אמרי הצבי ד קד

אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם וכו' וה"נ יכול לומר מזיד הייתי ואינו גולה כו' א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכם דבכה"ג חייבין וכדאמרינן בב"ק (דף ע"ה) גבי טבח ומכר שאם אומר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממין שמשלמין כו' עכ"ל והרי סובר הריטב"א ז"ל גם לענין גלות הוי הדין כן שאם הודה לדברי העדים דאינן נעשין זוממין וכתב הריטב"א ז"ל כן אם נימא דאין אדם גולה עפ"י עצמו עיי"ש בריטב"א. ולכאורה יפה העיר בזה

ואולם בדברי התוס' שם ד"ה מעידין יש לעיין ולדייק אם סברי כסברא זו כי הריטב"א הקשה לקושייתו בדרך ממנ"פ אי מיירי דמודה לדברי העדים איך נעשין זוממין ואי מיירי דמכחישם נימא דהוי כאומר לא הרגתי שוגג אלא מזיד והתוס' הקשו לקושייתם רק על היכא משכחת לה שיחייבוהו העדים גלות בעדותן דהא יכול לומר מזיד הייתי אבל אם מודה לדבריהם שפיר חייב גלות ומשמע קצת דהתוס' סוברים דכי מודה לדבריהם ג"כ נעשין זוממין והיינו הואיל דדוקא בממון הוא דאמרינן בב"ק (דף ע"ה) דלא. נעשין העדים זוממין ומשום דמועיל מחילה בממון אבל לא שייך לומר כן בחיוב גלות ומכ"ש בחיוב מיתה וכמ"ש בפנים הספר דגם נעשין הניזומין פסולין לעדות ולא מהני הודאת הבע"ד שלא יופסלו לעדות. אולם יש לדייק להיפוך דאם התוס' לא ס"ל כהריטב"א בזה א"כ מה מקשו ולמה לא מתרצו דמיירי מתני' שם שהודה לדבריהם להדיא ולמה הוצרכו לתרץ בסוף דבריהם דמיירי בשותק ואם כן ש"מ דבהודה בפירוש אין עושין בהעדים דין הזמה וי"ל עוד בזה

והראני ב"ג הרה"ג מו"ה אפרים שרגא הלוי ג"י אבד"ק אינאווי דברי השמ"ק במקומו בב"ק שם בד"ה עדות שאאי"ל וז"ל ונ"ל דכמו כן לא לקי על לאו דלא תענה דאי לקי מיקרי שפיר אתה יכול להזימה בעדות של ב"ג ול"ב [טעות הדפוס יש בזה וצ"ל ולי נראה] דלקי אלאו דלא תענה דלענין ממון נימא דא"א להזימם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כיון שהעידו שקר כו' עיי"ש ומבואר בהדיא סברתי הנ"ל ותמה אני על עצמי איך בשעת לימודי לא הבאתי ראי' לסברתי משמ"ק הנ"ל. וראיתי עתה בשו"ת מוהרי"ם ז"ל בחחו"מ (סי' א') תמה ג"כ ע"ד הפ"י הנ"ל מכח סברא זו והביא דברי השמ"ק הנ"ל. מ"מ נראה מדברי הריטב"א הנ"ל דלא נחית לחלק בזה והוא ראי' לדברי הפ"י הנ"ל ועיין לעיל בקו' זה על פ"ד אות י"א (על דף מ' ע"א) הובא דברי הריטב"א הנ"ל. ודברי האו"ת (סי' ל"ח סק"א) שכתב בהדיא כסברתי שהקשיתי ע"ד הפ"י עיי"ש מ"ש בזה

דף ע"ו ע"א אוק"ב באמצע בזה"ל דדרשינן בד' וכחש בעמיתו וניחוש כו' קרן וכחש טעות הדפוס וצ"ל דדרשינן בד' וכחש בעמיתו וכחש כו' קרן וחומש

[מד] שם ע"א אוקב"א בהא דקאמר הש"ס אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים איפכא מיבעי לי' כו' ופירש"י בד"ה אמרי וז"ל דקס"ד משום טביחה לא מתחייב לי' ר"ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפיק מרשות מרייהו קמא ונעשה זה שומר להקדש כו' ע"ש וכתב המהרש"ל וז"ל נ"ל לגרוס ואפילו ולפ"ז מיושב שפיר לישנא דקס"ד ופירש"י דהא לפי המסקנא מחייב ר"ש בטביחה כגון בגונב קדשים ואח"כ מסיק רש"י ואפילו אם הפרישו כו' וחוזר על דעת המקשן דאפילו אם הקדישו הגנב באחריות כו' עכ"ל המהרש"ל ז"ל. וכתבתי בפנים הספר ולא זכיתי להבין ד"ק דהאיך מצינן זה דלהמסקנא מחייב ר"ש אם הקדישן הגנב באחריות ואח"כ טבח דיהי' חייב הגנב דו"ה ובמסקנא אמרינן דר"ש קאי על גונב קדשים שחייבין הבעלים באחריותן מחויב הגנב דו"ה אבל אם הגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן ואח"כ טבחן פטור שפיר מדו"ה משום דבשעה שהקדישן הגנב אם הי' אחר יאוש נפיק לי' מרשות מרי' קמא ותו לא מחייב אטביחה כלל כו' ואין חילוק בין אם הקדישן הגנב קדשים שחייב באחריותן או קדשים שאינו חייב באחריותן כו' והארכתי קצת להביא ראי' לזה ושכן מבואר ברש"י ד"ה אמילתא אחריתי דגם למסקנא היכא דאקדיש גנב לא מחייב אטביחה וע"כ צ"ע דברי המהרש"ל כמבואר בפנים

והנה אנכי הייתי מפרש כוונת המהרש"ל דלפי המסקנא מחייב ר"ש בגונב חולין והגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן ומש"ה הקשיתי על המהרש"ל ז"ל. והשיבו ע"ז ידידי האברך החריף מו"ה מאיר נ"י מק"ק אוניאווע ואח"כ כתב אלי ג"כ ידידי הרב הגדול מו"ה אלי' נ"י שהוא כעת אבד"ק גלאווני לפרש כוונת המהרש"ל ז"ל וכעת בעת סידורי עיינתי היטב בזה ואכתוב דבריהם בתוספת ביאור קצח. והוא דיש לפרש בכוונת המהרש"ל דבודאי גם להמסקנא דוקא גונב קדשים שהקדישו הבעלים קדשים שחייבין הבעלים באחריותן הוא דמחייב ר"ש אטביחה בדו"ה אבל בגונב חולין והגנב הקדישן פטור אטביחה דלאו דמרי' קטבח אף אם הקדישן הגנב קדשים שחייב באחריותן דמ"מ לאו דמרי' קטבח. וכוונת המהרש"ל הוא דהוקשה להמהרש"ל מ"ש רש"י הלשון דקס"ד משום טביחה לא מתחייב כו' מה הלשון דקס"ד דזה משמע דדוקא בההו"א הוא דאמרינן כן דלא מתחייב אטביחה הא לפי המסקנא מתחייב בזה אטביחה והא אדרבא גם במסקנא לא מתחייב אטביחה אלא בגונב קדשים שהקדישן הבעלים אבל בקדשים שהקדישן הגנב פטור מדו"ה וא"כ מה לשון דקס"ד שכתב רש"י ז"ל. וע"כ כתב המהרש"ל להגי' ברש"י ולגרוס ואפילו בוי"ו. והכוונה דבשלמא אם הגירסא ברש"י דאפילו בדל"ת אזי קשה קושי' הנ"ל דהא אם הגירסא דאפילו אזי הוא נתינת טעם אדלעיל מיני' שכתב רש"י דקס"ד משום טביחה לא מתחייב לי' ר"ש וביאר רש"י דאפילו הפרישו כו' נפיק מרשות מרייהו קמא כו'. וא"כ קאי כל זה אתחלת דברי רש"י וממילא קאי האי וקס"ד ג"כ על כל מ"ש רש"י בדיבור זה והוי הכל דיבור אחד וא"כ משמע הפי' ברש"י דדוקא בקס"ד דהיינו בההו"א הוא דס"ל דנפיק מרשות מרי' קמא ופטור אטביחה אבל במסקנא לא קיימא הכי ומש"ה קשה טובא הא גם במסקנא בכה"ג דאיירינן השתא שהגנב הקדישן פטור אטביחה ולא מחייב במסקנא אטביחה אלא כשגנב קדשים שהקדישן הבעלים והגנב טבחן. אבל לפ"מ שהגי' המהרש"ל ואפילו אזי לא קשה זה דיש לפרש דברי רש"י בדיבור זה שהוא כעין שני דיבורים מופסקים. ומ"ש רש"י ואפילו כו' הוא מילתא באפי נפשי'. והוא דתחילה כ' רש"י דקס"ד משום טביחה לא מתחייב לי' ר"ש. והיינו דאף דלדינא אין פלוגתא בין ההו"א להמסקנא והדין הוא דכשהגנב גנב חולין והגנב הקדישן וטבחן אין לחייבו אטביחה. אבל מ"מ בפי' המתני' יש חילוק בין ההו"א ובין המסקנא בהא דקתני במתני' ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה שאין חייב באחריותן פטור דלהקס"ד מה דמחייב ר"ש דו"ה אין מחייב אטביחה דהא לפי הקס"ד מיירי ר"ש בגנב בהמת חולין והגנב הקדישן וא"כ לאו דמרי' קטבח וע"כ מה דמחייב ר"ש הוא על שעת ההקדש שהוא כמכירה משום מה לי מכרו להדיוט ומ"ל מכרו לשמים. אבל להמסקנא דמתרץ דמיירי ר"ש בגונב קדשים שהקדישן הבעלים מה דמחייב לי' ר"ש הוא אטביחה כדפירש"י ד"ה אמילתא כו'

ומעתה עולה דאף דלדינא אין חילוק בין ההו"א להמסקנא דאם גנב חולין והקדישן הגנב וטבחן פטור אטביחה משום דלאו דמרי' קטבח אבל עכ"פ בפי' המתני' יש חילוק בין ההו"א ובין המסקנא דלההו"א מה דמחייב ר"ש הוא על ההקדש משום מכירה אבל אטביחה אין לחייב. אבל למסקנא קאי ר"ש מה שמחייב אטביחה דהא מיירי בגונב קדשים ושפיר כתב רש"י דקס"ד משום טביחה לא מתחייב לי' ר"ש. וז"ש המהרש"ל נ"ל לגרוס ואפילו ולפ"ז מיושב שפיר לישנא דקס"ד ופירש"י [אולי צ"ל דקס"ד דפירש"י] דהא לפי המסקנא מחייב ר"ש בטביחה כגון בגונב קדשים עכ"ל וכוונת המהרש"ל כנ"ל דבההו"א מפרש המתני' דר"ש לא מחייב כלל אטביחה אבל עפ"י המסקנא עולה דר"ש מחייב אטביחה כגון בגונב קדשים. ויש להוסיף עוד דבההו"א משמע דלעולם לא משכחת כלל שיחייב ר"ש אטביחה והיינו בכל מיני טביחות בין בהקדישו הגנב ובין בהקדישו הבעלים דאף בגונב קדשים ג"כ לא מחייב אטביחה ובמסקנא מסיק דעכ"פ בגונב קדשים מחייב ר"ש אטביחה וי"ל בזה. והדר כתב רש"י ואפילו הפרישו לשם גדר כו' והוא דיבור בפ"ע וזה לא קאי תו על לשון וקס"ד שכ'