא"כ לרבי ולרבנן חייב ממון לשלם היכא דהרג אדם בשוגג ובסוד"ה הנ"ל כתבתי הלשון ג"כ ולעד"נ נכון לפרש ג"כ כן במ"ש התוס' לחלק בין רבי ורבנן לתדב"ח ע"כ הלשון שכתבתי בפנים הספר. והעירני כבוד הרה"ג מוהמ"ד נ"י הנ"ל דיש טעות בזה שכתבתי גם לרבנן כן דזה הוא רק אליבא דרבי דסובר נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון וליכא שום חיוב מיחה אבל אליבא דרבנן דס"ל דקרא דונתת נפש חתת נפש היינו מיתה ולא איירי כלל קרא בממון שפיר י"ל דליכא כלל חיוב ממון אפילו לענין דמי הנהר"ג שהממון הוא מכח אותו דבר עצמו ג"כ פטור אפילו בשוגג מטעם קלב"מ ועיקר דברי התוס'