אמרי הצבי ד קג

שמת אח"כ בתוכ"ד. וכן באמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו ג"כ י"ל דבשעת הקריעה לא הי' מקום להקריעה לחול דהא אביו לא מת וממיתת בנו לא ידע אז שפיר אח"כ כשנודע לו שהוא בנו בתוכ"ד חל הקריעה על מה שנודע לו בתוכ"ד. ולעיל בענין תוכ"ד מזמן המאוחר לזמן המוקדם כתבתי לבאר ענין זה באופן אחר קצת

ובזה א"ש ג"כ מה שהעיר החריף הנ"ל מהא דש"ע יו"ד (סי' רל"ד סל"א) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים או איפכא והפר לה ע"ד זה לא הוי הפרה אא"כ נודע לו תוכ"ד ורצה גם בהפרה זו ומקורו מש"ס דנדרים ובהרא"ש שם ועיין בש"ך (סקמ"ט) דאע"פ שלא חזר והפר לה בפירוש הוי הפרה ואי נימא דהמעשה חייל מיד רק דיכול לחזור א"כ הכא ניהו דרוצה עתה שתהי' ההפרה הראשונה חלה על מה שנודע לו עתה מ"מ הא עכשיו לא הפר לה וע"כ דגוף ההפרה לא חייל רק לאחר כד"ד עכ"ד. ולכאורה יפה העיר אבל לפי האמור א"ש דאף אם נימא דהמעשה חל תיכף מ"מ דוקא באופן דמצי לחול תיכף אבל הכא בשעה שהפר הי' בטעות ולא הי' מקום לחול להפרתו שפיר אח"כ כשנודע לו שהיא אשתו או שנודע לו שנדרה מתאנים חל אח"כ ההפרה על מה שנודע לו בתוכ"ד. וכבר כתבתי גם לעיל בזה בענין נדרה אשתו וסבור שהיא בתו

עוד העיר החריף הנ"ל דדבר זה אם המעשה חל תיכף או רק לאחר כד"ד יש לומר דתליא בהא דאיפלגו הפוסקים ביו"ד (סי' י"ט ס"א) בשחט ולא בירך אם יברך אחר השחיטה כתב הש"כ דיש רוצים לומר שיברך אחר השחיטה והש"כ חולק יעו"ש שהוא פלוגתא בין הראשונים וכתב הפר"ח דאף להסוברים דלא יברך אחר השחיטה מ"מ בתוכ"ד של השחיטה יכול לברך דתוכ"ד כד"ד והתבו"ש (בסק"ב) חולק דאף בתוכ"ד אחר השחיטה לא יברך ע"ש וכתב הנ"ל דפלוגתת הפר"ח והתבו"ש ז"ל יהי' תליא בסברא זו דאם נימא דתוכ"ד המעשה גופי' חייל אח"כ אחר כד"ד שפיר נוכל לברך דהוי עובר לעשייתן אבל אם נימא דגוף המעשה חייל מיד רק דמצי לחזור בתוכ"ד שוב הוי אחר השחיטה לאחר עשייתן ולא יברך עכ"ד. אמנם לאחה"ע נלע"ד דאינו דמיון כלל דכל הספק שלנו הוא רק היכא שבתוכ"ד מצי לחזור בו מהמעשה ותהי' כל המעשה בטילה ע"י חזרתו הוא דיש להסתפק אפילו אם לא חזר בו מתי נגמר המעשה וי"ל דלא נגמרה עד אחר כד"ד אבל בשחיטה דמעשה השחיטה לא יתבטל אף אם יחזור בו דהרי שחוטה לפניך והאיך שייך חזרה בזה בודאי דחלות השחיטה הוא בשעת מעשה השחיטה ופלוגתת הפר"ח והתבו"ש ז"ל הוא רק אם לברך בתוכ"ד שנימא דהברכה שבירך עתה בתוכ"ד הוי כאילו בירך מקודם בשעת השחיטה [ויש חילוק בזה בין שכח ולא בירך ובין שוחט ספק טרפה דמברך אחר הבדיקה כמבואר ביו"ד (סי' י"ט ס"א) עיין בש"כ שם סק"ג] ובני האברך מו"ה ישכר שיחי' העירני שיש להסביר עפ"ד המהרש"ל הובא בתבו"ש (סי' ג' ס"ה) דאם כוון לנחור ולעקור ועלתה בידו שחיטה פסול ע"ש וכתב בספר אמרי בינה חיו"ד דיני שחיטה (סי' ז') די"ל דכוונת המהרש"ל ז"ל דוקא באם עושה ומכוון במעשיו לנחור ולעקור והקרה לפניו בהזדמן ששחט כראוי זה פוסל דהוי כעין נשחט בלי כח גברא שהוא רצה לנחור ולא לשחוט אבל אם מכוון לשחוט כראוי אף אם מכוון שהשחיטה לא יכשיר הבהמה מ"מ כשרה השחיטה רק שי"ל דאם וזבחת הוי מ"ע לא קיים המצוה בזה אבל השחיטה כשרה יעוש"ה ויעויין בספר דרכי תשובה (סי' ג' סק"ב) וא"כ כיון דאף אם מכוון בפירוש בשעת השחיטה שלא יכשיר מ"מ כשרה מכ"ש שלא שייך לומר שאח"כ יחזור בו דאף שיאמר אח"כ בתוכ"ד שחוזר בו ורוצה שלא יכשיר מ"מ כשרה דלא גרע מאילו כוון כן בשעת השחיטה וא"כ בודאי דחלות השחיטה הוא בשעת השחיטה ולא שייך לומר דמעשה השחיטה חל אח"כ שיהי' הברכה עובר לעשייתן בתוכ"ד דהא לענין הכשר השחיטה הוא תיכף בשעה ששחט ודעת הט"ז (סי' א' סקי"ז) דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה דאין גוף השחיטה מצוה רק הברכה על שאסר לנו הש"י בשר בלא שחיטה יעו"ש והכשר השחיטה נגמר בשעת השחיטה ודו"ק בזה

עוד יש להעיר קצת גבי פיגול ששחט חוץ לזמנו ובתוכ"ד חזר בו ואמר לזמנו אם הקרבן יהי' כשר ובמסכת זבחים (דף כ"ט ע"ב) במתני' לאכול כזית בחוץ כזית למחר כו' התם לא איירי בחזרה יעוש"ה ובחזר בו מפיגול י"ל בזה. ולכאורה נראה דיהי' כשר דהש"ס קאמר והלכתא תוכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ועע"א ומקדש ומגרש וא"כ בפיגול מועיל חזרתו בתוכ"ד להכשיר הקרבן. אולם יש לומר דיופסל מכח היסח הדעת דברגע זו שפיגל הבור שנפסל הקרבן וא"כ הסיח דעתו ממנו ונפסל מכח היסח הדעת דפוסל בקדשים כדאיתא במסכת פסחים (דף ל"ד ע"א) ועיין בתוס' חגיגה (דף כ"א ע"א) ד"ה האונן ע"ש. ואין לומר שיועיל החזרה בתוכ"ד גם על ההיסח הדעת דחזרה שייך על דבר שהוא חל ע"י דיבור או מחשבה שייך לדון אם חוזר בו תוכ"ד ומבטל להחלות. אבל הך היסח הדעת הוא שלילה דהיינו דממילא כיון שהוא סבור שפסול אסח דעתי' ממנו לא שייך בי' חזרה תוכ"ד דסוף סוף אסח דעתי' ממנו והבן. מיהו עכ"פ נ"מ שאין חייבין עליו כרת וגם אם במה שחוזר מפיגולו מתקן הלאו דלא יחשב ויש לפלפל בזה

ולפ"ז י"ל בהיסת הדעת מאכילה דצריך לחזור ולברך כמבואר בש"ע או"ח (סי' קע"ט) מהו הדין אם אחר היסח הדעת או שאמר הב לן ונברך ואח"כ חזר בו בתוכ"ד שרוצה לאכול עוד אם מועיל חזרתו לבטל ההיסח הדעת או דנימא דמ"מ הא לא הי' בדעתו לאכול עוד והוי כמו שלילה וא"כ י"ל אם מועיל בזה חזרה בתוכ"ד ויש לצדד בזה

דף ע"ד ע"ב אוקט"ו אק"ב בדברי הראב"ד ז"ל שדן אם מגו מועיל בקנס כמו עדים כו' כמבואר בפנים וכתבתי בזה"ל שוב ראיתי בקצה"ח (סי' א' סק"ח) הביא כן בשם אחיו הרב ז"ל שכתב באמת כן כו' אגב שיטפא כתבתי כן כי הקצה"ח לא כתב כן רק על הש"ס ב"ק (דף מ"ם) אבל לא בדברי הראב"ד ז"ל הללו. ולזה העירני הרב החריף מו"ה שלמה נח נ"י מק"ק אלכסנדר

[מב] דף ע"ה ע"א אוקט"ז אק"ב הבאתי קושי' רש"י במס' מכות (דף ה' ע"א) בד"ה מ"ט דגם בחיוב מיחה אמרינן דאי מודה מיפטר כמו בכל מודה בקנס דעלמא ואי אתי עדים אח"כ פטור למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דהא בעינן שיתחייב עצמו במידי והתם אינו מחייב א"ע במידי. וכתב ע"ז ידידי הרב החריף מו"ה זאב אביגדור נ"י דרש"י כתב שם במסכת מכוח אליבא דרבא ורבא סובר הכא בב"ק בסוגיין דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הוא אפילו היכא דלא מחייב א"ע במידי כדפירש"י כאן בסוגיין ול"ק קושי' הנ"ל ושפיר קאמר בזה. הן אמת לפי פי' התוס' כאן בד"ה א"ל רבא באה"ד ונראה לפרש כו' עולה שם דרבא סובר דבעינן שיתחייב א"ע במידי ואז הוא דפטור מודה בקנס ואח"כ באו עדים וא"כ קשה שפיר קושי' הנ"ל. מיהא לפירש"י בסוגיין סובר רבא דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הוא אפילו היכא דלא מחייב א"ע במידי א"כ רש"י לשיטתו ל"ק קושי' הערל"נ הנ"ל

[מג] דף ע"ה ע"ב אוקי"ז הבאתי דברי הפ"י במס' מכות (דף ה' ע"א) שמתרץ פירש"י שם ד"ה מ"ט כו' דאילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר והתוס' שם הקשו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכול להודות וליפטר ע"ש וכ' הפ"י בכוונת רש"י עפ"מ דמבואר כאן בסוגיין דאם אומר לא בפניכם גנבתי אלא בפני פלוני ופלוני דסברו רבנן דהוה עדות שאאי"ל וא"כ יש ליישב דברי רש"י דה"ק דהא הי' יכול להודות ולומר האמת שהרג בפני אותן עדי הזמה גופייהו שבאו עכשיו וא"כ הי' לגמרי עדות שאאי"ל וז"ש רש"י שאם יודה יפטור היינו שיודה בכה"ג ע"ש בפ"י. והקשיתי ע"ד הפ"י דהא דאמרינן דאם מודה לדברי העדים אין העדים נעשין זוממין הוא דוקא בדבר הנוגע לממון דמהני הודאתו מטעם מחילה אבל בדבר הנוגע לד"נ לא מהני הודאתו ושפיר עבדינן בהניזומין דין הזמה. וע"ז העיר ידידי הרה"ג מו"ה מאיר דן נ"י אבד"ק דוואהרט מדברי הריטב"א ריש מס' מכות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות פירש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן