אמרי הצבי ד קא

ועיין תויו"ט מס' שבת (פי"ג מ"ג) מ"ש שם ורק דאינו מחויב לקרוע רק על הקרובים אבל מ"מ אם קרע על מת רחוק ג"כ אית לי' צער ומחמת הצער קרע וה הוא עולה גם על מה שמחויב לקרוע על קרובו אע"ג דאין צערו על הרחוק שוה לצערו על קרובו אעפי"כ הרי הי' הקריעה על מת מחמת צער ושם קריעה עליו. והנה בסבור שהוא אביו ונודע לו תוכ"ד שהוא בנו דיצא יד"ח הקריעה ובעינן דוקא תוכ"ד אבל לאחר כד"ד לא יצא י"ל דהטעם דכל שהוא תוכ"ד הוה הצער שלו גדול כמו בשעת הקריעה ממש וא"כ כשנודע לו שהי' בנו הוה כאילו אז ממש אחר הודעה שהי' בנו הוא שקרע דמיחשב אז הקרע מחמת חימום על בנו והרי הוא כאילו קרע ממש על בנו ולא משום דמשכינן זמן המוקדם לזמן המאוחר רק דאמרינן דהוה ממש כאילו קרע אז בשעה שנודע לו שהוא בנו ומכ"ש כשקרע על אותו המת בעוד שהי' נתעלף והי' סבור שמת ותוכ"ד מת דפשיטא דמיחשב הצער שהי' לו אז לאחר הקריעה תוכ"ד כאילו קרע אז ממש בשעה שמת וזה שדקדק הר"ן ז"ל לכתוב הלשון כיון שמת תוכ"ד כמאן דקרע השתא דמי והיינו דהצער בהקריעה הוא כאילו הי' הכל בשעה שמת והש"ס בנדרים דמדמי כל הני תוכ"ד הוא משום דכולהו הוא מסוג תוכ"ד

ויש להוסיף עוד דהרי באמת הארכתי ב"ה [באק"ב] ליישב סוגיין דב"ק דתוכ"ד הוא דהמעשה שעושה אין לה חלות עד לאחר עבור הזמן דתוכ"ד ומש"ה בעדי גניבה, ועדי טביחה דעדות הגניבה לא חל רק עד שעבר הזמן דתוכ"ד ואז כבר נפסלו מתמת העדות דטביחה וכמ"ש באורך ואף [שבאק"ד] כתבתי דהסוגי' דנדרים לא ס"ל כן ורק דהמעשה חל תיכף בעשייתו אלא שיכול לחזור בו בתוכ"ד יעו"ש מ"מ הכא בקריעה דיש לו צער הקריעה עכשיו גם להסוגי' דנדרים הוי כמו שקרע עכשיו משום דצער שיש לו עתה שהוא עדיין בתוכ"ד מהקריעה מיחשב כקריעה וכאילו קרע השתא. ומעתה לק"מ ממצה דשאני גבי מצה דאכל בזמן שלא הי' מחויב כלל אי אפשר למשוך זמן אכילתו לזמן שאחריו. ואף דיש לו הנאת מעיו בתוכ"ד שהוא לילה מ"מ בהנאת מעיו לחוד לא יצא דהתוה"ק הקפידה על האכילה. ועיין מ"ש בעזה"י בפ' הגוזל קמא (על דף צ"ד ע"א) [או"ו אק"ז] ובקריעה הוי טעם אתר משום דעדיין בתוכ"ד מיקרי שעת חימום מקריעה והתוה"ק הקפידה שיהי' לו צער מקריעה וכמש"ל וא"ש הכל ול"ק ממצה ומאתרוג

ומעתה אין ראי' מקריעה דנימא דשדינן זמן המוקדם על זמן המאוחר ורק דהטעם הוא משום הצער הקריעה שיש לו בשעה שמת וכעין מ"ש [באק"ב] בעדי גניבה וכמש"ל. והסברא נכונה כמו שכתבתי דתוכ"ד הוא רק מזמן המאוחר לזמן המוקדם ומש"ה הקשיתי בעדי גניבה וטביחה ניהו דנפסלו משעה שהעידו על הטביחה האיך יופסל העדות הגניבה דאין לומר בזה דשדינן זמן המאוחר על זמן המוקדם וכאילו נפסל בזמן המוקדם דהאיך נוכל לפסול אותם בזמן המוקדם כיון שהיו אז כשרים ולא הי' בהן שים פסול עדיין האיך נוכל לפוסלם אז משום שעברו אח"כ עבירה וע"כ נצטרך לומר דהעדות שהעידו על הגניבה הוי כאילו העידו אח"כ ביחד עם העדות דטביחה וע"ז הקשיתי דתוכ"ד לא שייך אלא מזמן המאוחר לזמן המוקדם אבל לא מזמן המוקדם לחשוב על זמן המאוחר

והנה בספר יד רמ"ה ב"ב (דף קכ"ט אות ק"ל) משמע קצת כסברתי וז"ל ואסיקנא והלכתא כל תוכ"ד כד"ד לבד מעכו"ם וקידושין כלומר כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוכ"ד מדיבור אחר או ממעשה אחד בין ששניהם שלו בין שהאחד שלו והשני של אחר בין שהראשון שלו והאחרון של אחרים בין שהראשון של אחרים והאחרון שלו [דברים הקדושים הללו צריכין פירוש ואולי כוונתו גבי עדות במס' מכות (דף וי"ו ע"א) א"ר והוא שהעידו כולם בתוכ"ד כו' וי"ל]. אם הי' האחרון בתוכ"ד לראשון כתחלת דבור דמי ורואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תיכף לראשון בלא שהיי' ובלא הפסק נפ"מ לכמה מילי בין לענין איסורא בין לענין ממונא ומינייהו לענין חזרה כגון האומר ה"ז תמורת עולה ונמלך בתכ"ד כו' עייש"ה ברמ"ה ז"ל הרי שביאר הרמ"ה ז"ל בלשונו הטהור ענין תוכ"ד דדבור האחרון הוי כתחלת דבור והוא מזמן המאוחר לזמן המוקדם. ומשמע קצת כדברי

אמנם יש לעיין מהא דאמרינן במס' ב"ב (דף קכ"ט ע"ב) נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מח ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי כו' לימא נמי תיהוי תיובתי' דר"ל כו' לא קשיא כאן בתוכ"ד כאן לאחר כד"ד כו' ופירשב"ם בד"ה לא קשיא הא דקתני מתנה לזה וירושה לזה דקנו שניהן ל"ק לר"ל דאמר לא קנה ברייתא דקאמר ואחריך יירש פלוני תוכ"ד הראשון דקאמר נכסיי לך הילכך מהני מתנה דראשון גם לשני והאי דקאמר ר"ל לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם האי לשון ירושה היינו לאחר כד"ד ולהכי לא מהני לי' לשון מתנה דהאי אלשון ירושה דאידך כו' ע"ש. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' נחלות ה"ו) ובש"ע חו"מ (סי' רפ"א ס"ז) וז"ל אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה אבל אם אמר לשון מתנה דבריו קיימים כו' כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימים כו' וכן אם הי' שלש שדות לשלשה יורשים ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו אעפ"י שזה שאמר לי' בלשון ירושה אינו זה שאמר לי' בלשון מתנה והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דיבור אבל אם שהה צריך שיהי' לשון המתנה מעורב בשלשתן עכ"ל המחבר. והנה באמר מתנה באמצע חל הלשון מתנה על הלשון ירושה הקודמת לו הואיל דהי' תוכ"ד של הלשון ירושה שאמר, בראשונה וזה הוי מזמן המאוחר לזמן המוקדם אבל הא חזינן דחל הלשון מתנה שאמר באמצע על הלשון ירושה שאמר באחרונה וכן בנכסי לך ואחריך לפלוני ופירשב"ם דראשון הוא לשון מתנה ואחריך ירש פלוני אמרינן מהני מתנה דראשון גם לשני אם הי' תוכ"ד אלמא דמהני אמירת מתנה מזמן הקודם על הזמן המאוחר אם הוא בתוכ"ד ונראה לכאורה להיפוך מדברי הנ"ל

אמנם לאחר העיון נראה לכאורה דמשונה האי תוכ"ד דמתנה וירושה מכל תוכ"ד דעלמא דבכל תוכ"ד דעלמא אנו דנין על דבר אחד אם יחול בו הדיבור הראשון או הדיבור השני ושני הדיבורים אינם להם חלות שיחולו שניהם רק אחד מבטל לחבירו כגון דאמר תמורת עולה ותמורת שלמים וכיוצא בו ויש עוד ענין תוכ"ד שדנין על דבר אחד מאיזהו זמן חל אם מזמן הקודם או מזמן המאוחר דהיינו בתוכ"ד כגון הא דעדות שהעידו על הגניבה והטביחה בתוכ"ד והוזמו על הטביחה דדנין דכיון דעד זומם למפרע נפסל והרי נפסלו משעת הגדתן לעדותן בפני הב"ד ודנין לומר שגם עדותן על הגניבה נפסל ומשום דהי' תוכ"ד של עדות הטביחה וכמבואר בב"ק בסוגיין ובהא דמס' נדרים (דף פ"ז) דדנין על הקריעה אם נחשבה כאילו קרע לאחר שמת לו המת שחייב לקרוע עליו דנין ג"כ על מעשה הקריעה אם לחושבו לזמן המו קדם או לזמן המאוחר ושייך בי' הלשון תוכ"ד [וכבר בארתי קצת לעיל הטעם דשייך לומר דדנין מזמן המוקדם לזמן המאוחר משום דצער הקריעה והחימום הוא בחוזק בתכ"ד כמש"ל] אבל הכא בסוגיין במס' ב"ב דאמר שדה פלונית ירש ראובן ושדה פלונית תנתן לשמעון ולוי ירש שדה פלונית אמאי לא נימא לקיים כל השלשה דברים כמו שאמר ראובן ולוי יירשו שני השדות שסיים להם ושמעון יזכה במתנה בהשדה שסיים לו לשמעון ולמה נאמר הואיל דהי' הכל בתוכ"ד שהי' כוונת הנותן שיחול השם מתנה על כל השלשה שדות והרי משונה תוכ"ד זה מאינך תוכ"ד הנ"ל. והטעם דדנין בזה לומר דשם המתנה יחול על כל השלשה שדות לשלשה האנשים הוא דאמרינן דהואיל דאמר לשלשה דברים הללו בהמשך אחד בתוכ"ד כאילו אמר בפירוש דלכל השלשה הוא נותן במתנה השלשה שדות הללו לראובן שדה פלונית ולשמעון שדה פלונית וללוי שדה פלונית וכן מפורש בספר יד הרמ"ה על ב"ב בסוגיין [אוקכ"ט] בד"ה לימא תיהוי נמי תיובתא כו' אלא לא קשיא כאן בתוכ"ד כאן לאחר כד"ד כו' דלא מיבעי' היכא דאקדים מתנה לירושה כגון דאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית דכיון דבתוכ"ד קא"ל לבתרא הי"ל כמאן דעירבה להקנאה דשני בהדי דראשון ואמר תנתן אתרווייהו אלא אפילו אמר לשון ירושה מעיקרא והדר אקני לי' לב' בלשון מתנה בתוכ"ד קנו תרווייהו דהי"ל כמאן דאמר נמי לשון מתנה גבי ראשון דהכי קאמר יירש ותנתן לפלוני שדה פלונית ושדה פלונית לפלוני דמשמע דתרווייהו בחדא הקנאה קא מקני להו וכי היכא דהאי במתנה האי