אמרי הצבי ד קיג

לדייק זה מדברי הרשב"א במסכת קידושין שם דמתרץ קושי' התוס' דמאי קמבעי' הני כהני שלותי דידן או דשמיא דע"כ שלותי דשמיא משום דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי תי' הרשב"א ז"ל ועיין בריטב"א שם דהתם בעבודות הכשרות בזר כגון שחיטה והפשט וניתוח קבעי ע"ש אלמא דנם בישראל שייך לומר דשלוחי דשמיא הוא בעבודות שכשרות בו הה"נ דשייך לומר שלוחי דשמיא על כוונת הזר העוע"ג כהן חרש העובד וי"ל הרבה בזה. וא"כ גם בעבודה שייך לומר שליחות לענין דיועיל כוונת העוע"ג הכהן החרש העובד לא מבעי' אם העוע"ג הוא כהן פשיטא דמהני דהוא שליח דהבעלים אלא אף אם ישראל העוע"ג הכהן חרש ג"כ מהני מדין שליחות ולא יקשה מדברי מורו של הרשב"א על דברי שכתבתי דהא הכהן חרש העובד דעבודתו כשרה מיירי בפקח העוע"ג והפקח הוא כהן או אפילו אם הפקח הוא זר וכמבואר לעיל

אמנם בגוף דברי הרשב"א בשם מורו ז"ל יש לעיין דהרי באמת הקשו התוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) בד"ה והא כו' דמאי מהני בחש"ו בכתיבת הגט גדול עע"ג והא אין שליחות לחרש והאיך מועיל כתיבתן בשליחות הבעל והעלו התוס' ז"ל דבאמת אינו צריך שליחות בכתיבת הגט. ויעוין היטב בב"י אהע"ז (סי' קכ"ג ובש"ע שם ס"ג וס"ד ובחמ"ח סק"ט וב"ש סק"ה) דהיכא דצריך שליחות לכתיבת הגט פסול בחש"ו אף בגדול עוע"ג עייש"ה. וא"כ האיך כתב הרשב"א בשם מורו ז"ל דמש"ה כשר בכתיבת הגט בגדול עוע"ג משום שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט והיינו כמו שבארתיו לעיל דהוי העוע"ג מטעם שלוחו של הבעל וא"כ מוקי הרשב"א בשם מורו ז"ל למתני' דגיטין דהכל כשרין לכתוב הגט ואפי' חש"ו כו' בכה"ג דצריך שליחות לכתיבת הגט מש"ה מהני עוע"ג וא"כ הדרא לדוכתא קושי' התוס' ז"ל דהאיך מהני מעשה החרש בכתיבת הגט והא בעינן שליחות הבעל בכתיבה ואין שליחות לחש"ו ולכאורה י"ל בזה

ע"כ צריך לומר בכוונת הרשב"א בשם מורו ז"ל דהוא על הדרך שכתבו התוס' שם בגיטין וז"ל וי"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה כו' והא דאמרינן לקמן (דף ע"א:) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול כו' עכ"ל הרי דאע"ג דלא בעי שליחות בכתיבת הגט מ"מ בעי שיהי' נכתב ברצונו ובצווי הבעל וזה הוא כוונת הרשב"א בשם מורו ז"ל כיון שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט כו' אין הכוונה דבעי שליחות ממש אלא דבעי שיהי' נכתב בצווי הבעל והבעל אינו צריך לכותבו בעצמו אלא מצי למנות שליח ע"ז ליכתוב בצווי שלו וא"כ עוד אגוד זכותו של הבעל בענין מעשה הגט דבלא הסכמתו אין הגט כלום וגם בעיקר הגירושין הכל תלוי בהבעל דאין אדם מגרש אשת חבירו וכמו דאסבר לה הרשב"א ז"ל בלשונו הטהור ומש"ה מצי למימני גם עומד ע"ג שיהי' הוא המכוון כוונת הכתיבה ואין העומד ע"ג בתורת שליחות ממש רק הוא כעין מינוי שליחות והיינו שמכוון עפ"י רצון הבעל משא"כ בשחיטה דאין השוחט צריך כלום לדעת ורצון הבעלים וגם בע"כ של הבעלים ג"כ השחיטה כשרה וא"כ אין להבעלים שום זכות במעשה השחיטה והכל תליא רק בהעושה המעשה השחיטה ואין להבעלים או לשום אדם שייכות עמו במעשה השחיטה מש"ה אין להבטלים כח למנות אחד שיהי' עוע"ג ומכוון כיון שאין לו שום זכות ושייכות בזה כלל אבל בגט עדיין מעשה הגט תליא הכל בהבעל מש"ה מצי לצוות לפקח שיכוון כוונת הכתיבה ויצרף כוונתו עם מעשה החרש, והא דכתב הרשב"א ז"ל והילכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהני עמידת בר דעת עוע"ג כו' הוי נמי הפי' דאין לשום בר דעת שום שייכות עם החרש בחליצתו של החרש והרשב"א א ז"ל נקיט לשון הש"ס. והרבה י"ל עוד בדברי הרשב"א בשם מורו ז"ל ולשונו הטהור

וכללו של דבר לע"ד אפשר לומר בכוונת הרשב"א בשם מורו ז"ל דמ"ש הלשון שליחות לאו דין שליחות ממש אלא כעין שליחות וכמש"ל שעדיין יש זכות להבעל בענין כתיבת הגט הוי הגט אגוד גבי' וכמו שדקדק הרשב"א ז"ל דאין אדם מגרש אשת חבירו מש"ה הוי עדיין ברשותו לצוות להעוע"ג שיכוון הכוונה הצריכה דלא פסיק כחו של הבעל בכתיבת הגט שנימא שהכל תלוי בחרש הכותב מש"ה מהני כוונת העוע"ג משא"כ בשחיטה אין להבעלים שום כח בגוף השחיטה וכמש"ל. ולפ"ז בעבודה דבודאי הקרבן אגיד גבי הבעלים דהא הקרבן שלו להתכפר בו וכדומה ויש להבעלים זכות בו שפיר מהני כוונתו של העומד ע"ג כהן החרש דהוי כאילו הבעלים מכוונים כיון דלא פסיק כחו של הבעלים הפקחים. ומש"ה שפיר מהני פקח העומד ע"ג עבודת כהן החרש ומכוון כוונת הקרבן הצריכה ועולה שפיר מה שהוכחתי בפנים הספר מהש"ס דעבודת החרש אינה פסולה והיינו בפקח עוע"ג ומכוון

אולם אחר העיון עוד בלשון הרשב"א ז"ל שם בחולין שכתב שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כוונת העושה כו' וכן בתשו' הרשב"א (סי' כ"ו הובא בב"י או"ח סי' ת"ס) שהביא ג"כ דברי מורו רבינו יונה ז"ל הנ"ל דכל דבר שאפשר ע"י שליח כוונת העוע"ג ככוונת העושה דהו"ל כטלית כו' משמע דהעוע"ג הוא שלוחו של החש"ו ומהני כוונת העוע"ג מדין שליחות כאילו החש"ו מכוון. אלא דאינו מובן דהא אין שליחות לחש"ו וכמש"ל

ואולי י"ל בביאור כוונת הרשב"א בשם מורו ז"ל דכוונת העוע"ג מהני לצרף למעשה החרש והו"ל כאילו החש"ו בעצמו עשאו והוי כעין שליחות ולאו בתורת שליחות ממש רק כמו שמעשה השליח נחשב כאילו עשאה המשלח הה"נ כוונת העוע"ג הוי כמעשה החש"ו ומיהו דוקא היכא דאפשר לעשות המעשה ע"י שליח ולא צריך דוקא לעשות בעצמו א"כ חזינן דמצי להעשות המעשה לא בגופו ממש רק גם ע"י אחר מש"ה במעשה כזו מהני בחש"ו ע"י גדול עוע"ג והוי כוונת העוע"ג כמו שכוון החש"ו דהא חזינן דמעשה הזו מצי להעשות ע"י אחר. ומש"ה בגט דכל עניני גט מצי להעשות ע"י אחר מש"ה מהני בזה גדול עוע"ג. אבל בחליצה דא"א לעשות שליח והקפידה התוה"ק שהחולץ יעשה בגופו דוקא ולא ע"י אחר מש"ה לא מהני כוונת העוע"ג כאילו החרש החולץ כוון דהא כל עניני מעשה החליצה צריך לעשות בעצמו והאיך יהי' מועיל כוונת אחר וה"ה בשחיטה דאע"ג דאדם אחר מצי לשחוט בהמת הבעלים מ"מ אינו מסוג שלוחו של הבעלים רק שיש להאחר הכח לשחוט כמו הבעלים דשחיטה אינו תליא בבעלים כלל ואין בענין שחיטה שום סוג שליחות מש"ה אי אפשר לעשות ע"י אחר דלא שייך בשחיטה שמעשה האחר יהי' מועיל בתורת שליחות ומש"ה בשחיטת חש"ו אם בעי כוונה בשחיטה לא מהני לצרף כוונת האחר העוע"ג ובעינן שהשוחט בעצמו יהי' מכוון

ועיין במחצית השקל ז"ל (סי' י"א) ע"ד המג"א (סק"ב) משמע דפי' דברי הרשב"א בשם מורו ז"ל דהעוע"ג הוא שלוחו של החש"ו וז"ל אבל דעת הרר"י דמיירי דאפשר לעשות ע"י שליח מהני עוע"ג דהו"ל ע"י העמידה ע"ג כאילו הוא שלוחו ולפ"ז אף דשוטה לאו בר שליחות הוא כה"ג שעע"ג עדיפא משליחות דעלמא וא"כ גם בשחיטה ומצת מצוה וה"ה טוי' מהני עוע"ג בשוטה משא"כ חליצה דא"א ע"י שליח לא מהני עע"ג בשוטה עכ"ל והנה דעת המחצה"ש בכוונת הרשב"א בשם מורו ז"ל דהוא מטעם שליחות של החש"ו הגם שסברתו דבעוע"ג מהני שליחות גם בחש"ו אינו מובן ולא ראיתי עוד בשום מקום וי"ל טובא מ"מ דעתו ז"ל דהוא שלוחו של החש"ו ומ"מ אין סתירה למ"ש דבעבודה מהני עומד ע"ג דלענ"ד מוכח מדברי הש"ס במס' ב"ק (דף ק"י ע"א) א"ר ששת אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה כו' ומוכח דכהן מצי למיעבד שליח לכהן אחר שיעשה העבודה בשליחותו ועיין בתורי"ד ז"ל ברק שם (אות ע"ב) דמיירי שזכה בו ע"י פייס ויש לו הזכות מצי לעשות שליח עייש"ה וכבר העירותי בזה בפ' הגוזל קמא דף ק"י שם [אוקפ"ו] הגם שיש סברא לחלק דהכא בחרש ושוטה כיון דאסורין להקריב מטעם דאינן שוין בזרעו של אהרן וא"כ לית להו זכות להקריב וי"ל דאינן יכולין לעשות שליח ויהי' דמי לכהן טמא היכא דאיכא טהורים וכן בעל מים דקאמר הש"ס שם דאינן יכולין לעשות שליח לכהן אחר. י"ל דבעל מים מיירי באותן בעלי מומין שפוסלין העבודה ועוד דהתם לכתחילה אין להם הזכות שיהי' שלהם שיהיו יכולין לעשות שליח אבל בכהן חרש דהוא עובד העבודה אין לפסול הקרבן בעוע"ג כיון דבאמת שייך שליחות מכהן לכהן בעבודה והתם בבע"מ הוה הפי' דאין לו