אמרי הצבי ד קיא

וזה שלא לנוכח שיהי' המתבייש שם באותו מעמד ורק אומר כן בפני האחרים שלא בפני המתבייש בכה"ג אין לחייב משום בושת דאינו מתבייש כיון שאינו שם עכ"ד. ולכאורה יש לתרץ כן. אולם עיין בב"ח או"ח (סי' תר"ו) וז"ל מצאתי המבקש מחילה שפשע כנגדו וצריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה דרשות מהר"ש וכן עיקר כו' ובירושלמי דיומא דאמר הדין דחטא על חברי' צריך למימר סרחית עלך ואין קבלי' הא טבות ואין לא מייתי בני נש ומפייס לי' קדמיהון כו' לאו דוקא דאמר בסתם סרחית עלך אלא צריך לפרש אותה פשיעה כו' עייש"ה והובא במג"א שם. ומבואר דמפרט החטא כשמפייס את חבירו בפניו ואומר לו לנוכח אותו החטא שחטא כנגדו וא"כ קשה דהא הוי בושה לו. ואולי אפשר לומר דהב"ח מיירי היכא שאין שם שום איש אחר רק המבייש והמתבייש מש"ה אין לו בזיון ע"י שמפרט החטא כיון שאין שום איש שומע ומש"ה קאמר בירושלמי ואין קבלי' הא טבות ואין לא מייתי בני נש ומפייס לי' קדמיהון כו' אבל השתא כשמפרט אין שום איש שם. וכעין שהביא שם הב"ח דברי העין יעקב ז"ל עיי"ש. והרמב"ם ז"ל דמיירי שמגלה החטא לפני אחרים הוא כשאין המתבייש שם דג"כ אין לו בושת אבל כשמביישו בפני הב"ד והמתבייש ג"כ שם הוי בושת וי"ל. מיהו בעיקר הדבר כבר כתב המג"א ז"ל שם ע"ד הב"ח ונ"ל דאם חבירו מתבייש בזה לא יפרוט אותו עכ"ל. אלא דהרמב"ם בהל' חובל שם סתם הדברים ומשמע דבכל ענין אית לי' בושת ולפי האמור המג"א קאי ע"ד הב"ח דמיירי שאין המתבייש שם דמ"מ אם יתבייש עי"ז גם בינו לבינו ג"כ לא יפרט ועדיין צ"ע

[ג] דף פ"ה ע"ב או"ט אק"ה כתבתי דמבואר בסוגיא דמס' בכורות (דף מ"ג ומ"ה) דכהן חרש ושוטה שעבדו דאין מחללין העבודה ורק דעברו בעשה משום דאינן שוין בזרעו של אהרן ואפילו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ כן. וע"ז העיר ידידי הרב המאה"ג מו"ה מאיר דן נ"י הגאבד"ק דוואהרט בעהמ"ח ספר חמדת ישראל כי המנ"ח פ' אמור (מצוה ער"ה או"א) כתב ג"כ כי מבואר דחרש ושוטה אינן מחללין העבודה וכתב דצ"ע דחרש ושוטה דאינן בני מצות ולא בני כוונה והוה כמתעסקין כמבואר בחולין גבי שחיטות קדשים (דף י"ב) כל הסוגיא האיך יהיו כשרים לעבודה דבעי לשמה יעו"ש. והוסיף עוד ידידי הרב שיחי' להקשות דהא במסכת חולין (דף כ"ד ע"ב) ממעטינן קטן מעבודה מדכתיב איש וא"כ הרי כ"מ דממעטינן מאיש קטן ה"ה דנתמעט חרש ושוטה. והראה לעיין בשדי חמד בחלק דברי חכמים (סי' יו"ד) שהאריך בכ"ז עכ"ד. והנה מה שכתבתי דחו"ש אינן מחללין עבודה זה מבואר להדיא מסוגיא דלא איתמעטו רק משום שאינן שוין בזרעו של אהרן וכמ"ש בפנים. וגם המנ"ח הבין כן אלא שהקשה קושייתו בזה. וראיתי בספר שד"ח שם שהגאון המחבר האריך מאוד והקשה קושי' הרב נ"י והביא דברי הנוב"י מהדו"ק חאהע"ז (סי' נ"ג) שחקר אם הא דחרש פסול אם דוקא במי שאינו שומע ואינו מדבר או דגם במדבר ואינו שומע הוי מום בכהנים ואם נימא דמתני' דבכורות מיירי במדבר ואינו שומע א"כ לא קשיא מחרש דבאמת באינו שומע ואינו מדבר פסול בלא"ה ומה דאיתמעט משום שאינו שוה בזרעו של אהרן הוא במדבר ואינו שומע יעוש"ה שהאריך בזה בשם ספר מלבושי יו"ט. והנה אף אם נימא דמתני' דבכורות מיירי דוקא במדבר ואינו שומע מ"מ אכתי תיקשי משוטה דלמה לא יופסל מטעם שאינו בר דעה ואף שבשד"ח רימז שם דגם בשוטה צריך לאוקמי באינו שוטה גמור יעו"ש מ"מ זה דחוק וא"כ מה נועיל אם נוקי מתני' בחרש המדבר ואינו שומע כיון דאכתי תיקשי הוא גופי' בשוטה. ולכאורה יש להקשות עוד יותר דלמה איצטריך במסכת חולין (דף כ"ד ע"ב) שם למעט קטן מאיש ת"ל דאינו בר דעה והאיך יוכשר בעבודה הצריכה לשמה וכקושי' המנ"ח ז"ל בחו"ש. וע"ז שוב ליכא לתרוצי כן. ובאמת הקשו כן התוס' חולין שם (דף י"ב ע"ב) בד"ה מאן תנא דלמה איצטריך ביבמות (דף ק"ד) למעט קטן מחליצה מאיש ת"ל דאינו בר דעה יעו"ש וכן קשה הכא בעבודה. ולפמ"ש הרשב"א שם לתרץ דלהכי איצטריך בחליצה למעט מאיש דאי משום דאינו בר דעה הו"א דהיכי דאתי לעונת הפעוטות דיש לו דעת כשר להכי ממעטינן מאיש יעו"ש הה"נ הכא מיושב קצת. אבל התוס' דלא תירצו כן א"כ קשה הכא וגם בגוף דברי הרשב"א ז"ל יש לעיין

אולם נראה בזה בפשיטות דכמו שתירצו התוס' והרשב"א ז"ל לקושייתם דלמה איצטריך למעט בחליצה קטן מאיש וחרש מואמר ואמרה תיפוק לי' דלאו בני דעה נינהו ותירצו דחליצה שהוא בב"ד הוי כגדול עומד ע"ג ובגדול עע"ג מהני כמו בגט דבעי לשמה ואפ"ה בגדול עע"ג מהני שמזהיר אותו לעשות לשמה וה"ה דהי' מהני בחליצה להכי איצטריך למעט קטן מאיש וחרש מואמר ואמרה עייש"ה. וא"כ א"ש נמי הכא בעבודה הא דממעטינן חרש ושוטה שאינן שוין בזרעו של אהרן היינו נמי דוקא בגדול עע"ג ומזהיר אותו שיעשה העבודה לשמה ובכה"ג לא מיפסל רק משום שאינו שוה בזרעו של, אהרן ואינו מחלל העבודה וכן קטן דאיצטריך למעוטי מעבודה מאיש [ובקטן מחלל העבודה כמו שדייק בשד"ח שם מגמ' דחולין שם ובת"כ פ' אמור] נמי קאי בגדול עע"ג דוקא הא לא"ה באמת לא צריך למעט דלאו בן דעה הוא ומחלל העבודה וכן בחולין (דף י"ב) שם דבעי בקטן בשחיטת קדשים אם מהני מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו היינו בשאין גדול עע"ג דאז לאו בן דעה הוא. אח"ז ראיתי בכו"פ (סי' א' סק"ב) שכתב ג"כ דלדברי התוס' דקטן בגדול עומד ע"ג יש לו מחשבה א"כ אף בקדשים יש לומר מהני שחיטתו עייש"ה. ובספרי בפנים כתבתי בקצרה וסיימתי בזה"ל. ולעד"נ דגם בעבודה שעבדו דעבודתן כשרה דודאי ג"כ בעינן אחרים עומדים ע"ג כו' והוא כמו שכתבתי בזה דהא דחרש ושוטה אינם מחללין העבודה הוא בגדול עע"ג דאז לא נתמעט אלא משום שאינן שוין בזרעו של אהרן. ובאמת מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דסתם חרש הוא כן. ועיין בבכור שור בגיטין (דף נ"ט) הובא בפרמ"ג בפתיחה כוללת (בחלק הב' אות ד') דהיכא דמוזכר חרש בהדי שוטה הוי חרש שאינו שומע ואינו מדבר דאינו בן דעת כשוטה. ואף דהתוס' והרשב"א שם כתבו דבשוטה לא מהני גדול עע"ג ודוקא בגט מהני גם בשוטה גדול עע"ג דבגט מוכחא מלתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה הלכך אפילו בשוטה מהני כשגדול עע"ג אבל בחליצה לא מהני בשוטה גדול עע"ג דשוטה גרע טפי עיי"ש וא"כ גם הכא בעבודה נימא דלא מהני בשוטה גדול עע"ג. מ"מ י"ל בזה דהא באמת קאמר הש"ס בזבחים (דף ב' ע"ב) דבקדשים אינו צריך מחשבה לשמה דסתמא לשמה קאי והקשו התוס' בחולין שם בד"ה קטן דמאי קבעי הש"ס בשחיטת קדשים בקטן אי יש לו מחשבה כו' והא לא בעי כלל מחשבה דסתמא נמי כשר דסתמא לשמן קיימי ותירצו דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והו"ל מתעסק ופסול כו' עיי"ש וא"כ י"ל דשוב בגדול עע"ג מהני דדמיא לגט דמוכחא מלחא דלשמה והה"נ בגדול עע"ג עכ"פ מהני דסתמא לשמה קאי. ואף למ"ש התוס' גיטין (דף כ"ב ע"ב) בד"ה והא כו' באה"ד דגם בגט לא מהני בשוטה עומד ע"ג רק אם כתיבה לשמה מדרבנן אבל אם מדאורייתא בעי כתיבה לשמה לא מהני בשוטה גדול עע"ג יעוש"ה שכ"כ לחד תירוצא מ"מ הכא בקדשים י"ל דעדיף טפי כיון דסתמא לשמה ורק דקטן גרע מסתמא מ"מ אם פיקח עע"ג שוב לא גרע מסתמא ולשמה קאי

ומה שהעיר עוד ידידי הרב שיחי' הנ"ל על דברי אלו דמיירי בגדול עוע"ג הקשה מדברי הרשב"א במס' חולין שם בסוד"ה מאן תנא שכתב בשם מורו ז"ל ליישב קושי' התוס' הנ"ל וז"ל ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה ע"ג כוונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת ע"ג לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כוונה והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת שמו ושמה ואף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוון בכתיבתו וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול ע"ג לרבנן דבעי כוונה בשחיטה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאילו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה ואעפ"י שלא נתכוון לה כלל בעל הבהמה אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו משא"כ בגט דאילו אחר שגירש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום והלכך דעת שוחט דוקא בעי כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל