אמרי הצבי ד קיב

מבואר דכל היכא דלא שייך גבי' שליחות לא מועיל כלל גדול עוע"ג וא"כ יש סברא לומר דלא שייך לומר בכהן העובד שמועיל גבי' כוונת האחר העוע"ג דבכהן העובד י"ל דלא יוכל לעשות לכהן אחר שליח שיהי' בסוג שליחות עכ"ד

הנה אין מזה סתירה לדברי כלל דבודאי מועיל עוע"ג בכהן העובד ודברי הרשב"א בשם מורו ז"ל יתפרשו שפיר. הנה לא מיבעי' אם הוי אמרינן דכהני שלותי דידן בלבד דבעינן דוקא שיהי' הכהן שליח של הבעלים ושייך בי' שליחות דוקא ואם עבר הכהן והקריב שלא מדעת הבעלים היינו בע"כ של הבעלים הקרבן פסול וכ"כ התוס' במס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) בד"ה דאר"ה בסוה"ד וז"ל ונ"מ שאם הי' כהן מקריב שלא לדעת הבעלים אי שלותי דרחמנא נמי נינהו הוי קרבן כשר ואי הוי דוקא שלותי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים עכ"ל התוס' ועיין עוד במסכת יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי איכא כתבו ג"כ כן עייש"ה ומבואר דאם היינו אמרינן שלוחי דידן בלבד בעינן דוקא הטעם דשליחות וגם אם אמרינן שלוחי דידן עם שלוחי דשמיא נינהו דנראה מדברי התוס' דיכול הכהן להקריב שלא מדעת הבעלים וכן מבואר במהרש"א בהדיא כנראה למעיין והטעם בזה דכיון דהוא שלוחי דשמיא נמי הרי הכהן בא בשליחותא דרחמנא ומוכרחין הבעלים להסכים ולעשותו לשלוחם ג"כ והא דאיתא במסכת נדרים (דף ל"ה ע"ב) דאר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה כו' הוא כפירוש התוס' והרא"ש שם דהיינו לענין הפרשת הקרבן עבור חבירו עייש"ה בסוגיא אבל אם הבעלים כבר הפרישו הקרבן שפיר יכולין הכהנים להקריבו בלא דעת הבעלים והיינו כסברת התוס' בקידושין דאע"ג דהוי נמי שלוחי דידן אבל הווין ג"כ שלוחי דשמיא ועיין בספר אור חדש בקידושין שם שכתב בשם הפמ"א ליישב דבקרבן עכו"ם דמקריב הכהן אע"ג דאין שליחות לעכו"ם הוא בתורת שלוחי דשמיא בלבד דהיכא דנוכל לעשות שליח כגון בישראל שלוחי דידן הן ובמקום דא"א לעשות שליח כגון בעכו"ם הוי שלוחי דשמיא עיין היטב באו"ח מ"ש בזה ולפי סברת התוס' הנ"ל מובן היטב דהוי תמיד שלוחי דידן ושלוחי דשמיא ומש"ה היכא דא"א להיות שלוחי דידן מועיל מטעם שלוחי דשמיא בלבד

והנה הא דכתב הרשב"א בשם מורו ז"ל דבגדול עוע"ג הוא מדין שליחות לא נוכל לפרש דכוונת הגדול העומד ע"ג הוא בשליחות של החש"ו דהא הני לאו בני שליחות נינהו וע"כ דהוה הפירוש דהגדול העוע"ג המכוון הכוונה הראוי' הוא שליח של הבעל בזה וכן מורה הלשון שכתב אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת כתיבת שמו ושמה ואף זה שעומד ע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוון בכתיבתו דלשון זה מורה שהגדול העוע"ג הוא שליח של הבעל שיכוון בכתיבת הגט הזה שכותבים החש"ו שיהי' לשמה וכדין והא דכתב ז"ל שם לענין חליצת חרש ושוטה וז"ל והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה עכ"ל ולמה הוצרך לומר הטעם משום דאין שייך שליחות בחליצה תיפוק לי' דאין החרש והשוטה יכולין לעשות שליח להגדול העוע"ג דהא אין כאן בעלים אחרים רק החרש והשוטה הם הבעלים בהחליצה וא"כ לא שייך לומר בזה דיהני בחליצה עוע"ג מטעם שליחות

ונלע"ד לומר דהא דכתב רבינו ז"ל דבחליצה שא"א לעשותה ע"י שליח כולל בזה גם הא דלא שייך לומר דהעוע"ג יהי' שלוחו של החרש בכוונתו שמכוון שהחליצה תהי' לשמה משום דאין שליחות להחרש ונקיט לשון הש"ס במסכת כתובות (דף ע"ד ע"א) תנאה דאפשר לקיומי' ע"י שליח כי התם הוי תנאה תנאה דלא אפשר לקיומי' ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה ופירש"י ז"ל אבל חליצה א"א, לקיימה ע"י שליח ונקיט רבינו ז"ל ג"כ לשון זה דחליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לכלול בו ג"כ הא דאין כאן בעלים בני דעה ורק החרש והשוטה הם הבעלים ולאו בני שליחות נינהו ולא יוכל להיות העוע"ג שלוחם של החרש והשוטה ולע"ד לאחר העיון מוכרחין לפרש כן כוונת רבינו ז"ל בזה ומחלק רבינו ז"ל בין כל הני דמהני כוונת העוע"ג לבין שחיטה דבשחיטה א"צ כלל לשליחות הבעלים דהא אדם השוחט בהמת חבירו בע"כ של חבירו ג"כ השחיטה כשרה ואין להבעלים שום שייכות למעשה השחיטה ומש"ה סוברים רבנן דר"נ דלא מהני כוונת העוע"ג החרש והשוטה בשעת השחיטה

ולפי האמור מובן שפיר דבכהן חרש העובד מועיל אם פקח עוע"ג אפילו לסברת מורו של הרשב"א ז"ל הנ"ל דאם אמרינן שלוחי דידן ושלוחי דשמיא הוי נמי הפקח העוע"ג שלוחי דידן ושלוחי דשמיא ומועיל מעשה הכהן החרש ושוטה מטעם שלוחי דשמיא דניהא דחרש לאו בר שליחות מ"מ הוא מועיל מטעם שלוחי דשמיא דמועיל גם המעשה של החרש בתורת שלוחי דשמיא ודומה לכהן המקריב קרבן עכו"ם וכמבואר לעיל דהיכא דלא מצי לבא עלה מכח שלותי דידן מועיל שלוחי דשמיא בלבד. ואף דיש סברא קצת לחלק ביניהם דהתם גלי קרא דכהן יכול להקריב קרבן עכו"ם והוה ע"כ משום שלוחי דשמיא בלבד משא"כ בקרבן ישראל דיכול להקריב כהן פקח ומנ"ל דיהי' מועיל מעשה הכהן החרש ומטעם שלוחי דשמיא בלבד. י"ל בזה דהואיל דחזינן דאית לן קרא דאיש מזרעך וגו' ויליף ר"א מקרא זה דקטן פסול לעבודה וכמבואר במסכת חולין (דף כ"ד ע"ב) ולמה צרכינן קרא למעט קטן הא לאו בר שליחות הוא שמעינן מזה דאי לאו דגלי קרא לפסול כהן קטן הי' הדין דכשר אע"ג דקטן לאו בר שליחות וע"כ דהוא מתורת שלוחי דשמיא בלבד אע"ג דיכול כהן גדול להקריב וגם אין מהצורך להאריך בזה כי מבואר כן בתוס' במס' קידושין (דף כ"ג) הנ"ל דאם אמרינן דגם שלוחי דשמיא הוי יכול הכהן להקריב הקרבן שלא ברצון הבעלים. וא"כ שפיר מועיל מעשה החרש מטעם שלוחי דשמיא וכוונת הפקח העוע"ג מועיל מטעם שליחות לא מיבעי' אם נימא דשלוחי דידן נמי פשיטא דמועיל דהעוע"ג נעשה שלוחו של הבעלים בכוונתו וכמ"ש לעיל דכוונת הרשב"א בשם מורו ז"ל דהוא משום שליחות דע"כ הוה הפירוש דהעוע"ג הוא שליח של הבעלים ולא שליח של חרש והשוטה דלאו בני שליחות נינהו וגם גבי חרש ושוטה כהנים אמרינן דהעוע"ג הוי שלוחו של הבעלים בכוונתו ושלוחו דשמיא נמי הוי דכמו בכהן פקח העובד אמרינן דרחמנא שווי' שליח על המעשה ועל הכוונה ה"נ בכהן חרש ופקח עוע"ג דנתחלקו המעשה והכוונה לשני בני אדם הוה ג"כ כן דעל המעשה הוי הכהן חרש שלוחא דשמיא והפקח העוע"ג הוי שלוחא דשמיא ושלוחו של הבעלים לכוון ובין אם נימא שלוחי דידן ודשמיא ובין אם שלוחי דשמיא בלבד מועיל כוונתו של העוע"ג דכמ"ש הרשב"א בשם מורו ז"ל בכ"ד דבעינן עוע"ג דהוא מטעם שלוחו של הבעלים הה"נ בעבודה ג"כ אמרינן כן דהוי על הכוונה שלותי דרחמנא

ולכאורה יש סברא לומר דבכהן חרש העובד דבעינן שפקח יהי' עוע"ג ויכוון אולי בעינן שהפקח יהי' כהן דיש סברא לומר דהתורה הקפידה גם על הכוונה שיהי' כהן. או דנימא דהתורה הקפידה על כהן דוקא על מעשה העבודה ולא על המחשבה דלפי שיטות התוס' והרשב"א דענין עוע"ג הוא שמלמדו להחרש ושוטה לעשות המעשה בכוונה הצריכה והוי החרש המכוון ואף דמשמע קצת מלשון הרשב"א בחידושי חולין שם וז"ל וכוונת ב"ד העומדין עליהן ומלמדין אותם ומזהירין אותם הוי לה כוונה כו' משמע קצת דהעוע"ג הוא נחשב עיקר המכוון אבל בתשו' הרשב"א (סימן כ"ו) כתב להדיא וז"ל דכשאחרים עע"ג ומלמדין אותם ומזהירין אותן לכוין למה שהן עושין אף הן מכוונין כו' ומשמע להדיא דכשהעוע"ג החש"ו מצי לכוין דרמי אנפשי' ומכוין לשמן שכ"כ בתשו' הרשב"א שם וז"ל אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרין לו כתוב שם פלונית וכתוב לשמה והוא כותב גם הוא רמי אנפשי' ומכוין לשמן כו' עכ"ל וא"כ הוי הכהן החרש העובד והמחשב פשיטא דלא בעי שהעוע"ג יהי' כהן. אלא לשיטת מורו של הרשב"א ז"ל הנ"ל מורה דהכוונה אינה מתייחסת כלל להחרש העובד ורק מטעם שליחות אתינן עלה וכבר הוכחתי לעיל דע"כ צ"ל דהעוע"ג נעשה שלוחו של הבעלים ולא של החרש העושה המעשה שכותב הגט וכדומה א"כ יש קצת סברא דבעבודה בעינן שהגדול העוע"ג הכהן החרש העובד שמחשב שיהי' כדין בכוונה הראוי' אולי בעינן דוקא שכהן יהי' עוע"ג

עוד יש לספק ולומר דניהא דנימא דיהי' מועיל כוונת העוע"ג אפילו אם הוא זר אם שייך לומר בזר דהוה שלוחי דשמיא דדוקא בכהן העובד שייך לומר דהוה שלוחי דשמיא. ונראה דיש