אמרי הצבי ד קיז

ולע"ד י"ל בזה במ"ש אאמו"ר ז"ל דבחובל בחבירו מחמת כעסו חייב אפילו לא יצא דם כלל וי"ל טובא בזה דהא דעת הרמב"ם ז"ל דחובל הוא משום מפרק ומש"ה בעי כגרוגרות וא"כ ניהו דמחמת כעסו מועיל דלא ליהוי מקלקל אף אם אינו צריך לדם היוצא אבל עכ"פ בעי שיעשה מלאכת מפרק וממילא בעינן שיצא דם כגרוגרות כשיעור מפרק דאם אינו יוצא דם לא הוי מפרק כלל ואף אם יצא דם כל זמן שאינו כגרוגרות לא הוי שיעור מלאכה שיתחייב עלה דהוי כמו ח"ש. כמו כותב אות אחת משתי אותיות דפטור. וא"כ איני מבין מה שתירץ אאמו"ר ז"ל על קושייתו הנ"ל דהא אכתי אין באין כאחת דכ"ז שלא יצא דם כגרוגרות אינו חייב משום שבת. דהא הקושי' הנ"ל הוא אליבא דרב ור' ירמי' דלית להו עקירה צורך הנחה וכן ס"ל להש"ס בב"ק (דף ע' ע"ב) דלא אמרינן עקירה צורך הנחה וכשיטת התוס' בכתובות ובגיטין הנ"ל וכ"כ התוס' בב"ק שם ד"ה לענין בתי' הראשון עיי"ש וא"כ כמו דלא אמרינן עקירה צורך הנחה אע"ג שכבר עשה את העקירה וההנחה ממילא יתעביד מ"מ אמרינן דכ"ז שלא נגמרה ההנחה לא הוי החיוב שבת ולא אמרינן קלבד"מ על החיוב ממון שקודם ההנחה וה"נ הול"ל דלא נימא קלבד"מ על חיוב ממון שבשעת החבלה שהוא קודם יציאת הדם כגרוגרות שעדיין לא נעשה מלאכת מפרק

וחפשתי בספרים ומצאתי בשו"ת בית אפרים חאו"ח (סי' כ"ב) בד"ה הנה כבר בארנו כו' באה"ד שם שהביא דברי הספר מעשה רוקח ולפי שאין לי הספר מעשה רוקח אעתיק בזה כמ"ש הבית אפרים ז"ל בזה"ל וראיתי בספר מעשה רוקח והוא ביאור להרמב"ם ח"א מהרב מ"ו מסעוד חי ז"ל שכתב (בפ"ח מהל' שבת) החובל בחי שיש לו עור א"נ בבהמה שיש לה עור ומדברי רבינו משמע דאדם לא נכנס בסוג זה דאין לו עור וכן משמע ממ"ש לקמן בד"א כו' אבל החובל בחבירו כו' וכדתנן בפרק העור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' וכיון שעורו כבשרו אין לו דין עור כו' יעו"ש והנה מ"ש דכן משמע ממ"ש לקמן אבל בחובל בחבירו כו' לא ידעתי משמעות דהתם מיירי לענין שא"צ שיהא צריך לדם אלא שכיוון להזיק חייב דמתקן ליצרו אבל מ"מ צ"ל שחיוב המלאכה שיש בחבלה זו הוא משום מפרק ומ"ש שם אח"כ דודאי חובל באדם חייב אלא דחיובו אינו משום מפרק אלא משום נטילת נשמה מאותו אבר וכמ"ש (פי"א) במי שלקה באצבעו דלהוציא דם אף במקדש אסור כו' גם כן ליתא דא"כ שנאמר דעור האדם לא מיקרי עור לענין חבורה ואעפ"כ חייב משום נטילת נשמה אם כן קשה גם בשאר שרצים יהא חייב משום נטילת נשמה כו' ואין להאריך דודאי אדם אית לי' עור לענין חבורה ומקרא מלא הוא חבורה תחת חבורה והרי אמרינן איזו חבורה נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ועל חבורה האמורה בכל מקום קאי כו' עכ"ל הבית אפרים ז"ל. והנה לפי סברת הספר מעשה רוקח ז"ל דחיוב בחובל באדם הוא משום נטילת נשמה יש לומר כסברת אאמו"ר ז"ל הנ"ל דהחיוב מיתה הוא עוד קודם שיצא הדם מיד בשעת החבלה מכח ההכאה נפרש הדם ממקום למקום וזה מיחשב כנטילת נשמה. אלא דע"ד המעשה רוקח קשה קושי' הבית אפרים דא"כ גם בשאר שרצים שאין להם עור יתחייב מטעם נטילת נשמה דהא המעשה רוקח סובר דעור האדם לא מיחשב עור ומ"מ סובר דחייב משום נטילת נשמה והרבה יש לעיין עוד בזה

אמנם י"ל בזה עפ"ד התויו"ט (בפי"ד דשבת מ"א) שכתב בטעם הדבר דשמנה שרצים שיש להן עור דחייב אעפ"י שלא יצא הדם וכתב התויו"ט וז"ל אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא [היינו דחובל חייב מטעם מפרק] משום דעכ"פ מפרק הוא אעפ"י שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאעפ"י שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ"ש בס"ד (במשנה ג' פי"ב) עכ"ל הרי דבשמנה שרצים שיש להן עור חייב גם כשלא יצא דם משום דזה שנצרר הדם הוי מפרק ונראה כוונת התויו"ט ז"ל דכשפירש הדם ממקום למקום ומתקבץ תחת העור מיחשב ג"כ כמפרק הגם שאינו מובן האיך נוכל לשער אם נתקבץ הדם ונפרש ממקום למקום כשיעור גרוגרות מ"מ צרכינן לומר בסברת התויו"ט ז"ל דאפשר לשער זה וכגון שרואין שהחבורה גבוה שנתקבץ דם הרבה כשיעור גרוגרות ועיין בשו"ת בית אפרים שם בד"ה ומצאתי לרש"י כו' הביא דברי התויו"ט הנ"ל וכתב עליו ז"ל וכיוצא בזה ראיתי בחידושים מגאונים שנדפסו בתחלת ספר מעשה רוקח שהועתקו מכ"י וז"ל צ"ע כו' והאיך חייבו בכאן אע"פ שלא יצא הדם והרי לא נעשית כוונתו כלל ורבינו יהונתן ז"ל כתב משום דכיון שלא אפשר שיצא הדם עד שנצרר תחלה הוי כמו שכתב שם משמעון אעפ"י שלא נגמר מלאכתו כרצונו חייב ה"נ מהני לי' קצת ובהכאה מועטת יצא הדם משם עכ"ל עיי"ש בבית אפרים ז"ל. וכן ראיתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל (פ"ח מהל' שבת) כשביאר ענין חובל דחייב משום מפרק ובעי כגרוגרת ושיהי' צריך לדם ואם מבל דרך נקמה הוי מתקן לגבי חמתו ואעפ"י שא"צ לדם חייב כתב שם וז"ל שמנה שרצים יש להן עורות לענין שבת כבהמה כחי' ועוף אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור לפיכך החובל בהן פטיר דלא הוי מפרק במין שאין להם עור ואחד תובל דם ויצא [אולי ט"ס הוא וצ"ל ויצא דם] או נצרר ולא יצא חייב דכיון דנצרר הדם הא הוי מפרק עכ"ל הקרית ספר ז"ל. וכ"כ המג"א (סימן שט"ז סקט"ו) בשמנה שרצים וז"ל י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מיקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוציא דם כגרוגרת ממקום למקום עכ"ל המג"א. ומעתה לפ"מ שכתב הבית אפרים ז"ל דעור האדם מיחשב עור לענין שבת והו"ל כמו שמנה שרצים שיש להן עור א"כ כמו דבשמנה שרצים חייב משום מפרק אף כשלא יצא מהן דם כל שעשה חבורה שנצרר הדם וכסברת התויו"ט והקרית ספר הנ"ל דגם בכה"ג מיחשב מפרק וכמו שמבואר לעיל א"כ א"ש כמו שכתב אאמו"ר ז"ל דשני החיובים החיוב ממון והחיוב מיתה באין שניהם כאחד בשעת ההכאה שנעשה בו החבלה וי"ל עוד בזה

אולם בעיקר הקושי' שהקשה אאמו"ר הרה"ג ז"ל דבחובל בחבירו אף בצריך הדם לכלבו מ"מ הא החיוב ממון והחיוב מיתה אינן באין כאחד וכמבואר לעיל. יש לעיין בזה טובא דהא חזינן לעיל במסכת ב"ק (דף ל"ד ע"ב) דקתני במתני' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו ובגמרא תני ר"א קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כו' כל הסוגיא עד לבסוף דמוקי הש"ס דקא בעי לאפרו ויקשה נמי הכא כקושי' אאמו"ר ז"ל דהא אינן באין כאחד דהחיוב ממון הוא קודם החיוב מיתה דהא החיוב מיתה לא נגמר אלא לאחר שנעשה אפר והחיוב ממון הוא מקודם שנעשה אפר משעה שהבעיר ונתקלקל הגדיש. ואין לומר דהתם נמי הטעם דמיירי שהבעיר דרך כעס ועשה נחת רוח ליצרו וכמ"ש הרמב"ם (פי"ב מהל' שבת ה"א) דכה"ג הוי מתקן עיי"ש. ז"א דהא הש"ס בב"ק שם קאמר הטעם דהוי מתקן משום דמיירי בצריך לאפרו אבל לא מטעם זה ואי דהוא גופי' קשיא למה לא מתרץ הש"ס כן בב"ק דמיירי בעושה דרך כעס דהוי מתקן גם בלא צריך לאפרו אולי י"ל בזה דלא הוי דומיא דשורו דהתם דבשור לא שייך שעושה דרך נקמה. וראיתי בקובץ על הרמב"ם (פי"ב ה"א) שכבר העיר בזה ולא ניחא לי' לומר דבעי דומיא דשורו ממש יעוש"ה מ"מ הא חזינן דהש"ס חוקי למתני' דמש"ה הוי מתקן דמיירי בצריך לאפרו ויקשה הא אינן באין החיוב ממון והחיוב מיתה כאחד. ואף שיש לומר דהסוגיא דב"ק אזלא אליבא דמ"ד עקירה צורך הנחה ומש"ה אמרינן קלבד"מ דאינן באין כאחת וכמבואר לעיל. אבל אכתי יש לעיין למ"ד דלא אמרינן עקירה צורך הנחה וכמו שהקשה אאמו"ר על מתני' (דדף פ"ז ע"א) החובל בחבירו בשבת כן נמי יש להקשות על סוגי' דב"ק (דף ל"ד) במתני' והוא שהדליק את הגדיש בשבת. ועיין ברשב"א ב"ק שם (דף ל"ד ע"ב) בד"ה תני ר' אבהו כו' באה"ד וז"ל ואת"ל משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו ושנינו נמי בפרק החובל בחבירו הנהו כשיש בהן קצת צורך ותיקון חובל בצריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו כו' עכ"ל מבואר דהרשב"א ז"ל מפרש למתני' דהחובל בחבירו בשבת דפטור מתשלומין דמיירי בצריך הדם לכלבו הרי דהרשב"א ז"ל, לא מפרש התם משום שעשה דרך כעס הוי מתקן רק דמיירי בצריך לכלבו והדרא קושי' אאמו"ר ז"ל דאמאי פטור מתשלומין והא החיוב ממון והחיוב מיתה אינן באין כאחד: