אמרי הצבי ד קב

נמי במתנה וכי תימא נלך לדרך זו ולימא תוכ"ד כד"ד וכי היכי דהאי בירושה האי נמי בירושה ולא ליקני חד מנייהו הא ל"ק דאפילו תימא הוה לי' כמ"ד נמי לשון ירושה גבי תרווייהו ע"כ כיון דאמר לשון מתנה לזה ולשון ירושה לזה כל חד מינייהו בתוכ"ד והי"ל כמאן דערבינהו בהדי הדדי הי"ל כמ"ד לשון מתנה וירושה לזה ולשון מתנה וירושה לזה דקנו תרווייהו מידי דהוי אאדם אחד ושדה אחת דלדברי הכל אם כתב לשון מתנה בתחילה וירושה בסוף ומתנה באמצע דקני [בגמ' איתא הלשון ירשה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע וכן איתא בש"ע מ"מ (סי' רפ"א ס"ז) הנ"ל ובודאי גם כוונת הרמ"ה ז"ל כן ויש קצת ט"ס בהרמ"ה ז"ל] דכל לגבי עיקר הקנאה בתר לישנא דאלים טפי אזלינן ואידך כמאן דליתא דמי כו' עכ"ל הרמ"ה ז"ל. והנה מפורש בהדי' בהרמ"ה ז"ל דעיקר הטעם והסברא בזה משום דמיחשב כאילו ערבינהו ממש לשני הלשונות דירושה ומתנה ואמרן כאחד בפירוש וזה דוקא אם אמרן לכל השלשה דברים הללו כאחד בתוכ"ד ואמרינן תוכ"ד כד"ד הוי כאילו ערבינהו לכל השלשה דברים כאחד וכמו דאסבר לה הרמ"ה ז"ל. וכיוצא בזה איכא ג"כ עוד תוכ"ד במס' נזיר (דף כ"ף ע"ב) במתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים ובגמ' יתיב ר"ל קמי' דר"י נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן בתוכ"ד כו' כל הסוגי' דתוכ"ד זה הוה ג"כ דהואיל דאמר חבירו ואני בתוכ"ד של הנודר וכן השלישי שאמר ואני תוכ"ד של השני הוה כאילו אמרו בפירוש כ"א מהם ואני ג"כ אהי' נזיר והוא קצת כעין תוכ"ד להא דמס' ב"ב בסוגי'. אבל אם לא היינו אומרים תוכ"ד כד"ד לא הי' שייך לומר כלל סברת הרמ"ה ז"ל דאמרינן דהוי כמאן דערבינהו דמי. וזה דתליא דין זה בהא דאמרינן דתוכ"ד כד"ד ומסיק הש"ס עלה והלכתא תוכ"ד כד"ד. וא"כ לא תליא זה כלל במה דנאמר אם נמשך הזמן המוקדם לזמן המאוחר או זמן המאוחר לזמן המוקדם ודו"ק בזה. ועיין תוס' גיטין (דף ה' ע"ב) ד"ה יטלנו כו' וז"ל מכאן משמע דצריך לומר בשעת נתינה בפני נכתב כו' וה"ה לאחר נתינה תוכ"ד דמהני כו' יעוש"ה. וגם משם אין ראי' אם נמשך הזמן המוקדם לזמן המאוחר או דנמשך זמן המאוחר לזמן המוקדם כמובן

עוד העיר ידידי הרה"ג הנ"ל על סברתי הנ"ל דלא נחשוב מזמן המוקדם לזמן המאוחר ממ"ש התבו"ש ז"ל (סי' ד' סק"ה) בהא דכתבו הפוסקים דאם שחט סתם ואחר השמיטה אמר שדעתו לזרוק הדם לעכו"ם חיישינן שמא לשם עכו"ם שחטה וכתב התבו"ש דהא דאמרו שחט ואח"כ חישב עליו אין פירושו תוכ"ד דהא לא הוה מספקא להו דהוה שוחט ע"מ לזרוק ממש דבכל התורה כולה תכ"ד כד"ד כדאיתא בב"ב (דף קכ"ט) ובכמה מקומות בש"ס וע"כ באחר כדי דיבור מיירי עייש"ה בתבו"ש ז"ל וא"כ מוכח לכאורה דמחשבינן מעשה השחיטה שהי' מעיקרא כאילו הי' בזמן המחשבה והוי מזמן המוקדם לזמן המאוחר **(עכ"ל)**. אולם לאחה"ע י"ל דבאמת גם כוונת התבו"ש הוא דמחשבינן המחשבה שחישב לעכו"ם בתוכ"ד הוא כאילו חישב בשעת שחיטה והו"ל מזמן המאוחר לזמן המוקדם. ומה שהקשיתי בעדי גניבה ועדי טביחה משום דהתם צריכין לדון ליפסל העדים המעידים מחמת שהעידו עדות שקר והרי בשעה שהעידו עדות הגניבה עדיין כשרים היו ואז לא העידו עוד העדות שקר של הטביחה בפני הב"ד, וא"כ אין לומר שנחשוב כאילו נפסלו בשעה שהעידו עדות גניבה דהא אז כשרים היו והאיך שייך לומר שהיו אז פסולים כיון שעוד לא עשו שום עבירה. ורק נצטרך לומר דמחשבינן העדות גניבה מזמן המוקדם לזמן המאוחר וכאילו העידו על הגניבה בשעה שהעידו על הטביחה ע"ז הקשיתי דלא מצינו תוכ"ד כזה. וכתבתי לתרץ כמבואר בפנים. משא"כ הכא דאנו דנין רק ליאסר הבהמה בזה שפיר כתב התבו"ש דמחשבינן להמחשבה שחישב אחר השחיטה בתוכ"ד כאילו הי' מחשב בשעת השחיטה ולא משום הוכיח סופו על תחילתו רק משום דתוכ"ד כד"ד ושפיר י"ל דהוא מזמן המאוחר לזמן המוקדם וי"ל עוד בזה

ובהיותי בזה יש לעיין בעשה מצוה ולא נתכוון בפירוש לצאת דלא יצא אם מצות צריכות כוונה או נתכוון בשעת עשיית המצוה שלא לצאת דכתבו הראשונים ז"ל דהיכא דנתכוון שלא לצאת גם למ"ד מצות אצ"כ לא יצא האיך יהי' הדין אם אח"כ בתוכ"ד חישב ונתכוון לצאת בהמצוה שעשה מי אמרינן כיון דתוכ"ד כד"ד בכל התורה א"כ מועיל הכוונה שמכוון לצאת בתוכ"ד כאילו נתכוון בשעת עשיית המצוה ודמי ג"כ לדינא דהתבו"ש הנ"ל דמחשבתו לעכו"ם בתוכ"ד אוסרת כאילו הי' מחשב בשעת השחיטה או דנימא כיון דמ"מ בשעת עשיית המצוה לא חישב לצאת י"ל דבמצוה בעי שממש בשעת העשי' יהי' לשם מצוה ולא יהי' מועיל מה שמכוון אח"כ. ועיין במסכת ברכות (דף י"ב ע"א) אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידי' וקסבר דחמרא הוא פתת ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מהו כו' ובתוד"ה לא כו' וז"ל ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אמרת ומיהו הי' אומר ר"ת אם הי' יודע בברור שטעה בדיבורו שאמר בפה"ע תחת פה"ג דבתוכ"ד יכול לחזור בו כו' עיי"ש ובש"ע או"ח (סי' ר"ט ס"א ופ"ב) ומג"א (סק"ד) ומחצה"ש ז"ל יעוש"ה ומשמע מדברי התוס' דדוקא היכא דהכוונה היתה כהוגן ורק שטעה באמירתו הוא דמועיל לתקן האמירה בתוכ"ד הא אם הי' הכוונה שלא כהוגן לא מהני מה שנזכר אח"כ שהוא שכרא אע"ג שנזכר בתוכ"ד דהתוס' דקדקו בלשונם אם הי' יודע בברור שטעה בדיבורו שאמר בפה"ע תחת פה"ג דבתוכ"ד יכול לחזור בו כו' הרי דדוקא בשידע והכוונה הי' כהוגן ורק שטעה בדיבורו הוא דמהני לתקן אמירתו בתוכ"ד אבל אם הכוונה לא היתה כהוגן משמע דלא מהני מה שנזכר ומכוון בתוכ"ד. וכ"כ המג"א שם (סק"ג) וז"ל אבל אם סבור שהוא יין ואמר בפה"ג וסיים שהנ"ב לא יצא כו' וכ"כ (סי' תפ"ז ס"א) אחרי שהוא יודע שהוא יו"ט משמע דאם לא ידע לא יצא ואפילו תכ"ד כו' עיי"ש ומשמע דהטעם דהיכא דהכוונה שלא כהוגן שסבור שהוא יין לא מהני מה שמתקן תוכ"ד משום דבשעת הברכה הי' הכוונה שלא כהוגן והרי הטעם דבעי שיהי' הכוונה כהוגן משום דנתכוון לברך על היין הוי כנתכוון שלא לצאת דלא יצא עיין בתוס' שם (ובמג"א סק"ג) שם. וא"כ מוכח קצת דגם בעשיית המצוה שלא בכוונה או נתכוון שלא לצאת לא מהני אף אם אח"כ בתוכ"ד מתכוון לצאת וצ"ע קצת לחלק בין הך לבין דינו של התבו"ש הנ"ל

ועוד יש לעיין לאידך גיסא אם עשה מצוה ונתכוון לצאת ואח"כ בתוכ"ד חזר בו ואינו רוצה לצאת אם אמרינן בזה דתוכ"ד כד"ד ולא יצא והרבה י"ל עוד בענין הזה אולם כבר הארכתי כאן בזה והוא ענין עמוק קצרתי

ומ"ש עוד שם בפנים [אק"ב] ליישב קושי' המחנה לוי במסכת מכות (דף ט"ו) בסוגיא דביטלו ולא ביטלו וכתבתי דכיון דתוכ"ד יכול לחזור הוי חלות המעשה אחר שיעור תוכ"ד ויש לו שהות עוד תוכ"ד אחר תוכ"ד הראשון לקיים העשה כו'. אחז"ר ראיתי בשו"ת בית אפרים ז"ל (חיו"ד סי' ס"ג) בתשובה להגאון בעל מחנה לוי ז"ל בעצמו מיישב הב"א כן קושי' המחנה לוי כמ"ש עיי"ש

והנה בגוף הדבר אם תוכ"ד הוה הפירוש דהמעשה חל עתה ורק שיכול לחזור בתוכ"ד אבל אם לא חזר המעשה חייל משעת עשייתו או דלא חייל המעשה עד אחר כד"ד וכתבתי בפנים [באק"ד] דהסוגיא דנדרים (דף פ"ז ע"א) סוברת דהמעשה חייל תיכף ורק שיכול לחזור כו'. העירני בזה במכתב האברך הרה"ח מו"ה טובי' יהודה נ"י מק"ק ניישטאט דהא במסכת נדרים שם מבואר דהי' לו חולה ונתעלף וקרע ואח"כ מת בתוכ"ד יצא ידי קריעה וכ"פ בש"ע יו"ד (סי' ש"מ) ע"ש ואם נימא דהמעשה חייל מיד רק דיכול לחזור וכ"ז דלא חזר המעשה חייל מקודם אמאי יצא וע"כ דגוף המעשה חייל אחר כדי דיבור ומש"ה יצא ידי קריעה עכ"ד. והנה כבר כתבתי לעיל בזה באריכות בענין זה ולפי מה שכתבתי לעיל להסביר דהא דקריעה הוה הטעם משום דמימשך הצער של הקריעה עד אחר כדי דיבור וכמבואר לעיל וא"כ א"ש דניהו דהמעשה הקריעה נגמר תיכף מ"מ כיון דצערו נמשך עד לאחר כד"ד ובתוכ"ד מת שפיר יצא ידי חובת קריעה וכמו שכתבתי כן לעיל בד"ה ויש להוסיף עוד וכו'

ועוד י"ל בזה דאף אם נימא דהמעשה חל תיכף מ"מ זה דוקא היכא שאז בעת עשייתו יש חלות להמעשה לחול שפיר אמרינן דחל תיכף אבל אם אז לא הי' מקום כלל שתחול המעשה וכגון בקריעה שבשעה שקרע באמת עדיין לא מת וא"כ לא חלה אז המעשה שפיר י"ל שכשמת אח"כ בתוכ"ד תל הקריעה על מה