אמרי הצבי ד קיח

ונלע"ד לומר דכל שמלאכתו הי' לאיזהו צורך ולא לקלקול אף אם לא נגמרה מחשבתו מ"מ לאו שם מקלקל עלה כיון דבשעת עשיית המלאכה הי' לצורך תיקון גם אם לא נעשה התיקון אח"כ כגון שנתכבה האש בעודו פחמין ולא נעשה כלל אפר ג"כ חייב על ההבערה. ולכאורה הי' סברא קצת להוכיח כן דאל"כ אלא דבשעה שנעשה אפר אז הוא דהוי מלאכה ואם נתכבה יהי' פטור א"כ לא הוי המלאכה בשעת התראה ולא משכחת לה חיוב בכה"ג. אולם יש לדחות ראי' זו דהלא מצינן כן גם במלאכת אופה שהחיוב הוא רק כשנאפה עכ"פ בקרימת פנים אע"ג דההתראה הי' בשעת הדבקת הפת בתנור ואם רודה אותה קודם שיקרמו פני' פטור כדאי' במס' שבת (דף ד' ע"א) הדביק פח בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ובאמת הקשו התוס' שם בד"ה קודם דנימא דהוה התראת ספק ותירצו ז"ל דכיון שהדביק תוכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא הי' בדעתו לרדות קודם אפיי' ולא הוי התראת ספק כיון שאין האפי' מחוסרת מעשה עיי"ש בתוס' וה"נ כיון שאין מחוסר מעשה עוד רק ממילא תיעשה אפר לא הוי התראת ספק וא"כ אין ראי' ואכתי נוכל לומר דאינו חייב עד שיעשה אפר

ואף אם נימא דכשנתכבה ולא נעשה אפר פטור משום דלא נגמר התיקון מ"מ נראה דכשנעשה אפר נגמר למפרע המלאכה וחייב למפרע על שעת המלאכה וא"כ כמו דאמרינן דחייב מיתה על שעת מלאכה מלאכת הבערה א"כ תו מיקרי נמי החיוב מיתה ותשלומין באין כאחד כיון דהחיוב הוא למפרע וא"כ אפילו אם נימא דבעינן דוקא שיעשה אפר מ"מ הא חייב למפרע על שעת ההבערה

אולם בעיקר הדבר אם חייב גם כשנתכבה ולא נעשה פחמין וכן בכל מקלקל ע"מ לתקן אם לא נגמר התיקון אם חייב י"ל טובא בזה ומצאתי אח"כ בנתה"מ (סי' ש"נ סק"א) שכתב וז"ל ועוד נראה דלעולם אינו חייב בטבח בשבת כו' שבפורתא קמא חילל שבת ואף כשיגמרו השחיטה שלא בשבת אסורה ובפורתא קמא נאסרה משום מעשה שבת והתוס' בגיטין (דף נ"ג) בד"ה גזלן הוא כתבו דכל היכא דאיכא היזק ואפי' הוא היזק שאינו ניכר למ"ד דשמי' היזק חשיב שינוי לקנות בכך א"כ ה"נ כיון דאסרה בפורתא קמא משום מעשה שבת והיזק ניכר הוא ודאי דחשיב שינוי לקנות בכך ובגמר שחיטה לאו דמרא קא טבח ולכך פטור ואין לומר כיון דשוחט אינו חייב רק משום דתיקן להוציא מידי אבמה"ח א"כ בתחלת שחיטה עדיין מקלקל הוא ואין בו משום מעשה שבת וכ"כ התוס' בחולין (דף כ"ט ע"ב) בד"ה כגון ששחט מ"מ פטור מתרי טעמי חדא דדברי התוס' תמוהין דהא אין לך מקלקל ע"מ לתקן גדול מזה דהא מתחיל בשחיטה ע"מ לגמור ולהתירה לב"נ כמו בקורע ע"מ לתפור וראי' לזה משבת (דף קל"ג) במל סמוך לביה"ש של מוצאי שבת שחייב כשלא גמר המילה בשבת אף דמילה ג"כ מקלקל הוא ואינו חייב רק מטעם דהוי תיקון גברא כו' עכ"ל הנתה"מ ז"ל הנצרך לענינינו. וא"כ לכאורה מבואר בנתה"מ כסברתי הנ"ל דאף אם לא נגמר התיקון ג"כ חייב אלא שמדברי התוס' הנ"ל מבואר להיפוך

אולם לפי האמור די"ל דכשנתכבה ולא נעשה אפר פטור רק כשנגמר התיקון אין החיוב למפרע יש לומר דאין ראי' מהא דמל סמוך לביה"ש כו' דאף שלא גמר המילה בשבת מ"מ אם נגמרה במוצאי שבת אף דגמר התיקון הי' בחול מ"מ הוברר הדבר למפרע דתחילת המילה בשבת לא הי' מקלקל דהא נצמח מזה תיקון דהא נגמרה המילה מ"מ וסוף המילה א"א להיות בלתי ההתחלה מש"ה חייב על התחלת המילה. וי"ל עוד בזה. אך יש לצדד להיפוך כיון דמ"מ נגמר התיקון בחול ויש להאריך בזה והדבר צריך ביאור וקצרתי בזה

והראי' שהביא הנתה"מ ז"ל עוד מקורע ע"מ לתפור יש לעיין עוד בזה די"ל דבקורע ע"מ לתפור גם כשאינו תופר ג"כ הוי מתקן דהרי הא דקורע ע"מ לתפור קאמר הש"ס במס' שבת (דף ק"ה ע"ב) היכי משכחת לה דעבדה כי כסתא ופירש"י ז"ל הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת עכ"ל רש"י ז"ל ועיין עוד (בדף ע"ה ע"א) וברש"י ד"ה דרנא כו'. וא"כ י"ל דזה גופי' אשר בלא קריעה זו לא הי' ראוי לחפור הנקב כראוי והי' התפירה עשוי' קמטים קמטים וע"י קריעתו מחדש יוכל לתפור בטוב א"כ י"ל דמה שמכין ע"י תפירה זו ועושה בזה שיהי' ראוי לתפירה הוגנת מיחשב זה גופי' תיקון אף שעדיין לא תפר. וכן י"ל במוחק ע"מ לכתוב. ועיין בתורע"ק שבת (פ"ז אות צ') יעוש"ה

ומעתה אכתי י"ל דבכל מקלקל וכגון מבעיר וצריך לאפרו אם לא נגמר התיקון וכגון שנתכבה ולא נעשה אפר פטור כיון דלא נגמר התיקון. רק דמ"מ לפי האמור לעיל אם גמר התיקון מתחייב למפרע מהתחלת המלאכה. ויש לפרש כן גם דברי התוס' חולין הנ"ל שכתבו וז"ל ואע"ג דסי' אחד לא מחייב משום שבת שלא תקן כלום מה בכך מ"מ כשיגמור סימן שני מיהא ליחייב משום שבת עכ"ל וי"ל דכוונת התוס' ג"כ דכשגמר סימן שני מתחייב משום שבת למפרע גם על סי' הראשון

ויש לפלפל בזה דגם במ"ש הנתה"מ ז"ל דבשחט בשבת הוי שינוי בתחילת השחיטה משום דנאסרה משום מעשה שבת כו'. לפי האמור ג"כ א"ש דאע"ג דבתחלת השחיטה דהוי עדיין מקלקל אין כאן עוד חיוב שבת מ"מ כשגמר אח"כ השחיטה מתחייב גם על ההתחלה וא"כ הוי מלאכת שבת למפרע בהתחלת השחוטה והוברר הדבר דנאסרה למפרע בהתחלת השחיטה והוי שינוי אז והרבה י"ל בזה

אח"ז ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א (סי' קמ"ט) שהביא דברי הכו"פ (סי' י"א) והקצה"ח (סי' נ"ב) שמפלפלים בדברי התוס' חולין (דף י"ד) ובדברי הרמב"ם בפיהמ"ש פ"ק דחולין שם במתני' השוחט בשבת כו' שכ' ז"ל שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר הוא מחלל שבת כו' והר"ן בחידושים שם כתב דבשבת לא מחייב עד גמר השחיטה דמקודם הוי מקלקל וכ' הכו"פ והקצה"ח בטעם הרמב"ם דס"ל דחייב מתחלת השחיטה משום דהוי מקלקל ע"מ לתקן והכו"פ כ' דהוי כמו קורע ע"מ לתפור וכ' השו"מ דזה דוקא כשגמר השחיטה חייב למפרע אבל כל שלא גמר השחיטה הו"ל מקלקל יעוש"ה מה שמפלפל עוד בזה והוא כסברתי שכתבתי בזה

[ה] דף פ"ט ע"א אוכ"ו במ"ש ע"ד הש"כ חו"מ (סי' ס"ו ס"ק פ"ט) שתמה הש"כ על הראב"ן פ"ב דכתובות [בספרי בפנים כתוב הרמב"ן והוא טעות הדפוס] שסובר דאף דמוכר שט"ח יכול למחול אבל כשאין לו למוכר לפרוע ללוקח מה שמפסיד לו במחילת השטר אינו יכול למחול אבל שיטת המרדכי לפי פירושו של הש"כ דדוקא אם הי' המוכר חייב ללוקח בלא"ה ואין לו לפרוע דהלוה משועבד מדר"נ אפילו בלא מכירת השטר הוא דאינו יכול המוכר למחול אבל אם לא הי' חייב ללוקח בלא"ה אע"פ שאין לו לפרוע מה שהפסיד ללוקח במחילת השטר יכול למחול. והקשה הש"כ על הראב"ן מסוגי' דידן דפריך אמאי תזבין כתובתה להאי דחבלה בי' ומשני משום דתמחול לבעלה הרי דאף דאין לה להאשה לפרוע אפ"ה מהני מחילתה ע"ש בש"כ. והקשיתי דלמה לא יקשה נמי להמרדכי דהא האשה מחויבת לנחבל מה שהזיקה ואפ"ה קאמר הש"ס דכשמכרה כתובתה לנחבל מצית למחול. וע"ז כתב אלי האברך הרב החריף מו"ה צבי יהודא נ"י מק"ק קאליש דכבר ביאר זה הש"כ להדי' (בסי' פ"ו סקי"א) בד"ה ועוד נלפע"ד דאע"ג דהיא חייבת להנחבל מ"מ כשמוכרת לו הכתובה א"כ שוב נפסק ממנה החוב דהא נתנה לו עבור החוב הכתובה ומש"ה לא הוי שעבודא דר"נ ויכולה למחול לבעלה יעוש"ה ועיין ש"כ (סי' ס"ו סק"צ) שם ומש"ה הקשה הש"כ (בסי' ס"ו) שפיר דוקא על שיטת הראב"ן ז"ל דס"ל אף אם אינו חייב לו כלום בלא"ה רק מה שלקח בעד השט"ח ג"כ א"י למחול א"כ קשה מסוגי' דידן דהא היא חייבת להנחבל החבלה ובעבור החבלה מכרה השט"ח ולא מצי למחול אבל לשי' המרדכי ל"ק דהא בשעת המחילה ליכא שום שעבוד דר"נ עכ"ד בתוספת ביאור קצת ויפה כתב כי עיינתי עתה וראיתי שהש"כ בעצמו שם כוונתו לבאר כן. ויש להוסיף עוד ולומר דלכאורה אכתי יקשה לשיטת הש"כ הנ"ל כמו שהקשיתי והוא דאכתי יש עצה שישייר קצת מן דמי החבלה שיהי' נשאר חוב עליו וא"כ אכתי יהי' שעבודא דר"נ ולא מהני מחילה. אמנם ז"א דבכה"ג לא יהי' החיוב דשעבודא דר"נ רק על אותו הסכום שישייר ולא על כל דמי החבלה וסברא זו כתב הנתה"מ (בסי' פ"ו סק"ה) ע"ד האו"ת יעוש"ה ולא קשה קושייתי על הש"כ ודו"ק: