אמרי הצבי ב צז

כשהלך שמעון ולוי רוצה ליתן לו המעות וראובן מעכב בזה שפיר אמרינן דשמעון זכה בהמעות מכח פועל דמגיע לו שכר פעולה דהא הנאת השימוש במעות הוא שוה מעות כדמצינו בריש מסכת מכות (דף ג') במתני' מעידין אנו שחייב לשלם עד שלשים יום והזוממין אומרין מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה היה רוצה כו' ורק בהלואה התורה אסרה והארכתי בביאור הדברים במס' ב"מ בר"פ א"נ. וא"כ הכא שמעון זכה בהמעות להשתמש בהם וראובן רוצה למנעו צריך ראובן לשלם לו שכרו ואם יניחו להשתמש בו לא ישלם בכה"ג ליכא שם ריבית עלה כלל כי מה שראובן משלם לשמעון הוא מכח מה שנוטל משמעון זכותיה כי לא היה שם הלואה כלל ולא שם ריבית עלה וצדקו דברי הקצה"ח ודוק כי לע"ד היא סברא דקה ונעימה

[סג] שם ברש"י ד"ה רב אשי פליג עליה דאמימר כיון דכ' קבילת עלאי אלמא שליח שוויה הלכך אי תפיס מפקינן מיניה וללישנא קמא נמי אי תפיס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ח עכ"ל ודבריו הקדושים אינם מובנים לכאורה דהא לא חייב כלל לאחריני ורק דנימא דחב ללוה במה שתפס ממנו וזה לא מקרי חב לאחריני וכמבואר בש"ע ח"מ (סי' ק"ה ס"ד) דדוקא כשחייב ג"כ לאחריני הוא דאמרינן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ויכול המלוה השני ליקחו מן השליח ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב הלשון דהוי כתופס לבע"ח אבל עכ"פ אינו מובן אמאי לא ליהני התפיסה בזה. ונראה בזה דרש"י סובר כשיטת הרי"ף ז"ל בתשובה מובא בטוח"מ (סי' ק"ה) דדוקא דאית ליה פסידא לבע"ח כגון דמת לוה ואם לא תפס ליה מפסיד לגמרי דנכסי דיתמי לא משתעבדי א"נ בגברא דמפסיד נכסיו או העני הוא דמהני תפיסה שתפס האחר היכא דלא חב הלוה לאחרים אבל אם הוא אמוד לפרוע לא מהני כו' יעו"ש ובש"ע שם (ס"ד) וא"כ ה"נ מיירי בכה"ג דאית ליה ללוה לשלם ולא מפסיד נכסיו ובכה"ג שפיר הוה כתופס לבע"ח ולא מהני התפיסה. אלא דקשה דהא רש"י לשיטתו בב"מ (דף י') דבעשאו שליח לכ"ע מהני התפיסה וא"כ ה"נ הרי עשאו שליח ונהי דההרשאה פסולה אבל לא גרע משליח וראיתי שכבר נתקשה בזה האו"ת (בסי' ק"ה סק"א). מיהו י"ל לפמ"ש הב"ח שם (אות א') דכוונת רש"י דעשאו שליח מהני היינו היכא דבא בהרשאה ובלא הרשאה הוי כקופץ מאליו יעו"ש א"כ א"ש הכא דהרי ההרשאה פסולה וא"כ תו הוה כאלו אין כאן הרשאה כלל וראיה מכאן לשיטת הב"ח הנ"ל

ועוד י"ל בזה עפמ"ש הב"ח בח"מ (סי' קכ"ג) ליישב קושית הב"י על רש"י שכתב כאן הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן תמה הב"י דהא אפי' אינו אלא שליח פטור מאונסין וכתב הב"ח לתרץ דכיון דמקנה גרע משליח וכיון דאותו הקנאה אינו מועיל חייב באונסין ועיין בקצה"ח שם (סק"א) ולעיל [אג"ד אק"א וב'] הארכתי בזה וא"כ לשיטת הב"ח הנ"ל א"ש הכא דהא הלא לא עשאו שליח לתפוס ורק שהקנה לו בהרשאה וכיון דהרשאה בטל והשליחות ג"כ בטל א"כ הוה כתופס מאליו ודוק. ובילדותי תירצתי דברי רש"י בב"מ הנ"ל ולפמ"ש שם א"ש גם כאן

[סד] (א) שם והלכתא שליח שוויה. ולכאורה י"ל לפמ"ש הר"ת דמהני הרשאה בעכו"ם שכ"כ התוס' במס' קידושין (דף ג' ע"א) בד"ה ואשה באה"ד וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והיה מקנה בחליפין ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לעכו"ם כדאמרינן בפ"ה דב"מ (דף ע"א) אלא וקנה העכו"ם כתבינן עכ"ל וכן הובא דבריו להלכה בח"מ (סי' קכ"ג סי"ד) ואם נימא דשליח שוויה א"כ כל עיקר ההרשאה הוא רק שליחות ולא קנין וא"כ אף אם באמת יקנה העכו"ם וכן יהיה כתוב בשטר הרשאה וקנה העכו"ם אכתי קשה אמאי מהני הא אין שליחות לעכו"ם והש"כ (בסק"ל) הביא דברי היש"ש בפרקין (סי"ג) דחולק ע"ז וס"ל דבהלואה ושאר דברים שאינן נקנין בחליפין פשיטא שאין הרשאה מועיל לעכו"ם כיון דלא יוכל לעשות מורשה בכה"ג אלא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם אבל בקרקע ופקדון יכול להקנות לעכו"ם בק"ס שמועיל חליפין לעכו"ם אבל לא יכתוב כל דמתעני מן דינא שהוא לשון שליחות והיש"ש האריך בזה וכתב הש"כ דהיה נוכל לפרש ג"כ כוונת הר"ת כן רק שמדברי המחבר משמע דהרשאה מועיל בעכו"ם בכל ענין יעוש"ה והש"כ חולק בגוף הדין וכתב דחליפין לא שייכא כלל בעכו"ם והביא ע"ז שלשה ראיות חדא מהא דמס' ע"ז (דף ע"א) בהא דאמר רב להנהו סבייתא שקולי זוזי מנייהו והדר כיילי להו כו' ואם איתא היל"ל אקנינהו ניהלייהו בחליפין כו'. ועוד ראיה מבכור דהאריכו כל הפוסקים למצוא היתר להקנות הבהמה לעכו"ם משום דמספקא להו אי כר"י או כר"ל דפליגי אי משיכה קונה בעכו"ם או מעות וכמבואר ביו"ד (סי' ש"כ) ואם איתא היל"ל דיקנה לעכו"ם בקנין חליפין וכן גבי חמץ האריכו הפוסקים וכל האחרונים לעשות בהיתר להקנות לו היכא דלא אפשר במשיכה ואם איתא ליקנינהו ניהליה בחליפין והש"כ מפלפל עוד שם לדחות הראיה שהביא הר"ת מקרא דמכסף מקנתו כו' יעוש"ה שמסיק להלכה דלא כהר"ת והאו"ת מחזיק בכל עוז לחזק דברי הר"ת ופוסק כן להלכה ועיין בקצה"ח מ"ש ע"ד האו"ת וי"ל בזה

והנה התה"ד (בסי' ע"ר) דן באמת על בהמה מבכרת שאין הבהמה לפנינו שיוכל למשוך כתב וז"ל ובנ"ד דאין הפרה לפנינו נראה דכך יעשה לצאת כל הדעות יקח מעכו"ם אחד סכין או חגור דבר שהוא כלי ויקנה הבהמה להעכו"ם בחליפין דחליפין קונה את חילופיהן בכל מקום שהן ור"ת גופיה פסק דחליפין קונה בעכו"ם והיה נוהג הלכה למעשה לשלוח הרשאה ביד עכו"ם ע"י חליפין והביא ראיה נכוחה מפ"ק דקידושין בברייתא ובמרדכי פרק מרובה ובתוס' ריש קידושין ולא אשכחן גאון דפליג אהא ואע"ג דרש"י פסק דכל קנינו של עכו"ם אינו אלא בכסף י"ל דהיינו לאפוקי משיכה אבל מודה הוא בחליפין דאשכחן נמי בקרקע דאינו נקנה אלא בכסף ובשטר ובחזקה והמטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה וקנין חליפין מהני בכל ואפי' את"ל דלרש"י לא מהני חליפין בעכו"ם מ"מ יש לתקן נידון דידן ע"י אותו כלי עצמו כו' ע"ש. הרי שדן התה"ד באמת לענין בכור להקנות ע"י חליפין וכתב שכל הגאונים והפוסקים ז"ל סוברים כהר"ת ורק בשיטת רש"י ז"ל הוא מסופק והש"כ הביא דברי המהרשד"ם בתשובה חחו"מ (סי' נ"ט) שכתב דדעת הר"ת הוא דעת יחיד והרי התה"ד כתב בפירוש לאידך גיסא

והנה בהג"א בב"מ פרק הזהב בסוגיא דמעות קונות כתב שם בענין מכירת בהמה מבכרת וז"ל והיכא דאין לו מה למשוך מודה ר"ל דמעות קונות כדמוכח ממתני' דנתנה לבלן מעל ומדר"ל נשמע נמי לר"י כו' הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן העכו"ם ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך העכו"ם ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקונהו מן העכו"ם לאחר שיולד הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת למוכר אלא בכפותה ומטעם חצר ואע"ג דאי כפתה ומשכה הוה קנה לעובר אפ"ה הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך אלא ע"י משיכה דבהמה המעות קונות דהא גבי בלן נמי הוה יכול לקיים השכירות ע"י חליפין דשכירות קרקע נקנית בחליפין אפ"ה הואיל ואינו יכול למשוך גוף המרחץ מעות קונות ה"ה הכא מא"ז עכ"ל. ולכאורה יש לדייק מדברי ההג"א הנ"ל דקנין חליפין לא שייכא בעכו"ם מדכתב הלשון ואע"ג דאי כפתה ומשכה הוה קנה לעובר כו' ולא כתב דאע"ג דמשכחת לה קנין חליפין במכירת העובר א"כ היל"ל דלא מהני קנין מעות והיה שפיר הראיה על זה מהא דבלן אע"ג דשייכא ביה קנין חליפין אפ"ה כל דלא שייכא ביה קנין משיכה מעות קונות משמע לכאורה מזה דקנין חליפין לא שייכא כלל בעכו"ם ודלא כשיטת הר"ת והתה"ד שדן באמת להתיר בקנין חליפין במבכרת. מיהו י"ל דלעולם דמהני קנין חליפין ג"כ בעכו"ם וההג"א עדיפא אשמעינן דאע"ג דשם קנין משיכה שייך ביה בהעבור ע"י האם אם היתה כפותה אפ"ה אמרינן דהואיל דבגוף העובר בלחודיה לא שייכא ביה קנין משיכה תו הוה כמקום דליכא משיכה גביה כלל ומעות קונות וי"ל בזה

אולם ראיתי באו"ז הגדול הנדפס לא כביר כי שם מאריך יותר בביאור הדברים וכתב באמת גם על קנין העובר מדין חליפין ע"ש בה' בכורות (סי' ת"פ) שדן להתיר בקנין מעות במכירת