אמרי הצבי ד קטז

בידי אדם וזה זדונו בכרת אבל בחילוק מלאכות דהוא בשוגג לא מיירי עייש"ה. ובזה מיושב מה דהוה ק"ל לשיטת רש"י פסחים (דף כ"ט) דרנבה"ק אינו פוטרו רק במזיד אבל על שגגת כרת רנבה"ק נמי חודה שהוא חייב א"כ אינו שוה יוה"כ לשבת לתשלומין בשוגג דשבת ויוה"כ והרבה יגעתי בקו' זו עד שמצאתי בט"א שם שמתרץ קושייתו דמתני' לא מיירי אלא במזיד וא"כ מתורץ גם קושי' זו דבשוגג לא קמיירי. והה"נ די"ל כמש"ל דלרב אשי דמתני' דיוה"כ מיירי בלא התראה ומיוה"כ בהתראה לא קמיירי

ומעתה שפיר נוכל לומר דהמתני' דב"ק דחובל בחבירו ביוה"כ נמי ס"ל כרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין והא דקתני דחובל בחבירו ביוה"כ חייב בתשלומין היינו דהמתני' מיירי באתרו בי' וכמ"ש לעיל כיון דבמלקות יוכל ליפטר תכרת א"כ מיקרי דאינו חייב רק מלקות וחובל בחבירו אינו נפטר מתשלומין ע"י שום מלקות תש"ה משלם כיון דיוכל לפוטרו מכרת ע"י המלקות וכמש"ל וזו עצה עמוקה. ולפ"ז מתורץ המקצעות דהא המקצעות קאי לדינא דבזה"ז וסיים וילקה ויגלח ויצום ירח ימים כו' דהכל קאי להורות לנו הדין והתשובה וכיון דבזה"ז ליכא עליו חיוב מלקות והוא של בהתראה א"כ נשאר כרת לבדו וכרת פוטר מתשלומין משום דלא מצינו בחובל שמחויב כרת שישלם כמ"ש לעיל בביאור היטב וא"כ מתורץ קושי' היש"ש דע"כ לא הקשה שם היש"ש רק דהוא להיפוך ממתני' דב"ק ועפ"י האמור גם מתני' דב"ק ס"ל כרנבה"ק ואין התירה ממתני' דב"ק דמיירי באתרו בי' והמקצעות מיירי בלא אתרו בי' ופוסק כרנבה"ק משום דסתמא דמתני' דמגילה ס"ל כן וגם מתני' דב"ק מצי למיסבר כן והכל ניחא בס"ד

והא דאיתא במתני' דשבועות (דף ל"ג ע"א) ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי ביוה"כ הרי אלו חייבין וקאמר הש"ס סיפא חדא קמ"ל ושהדליק את גדישי ביוה"כ לאפוקי מאי לאפוקי מדרנבה"ק כו' ופירש"י ז"ל דשחבל בי חבירי היינו ביוה"כ והדליק גדיש ביוה"כ לאפוקי מדרנבה"ק ע"ש וא"כ חזינן דלרנבה"ק בחבל ביוה"כ הכרת פוטר י"ל דהמתני' דמס' שבועות דאשמועינן דלא כרנבה"ק מיירי בלא אתרו בו דאי אפשר למיפטר מכרת מש"ה פוטר מממון. ויש להוסיף קצת דיש לדקדק בלשון הש"ס שם דנקיט ושהדליק את גדישי ביוה"כ לאפוקי מדרנבה"ק ולמה לא נקיט הש"ס ושחבל בי חבירי והדליק גדישי לאפוקי מדרנבה"ק וכמו שפירש"י ז"ל דגם חבל הוא ביוה"כ ולאפוקי מדרנבה"ק. אבל לפי האמור יש לומר דמש"ה לא נקיט הש"ס ושחבל בי חבירי דבזה מצי לדחויי דגם רנבה"ק מודה כגון באתרו בו. אבל משהדליק את גדישי ביוה"כ שפיר מוכח דלא כרנבה"ק וממילא כיון דהדליק את גדישי ביוה"כ ע"כ בלא התרו בו דאי באתרו בו תיפוק לי' דהמלקות פוטר וכמבואר בכתובות (דף ל"ה ע"ב) וברש"י ד"ה מאן תנא כו' עייש"ה וא"כ תו אמרינן דגם ושחבל בי חבירי הוא ביוה"כ בלא התראה וג"כ לאפוקי מדרנבה"ק

אלא דמ"מ הא קאמר הש"ס דסתמא דמתני' דשבועות דלא כרנבה"ק וגם בכתובות (דף למ"ד) קאמר הש"ס דמתני' דאלו נערות דלא כרנבה"ק א"כ עדיין מצינו משניות הסתומות דלא כרנבה"ק. ומיושב רק עפ"י פלפול הנ"ל שלא יקשה עכ"פ ממתני' דב"ק. וגם סתמא דמתני' דמגילה קאמר שם הש"ס דהוא כרנבה"ק. וכיון דגם מתני' דב"ק נוכל לפרש כרנבה"ק פוסק המקצעות כרנבה"ק ודו"ק

עוד כתב אאמו"ר ז"ל באמצע הפלפול הנ"ל בענין זה דחובל בשבת דפטור מתשלומין והעיר בהא דמס' שבת (דף ק"ו ע"א) תני ר' אבהו קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין פטורי' ופירש"י ואפילו חובל ומבעיר ולר' אבהו פריך כו' ע"ש היטב הסוגי' בפירש"י ותוס'. וקשה לכאורה דהש"ס מקשה שם על ר' אבהו ממתני' דשבת הנ"ל ולמה לא מקשה ג"כ על ר' יוחנן ממתני' דב"ק בסוגיין החובל בשבת פטור מכולן מפני שהוא נדון בנפשו ע"כ צ"ל דחייב משום שבת תש"ה פטור מתשלומין כי זה תליא בזה וא"כ לר' יוחנן דמקלקל בחובל ומבעיר נמי פטור משום שבת אמאי פטור מתשלומין ואף שיש לומר כדתירץ ר' יוחנן לברייתא דר' אבהו דמיירי בצריך לכלבו אכתי חשיב חדא דהו"ל להש"ס להקשות ולתרץ כן ועוד והוא עיקר דהא לר' יוחנן אינו חייב בחובל רק בצריך לכלבו ובמבעיר רק בצריך לאפרו ונראה דמבעיר קודם שנעשה אפר אין כאן חיוב מיתה כי עיקר החיוב כשנגמר כוונתו ואז חייב על המלאכה וכל זמן שלא נעשה אפר אינו חייב כלל וכן בחובל וצריך לדם ג"כ כל זמן שלא יצא הדם שיהי' ראוי ליתן לכלבו עדיין ליכא החיוב וא"כ צ"ע לכאורה למה אינו חייב בתשלומין הלא אין שניהם באים כאחד דהחיוב תשלומין נראה דהוא תיכף בשעת ההכאה והחיוב שבת לא הוי אלא אח"כ כשכבר יצא הדם וראוי ליתן לכלבו וכן גבי מבעיר נמי כיוצא בו וא"כ הוי החיוב תשלומין קודם החיוב מיתה ולא אמרינן בכה"ג קלב"מ ועיין בכתובות (דף ל"א)

וביותר תיקשי לשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ח תהל' שבת ה"ז) דחובל חייב משום מפרק ושיעורו שיוציא דם כגרוגרות ע"ש א"כ כל זמן שלא יצא כגרוגרות ליכא החיוב משום שבת וחיוב תשלומין הוה מקודם

והנה לפ"מ דקאמרינן במס' כתובות (דף ל"א ע"א) דעקירה צורך הנחה עייש"ה א"כ ה"נ י"ל דהחבלה הוא צורך יציאת הדם מש"ה אמרינן קלב"מ על החבלה. אולם לפמ"ש התוס' בכתובות שם ד"ה שעקירה דר' ירמי' ורב ס"ל דלא אמרינן עקירה צורך הנחה היא וכ"כ התוס' במס' גיטין (דף נ"ב ע"ב) ד"ה מנסך בתי' הג' עייש"ה עדיין יש להקשות הקושי' הנ"ל

וליישב זה י"ל עפי"ד הרמב"ם (בפ"ח מהל' שבת ה"ז) וז"ל וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהי' בדם או בחלב שהוציא כגרוגרות עכ"ל (ובה"ח) כתב עוד הרמב"ם ז"ל בד"א בחובל בבהמה וחי' ועוף וכיוצא בהם אבל החובל בחבירו אע"פ שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואע"פ שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב עכ"ל ועיין בהה"מ ז"ל שכתב דגם בחובל בבהמה של חבירו דרך נקמה חייב אע"פ שא"צ לדם מפני שנתקררה דעתו ועיי"ש בהה"מ מנ"ל להרמב"ם עייש"ה ומבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דבחובל שלא בדרך נקמה הוא דבעי שיהי' צריך לדם ובזה צריך שיעור כגרוגרות כמ"ש הרמב"ם, אבל חובל לצער חבירו זה חייב אפילו לא יצא דם כלל. והא דהוצרך ר' יוחנן לאוקמי מתני' דר' אבהו בצריך לכלבו ובצריך לאפרו היינו דמתני' כללא כייל אפילו בבהמה חי' ועוף שלו דלא שייך בשלו כוון להזיק דרך נקמה והוי מקלקל מש"ה בעי שיהי' צריך לכלבו וצריך לאפרו. ומעתה ל"ק הקושי' הנ"ל על ר' יוחנן ממתני' דב"ק משום דבחובל בחבירו שכוון לחבול בו דרך לקחה דהוי תיקון נגד היצה"ר גם ר"י מודה דחייב דמיחשב כמתקן. ולפ"ז יהי' עולה דבחבל בבהמה חי' ועוף של אחרים שלא בדרך נקמה וכגון שלא ידע כלל של מי הוא וכוונתו הי' רק להוציא הדם שצריך לו בזה יש סברא לומר דלמ"ד עקירה צורך הנחה פטור מתשלומין משום דקלב"מ אבל למ"ד דלא אמרינן עקירה צורך הנחה יהי' חייב בתשלומין משום דאין החיוב מיתה והחיוב תשלומין באין כאחד

וגוף הקושי' המבואר לעיל על ר' יוחנן ממתני' דהא הוי מקלקל ומ"ש ליישב משום דהוי מתקן ועושה נחת רוח ליצרו הנה עיין ביש"ש ב"ק (פ"ח סי' כ"ג) על האי מתני' החובל בשבת שהקשה כן ומתרץ כן. ובאמת כדברים הללו מפורש ברמב"ם (פ"ד מהל' חובל ה"ז) המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בה' דברים אבל אם עשה בהם חבורה או שחבל בחבירו בשבת אפילו הי' שוגג פטור מן התשלומין מפני שהוא עון מיתת ב"ד וכבר בארנו שלא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת ב"ד בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומין. (ובה"ח) שם והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולא נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת ב"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן ונמצא עין מיחה לפיכך פטור מן התשלומין עכ"ל הרמב"ם ז"ל וכ"כ עוד להדי' בפירוש המשנה שם בב"ק במשנה (דף פ"ז) עייש"ה. [ועיין בפנים הספר כאן [אק"ג] לשון הרי"ו] הרי דכתב הרמב"ם ז"ל דטעמא דחובל בחבירו הוא משום שעשה נחת ליצרו מיחשב כמתקן וחידוש שלא הביא היש"ש דברי הרמב"ם הנ"ל שמפורש כן. ע"כ תורף דברי אאמו"ר הרה"ג ז"ל בהוספת נופך בביאור דבריו ז"ל: