אמרי הצבי ד קז

המעשה בלא כוונה כלל ג"כ מחויב בתשלומין דהא אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין פר בין ישן וא"כ שפיר מצינן לחייב להשליח בתשלומין ורק דהיכא דליכא לאשתלומי מן השליח שפיר יש סברא לחייב גם להמשלח משום דשלוחו של אדם כמותו ורק דהואיל דאמרינן אשלד"ע פטור המשלח לגמרי והש"ס דפריך גבי השולח את הבעירה דנימא שלוחו של אדם כמותו ע"כ היינו דלחייב המשלח וע"כ הוצרך התורי"ד לפרש דהוא דוקא היכא דליכא לאשתלומי מן השליח והש"ס קאי לפי ההו"א דלא ידע מהא דאשלד"ע וכ"ז הוא גבי ממון משא"כ גבי חיוב מיחה שפיר סובר שמאי הזקן דישלד"ע היינו לחייב רק להמשלח ולא להשליח. ע"כ ממ"ש בחידושי שם

ולפמ"ש בפנים הספר הסברא דעל דבר שחייבין עליו בשוגג מודה שמאי הזקן דהשליח חייב משום דלא גרע ממעשה בלא כוונה מוסבר היטב מה שכתבתי אז בכונת התורי"ד דשאני ממון שהוא דבר שחייבין עליו בלא כוונה דאדם מועד לעולם וכמש"ל ויש מדברי התורי"ד סמוכין לסברתי בזה

אלא לפ"ז צריכין להוסיף על סברתי דבאמת גם השליח חייב דלא גרע משוגג. אבל עכ"פ היכא דליכא לאשתלומי מהשליח גם המשלח יתחייב. וכן לענין מ"ש בפנים להפוסקים דגם לדידן כשהשליח שוגג ישלד"ע מ"מ בדבר שחייבין עליו בשוגג מודים דהשליח חייב מטעם הנ"ל. ולפי האמור עכ"פ היכא דליכא לאשתלומי מהשליח המשלח חייב. ועיין מ"ש בפנים [אק"ב]. ובפנים כתבתי ליישב בזה קושית התוס' קידושין (דף מ"ב ע"ב) דה אמאי כו' משום דמעילה החיוב הוא בשוגג כו'. וא"ש היטב דאף לפ"ז דגם המשלח חייב הא זה דוקא היכא דליכא לאשתלומי מהשליח. ושפיר פריך הש"ס בקידושין שם בהא דקתני גבי מעילה עשה שליחותו בעה"ב מעל נימא אשלד"ע. והיינו דאף דכששליח שוגג ישלד"ע מ"מ מעילה שחיובו בשוגג השליח יתחייב והמשלח לא יתחייב אא"כ ליכא לאשתלומי מהשליח וכגון שמת השליח שלא יביא עוד קרבן מעילה. ושפיר פריך הש"ס אמאי קתני בברייתא בעה"ב מעל דמשמע דהשליח פטור ורק הבעה"ב חייב

אמנם מה שיש לעיין על זה הוא מלשון הש"ס דפריך בעה"ב מיהא מעל אמאי נימא אין שליח לדבר עבירה כו' משמע דאם הוה אמרינן יש שליח לד"ע לא הי' קשה. והרי לפי האמור אף דישלד"ע מ"מ קשה פירכת הש"ס דכיון דמעילה חיובו בשוגג השליח חייב. וגם ע"ד התורי"ד ז"ל לפי מה שכתבתי לעיל בכוונתו משום דבממון חייבין עליו בשוגג. ג"כ לכאורה ק"ק מזה דהא גם מעילה חיובו בשוגג

ועוד יש לפלפל אם גם לענין חיוב קרבן שייך היכא דליכא לאשתלומי מהשליח חייב המשלח או דדוקא בממון שייך סברת התורי"ד ז"ל והרבה י"ל בזה

אולם כל זה הוא לפי פירושו של התורי"ד ז"ל. אבל רש"י ז"ל דפירש פירכת הש"ס שילח ביד פיקח פיקח חייב נימא שלוחו של אדם כמותו. דפירש"י יתחייב שולחו ולא השליח. שפיר קשה קושי' ידידי הרב שיחי' הנ"ל על דברי בזה. ולאחר העיון היטב נלע"ד דלא נדחו דברי עדיין. והוא דאף דלכאורה נראה דלפי ההו"א דפריך הש"ס בהשולח את הבעירה נימא שלוחו ש"א כמותו ולא הוה ס"ל סברת דברי הרב כו' הוא כמו לשמאי הזקן אליבא דאמת דישלד"ע. אבל כשנדקדק היטב יש לחלק ביניהם. והוא דבההו"א דהש"ס דלא נחתינן עדיין כלל לסברא דאשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. הזה ס"ל בההו"א דמעשה שהשליח עושה הוא ממש כמו שהמשלח לבדו עשאה ומעשה זו אינה מתייחסת כלל להשליח רק הו"ל כאילו המשלח עשאה ולא השליח. משא"כ אליבא דאמת דאמרינן אשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ונתבטלו דבריו של המשלח מה שצוה להשליח והו"ל מעשה השליח שעשאו מדעת עצמו בלא צווי המשלח. א"כ י"ל דגם שמאי הזקן ס"ל דיש סברא לומר דאשלד"ע מטעם דברי הרב ודה"ת דברי מ"ש אלא דשמאי הזקן יליף מקראי דישלד"ע כדקאמר הש"ס. אבל עכ"פ י"ל דגם שמאי הזקן מודה דלא אמרינן בשליחות לדבר עבירה שמעשה השליח לא מתייחסת כלל להשליח והו"ל כאילו המשלח עשאה ולא השליח, זה לא אמרינן ורק דעיקר המעשה נחשבת כאילו עשאה המשלח אבל עכ"פ מתייחסת קצת גם להשליח וכיון דגזה"כ דישלד"ע מש"ה נחשב המשלח העיקר וחייב. אבל עכ"פ מתייחסת המעשה קצת גם להשליח. וכמו דאמרינן לת"ק דסובר אשלד"ע וחייב השליח מ"מ גם המשלח חייב בדיני שמים כמו דקאמר הש"ס, בלישנא בתרא מכלל דת"ק סבר אפילו מד"ש נמי פטור אלא דינא רבה ודינא זוטא א"ב כו' הרי דלת"ק חייב עכ"פ המשלח בד"ש. ולל"ק דהש"ס בודאי דהוא כן. הרי דלת"ק דסובר אשלד"ע א"כ עיקר המעשה נחשב שהשליח עשאה מדעת עצמו מ"מ גם המשלח יש לו קצת שייכות במעשה זו לענין שמחויב עי"ז בדיני שמים. ה"ה נלע"ד דלשמאי הזקן דסובר דילפינן דישלד"ע וחייב המשלח הרי דעיקר המעשה מתייחסת עיקר להמשלח. אבל עכ"פ בודאי דמתייחסת ג"כ קצת להשליח שיתחייב השליח בד"ש. ועוד ק"ו הוא לשמאי הזקן דעכ"פ מחויב השליח בד"ש. דאס לת"ק מחויב המשלח אע"ג שהוא בעצמו לא עשה כלום רק שצוה להשליח לעשות וצווי זו לא נחשבת שליחות דהא אשלד"ע. אעפ"כ מיקרי קצת שליחות ומתייחסת אליו המעשה עכ"פ לענין דיני שמים מכ"ש לשמאי הזקן שהשליח עשה המעשה בפועל אע"ג דישלד"ע ונחשבת עיקר המעשה להמשלח מ"מ מתייחסת מעשהו אליו לענין דיני שמים. וכל זה לפי האמת דכבר ידעינן מהסברא דדברי הרב ודה"ת דברי מ"ש דמצד הסברא היל"ל אשלד"ע אלא דיליף שמאי הזקן מקראי דישלד"ע שפיר הועיל עכ"פ הסברא דאשלד"ע משום דדברי הרב ודה"ת דברי מ"ש לייחס המעשה קצת גם להשליח שיתחייב בדיני שמים ולא ילפינן מקראי דישלד"ע אלא לענין דיני אדם. אבל לפי ההו"א כד פריך הש"ס מהא דשילח ביד פיקח פיקח חייב נימא שלוחו ש"א כמותו ולא הוה ידעינן כלל עדיין מהסברא דדברי הרב ודה"ת דברי מ"ש הוה ס"ל דכל מעשה השליח מתייחס רק להמשלח כאילו המשלח בעצמו עשאה כיון דשלוחו ש"א כמותו בההו"א אף לדבר עבירה והו"ל כאילו השליח לא עשה כלל רק המשלח בעצמו עשה ואין המעשה מתייחסת כלל להשליח ומש"ה י"ל דלפי ההו"א גם בדיני שמים לא הי' מחויב השליח כלל וי"ל עוד בזה

ומעתה א"ש סברתי הנ"ל דבדבר שחייבין עליו בשוגג גם לשמאי הזקן השליח חייב. ולא תיקשי מדברי רש"י הנ"ל שפי' פירכת הש"ס בשילח ביד פיקח יתחייב שולחו ולא השליח כמו שהקשה ידידי הרב הנ"ל. והוא דדוקא אליבא דאמת דכבר ידעינן מהסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ורק דיליף שמאי הזקן מקרא דישלד"ע וחייב המשלח. אבל עכ"פ מועיל הסברא דדברי הרב ודה"ת דמ"ש שתתייחס המעשה קצת גם להשליח ומתחייב בדיני שמים, מש"ה שפיר כתבתי הסברא דבדבר שחייבין עליו בשוגג חייב השליח דכיון דעכ"פ מתייחס המעשה קצת להשליח אלא דיליף דישלד"ע מש"ה יש סברא לומר דה"מ בדבר שצריך בי' דעת מש"ה גזה"כ דעיקר המעשה נחשב למשלח כיון דהשליח עשאה על דעתו של המשלח ולא על דעת עצמו והרי אין חייבין על דבר זה אלא כשעשאו בדעת והכא הדעת הוא של המשלח מש"ה גם המעשה נחשבת להמשלח. אבל דבר שחייבין עליו בשוגג כיון דעכ"פ המעשה מתייחסת קצת גם להשליח תו חייב השליח דדל כל הדעת והמחשבה הרי מתחייב על גוף המעשה ואמרינן דבזה לא ילפינן דישלד"ע ורק השליח חייב. אבל רש"י ז"ל דקאי לפרש פירכת הש"ס בההו"א דלא ידעינן כלל מסברא דדברי הרב כו' והו"א דכל המעשה של השליח אינה מתייחסת כלל להשליח רק להמשלח מש"ה אף בדבר שחייבין עליו בשוגג ג"כ הי' ההו"א דהמשלח חייב ולא השליח כיון דהו"ל כאילו השליח לא עשה כלל לעצמו

עוד העיר ידידי האברך החריף מו"ה ישראל נתן נ"י בן ידי"נ הגאבד"ק דוואהרט הנ"ל דלפי סברתי הנ"ל דהיכא דאיכא חיוב בשוגג מודה שמאי הזקן דהשליח חייב א"כ מאי קאמר הש"ס דטעמי' דשמאי הזקן אף דאיכא שני כתובים מעילה וטביחה ומכירה סובר שמאי הזקן שני כתובים הבאים כאחד מלמדין והא במעילה הוי החיוב בשוגג והיל"ל דהשליח מעל לפי סברתי הנ"ל והש"ס קאמר דשמאי יליף משני כתובים אלו דישלד"ע אלמא דאפילו דאיכא חיוב בשוגג כמו גבי מעילה ג"כ אמרינן דהמשלח מעל ולא השליח ויפה הקשו על סברתי הנ"ל בדברי שמאי הזקן: