אמרי הצבי ב צו

בטלתי שליחותי אבל ודאי דלבטלו יכול ואם יוודע להנתבע לא יתן לו כמ"ש רבינו בפרק מרובה בשם רב יהודאי גאון ודלא כבעל הטורים דמשוה לרבינו כחולק על רבינו יהודאי גאון ואי הכי הי"ל לחלוק שם במקומו כ"כ הב"י (סי' קכ"ב) עכ"ל. והנה הטור הבין דהרא"ש שכתב בפרק הגוזל דלא מצי לבטולי הוא להלכה ומ"ש בפרק מרובה הוא לפי שיטת הרי"ף בשם רב יהודאי גאון והב"י כתב לחלק כמ"ש הפלפלא חריפתא בשמו: ולולא דמסתפינא היה נלע"ד ליישב דברי הרא"ש ז"ל שלא יסתרו אהדדי והוא דבפני המורשה שפיר יכול לבטל לשליחותיה והרא"ש בפרק מרובה מיירי בפניו של המורשה ולשון רבינו הרא"ש ז"ל מורה כן שכתב כאן מצי לבטולי שליחותיה. ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי כו' דלשון זה מורה שא"ל להמורשה בפניו ממש ולקמן בפרק הגוזל מיירי שלא בפני המורשה ולא יכול לבטולי וכן מורה לשון הרא"ש שדן אם חיישינן שביטל המרשה לשליחותיה וכתב דבשליח בעדים חיישינן לדלמא ביטל לשליחותיה ומש"ה אם אין הנפקד או הלוה רוצה ליתן לא כייפינן ליה ובהרשאה הרי כאלו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה וכתב עוד אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי לענין זה שלא יוכל לבטל השליח והכונה לשלא בפני המורשה לא יוכל לבטל ומש"ה לא חיישינן דלמא ביטל. ונראה דאפי' אם נפרש כן מ"מ אם שלח אליו שליח להמורשה וא"ל שביטל להשליחות מהני. והש"כ (בסי' קכ"ב ס"ק י"א) כתב דהרא"ש סובר ממש כהרמב"ם דנהי דיכול לבטל היינו שאומר לו אין רצוני שתהיה שלוחי וחוזר ולוקח ההרשאה ממנו ובהכי איירי בפ' מרובה אבל כשמניח ההרשאה בידו לאו כל כמיניה לבטל שהרי זה יתן לו או יציית עמו דין עפ"י הרשאה והרשאה תהיה אצלו ובהכי מיירי בפ' הגוזל ודלא כהטור כו' יעו"ש וקרובים דברי לדברי הש"כ אלא שי"ל אם זה המורשה אינו רוצה להחזיר הרשאה להמרשה והב"ד אינן יכולין להוציא ממנו הרשאה שהוא גבר אלים או שברח וגבה החוב מן הלוה בודאי פטור הלוה עיין בש"כ (בסי' קכ"ב סק"ח) דפטור הנותן דהמרשה המשלח פשע ובשליח בעדים שביטל לשליחותיה והנתבע לא ידע ונתן ב' דיעות בש"ע (סי' קכ"ב ס"ב) יעו"ש וי"ל בזה

(ב) והנה אם מת המשלח אי הוי כחזרה איפלגו בזה הראשונים ז"ל ועיין בטוח"מ (סי' קכ"ב) וז"ל ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא"ש ז"ל שא"י לבטל השליחות בחייו ג"כ לא נתבטל במותו אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת אבל הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו והוא שלו כו' והרמ"ה כתב אע"ג דבשאר השליחות כשמת השליחות בטל שאני גבי הרשאה כיון דאוקמיה בדוכתיה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שנתן הממון מתחת ידו אבל בשאר שליחות אפי' לא ידע חייב באחריותו עד שיבא ליד השליח בחיי התובע וכ"כ הראב"ד שאם מת המרשה קודם כו' עיי"ש ובש"ע (שם ס"א) אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצווי ע"י שלוחו ונאבד פטור כו' אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו אפי' אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו עד שיבא בהרשאה והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח כו' לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו באג"ק מה שיש לו אצל פלוני וכתב הרמ"א מיהו אם ידוע שמת לא יתנו לשליח עכ"ל ועיין בש"כ (סק"ה) האריך בביאור השיטות וכתב להקשות מהא דכתב הרמ"א לקמן בס"ס (ש"מ) ואם א"ל שלח ועד שלא הספיק לשלוח מת לא ישלח דהא נפיל קמא יתמי ואם שלח ספק אם חייב באחריותו. מרדכי ר"פ השואל. וא"כ קשה על מה שמשמע מדבריו כאן דס"ל בפשיטות דנתבטל השליחות כשמת וצ"ע עכ"ל הש"כ ועי"ש בסמ"ע בס"ס (ש"מ סקי"ד וט"ו)

ולעד"נ לתרץ דהנה כבר נודע מה שהאריכו הראשונים ז"ל חש בשומרים אימת מתחיל החיוב אם משעת משיכה או משעת גניבה ואונסין ופשיעה וכתבו דזה תליא בשני לשונות במס' כתובות (דף ל"ד ע"ב) והאחרונים האריכו הרבה בביאור הדבר ותורף דבריהם הוא דכשנאבד אז נגמר החיוב למפרע ועיין בקצה"ח (סי' ש"מ) ובכ"מ וכבר האריכו בזה. וגם אנכי הארכתי בזה בכמ"ד. והנה גבי שואל ששלח ע"י השליח ומת המשלח ונאנס באורחא איכא ספק אם נתחייב כלל שהרי אם מת המשלח איכא ספק אם נתבטלה השליחות ואם לא נתבטלה הרי ליכא חיוב כלל ואם אמרינן דכשמת המשלח נתבטלה השליחות א"כ היה חייב והואיל דאיכא ספק להלכה אם נתבטלה השליחות א"כ גבי שואל פטור כי איכא ספק אם נתחייב כלל דהא בשעת האונס איכא ספק אם חייב או לא והוי כאיני יודע אם נתחייבתי משא"כ (בסי' קכ"ב) שאיירי בהלואה דהחיוב על הלוה הוא משעת הלואה ורק דהפטור הוא ספק ותליא אם נתבטלה השליחות כשמת לא נפטר ואם לא נתבטלה נפטר וא"כ הוה א"י אם פרעתיך דחייב והכא (בסי' קכ"ב) איירי עיקר בהלואה שכ"כ כיון שלא נתנם לו עד שמת המלוה ומ"ש המחבר אח"כ לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד כו' עיקר כונתו הוא על הלוה והיה קשה לי קצת לפרש כן וראיתי באו"ת (סי' קכ"ב סק"ג) שמתרץ הקושיא וכתב ג"כ (דבסי' קכ"ב) מיירי בהלואה ורק שכתב לתרץ גם על נפקד ורק שהוליכו במקום סכנה וכתי' התוס' יעו"ש. אבל עכ"פ נוכל לתרץ כמו שכתבתי כי עיקר דינו של המחבר כאן (בסי' קכ"ב) הוא על הלואה ומש"ה לא הגיה הרמ"א כאן הואיל דבהלואה חייב שפיר אם מת המשלח והלוה נתן לו וידע שמת המשלח ובפקדון שפיר פטור משום דהוה א"י אם נתחייבתי לך וכבר כתב זה הדין לקמן (בס"ס ש"מ) ודוק

[סב] שם רב אשי אמר כיון דכתב ליה כו'. וז"ל הרמב"ם (בפ"ג מה' שלוחין ה"א) ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהן שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו עכ"ל שהרבינו מפרש כן בהא דכתב ליה הלשון כל דמתעני כו' וכן מפורש בש"ע (סי' קכ"ב ס"ו) והרמ"א הביא שם דברי התה"ד (סי' שי"ג) ראובן שהיה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתם בעיר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו הדין עם שמעון עכ"ל והקצה"ח (בסי' קכ"ב סק"ד) דן בזה דבר חדש והוא דבתה"ד מבואר שהמעשה היה ששמעון המורשה א"ל לראובן שירשהו ליקח המעות מהנפקד שבמקום אחר והוא יחזיר לו מעות אחרים תמורתם בעירו ונתרצה ראובן לזה וא"כ בכה"ג ליכא כלל שכירות ומש"ה דוקא אם כבר לקח שמעון המעות מלוי הוא דזכה בו אבל אם ראובן א"ל לשמעון שילך למקום פלוני ויקח המעות שביד לוי ויוציאם ויחזיר לו אחרים תמורתם בכה"ג כיון שהלך שמעון לשם ובא ראובן לשם ורוצה ליקח בעצמו המעות מלוי בזה הוה הדין דאפי' לא לקחם שמעון עדיין שזכה שמעון בהמעות להשתמש בהן משום דבכה"ג הוי שמעון פועל וזכה בשימוש המעות בשכר פעולתו ושכירת פועל מהני אפי' בדשלב"ל ואף דלא יוכל שמעון לכופו שיתן לו המעות להשתמש משום דניהא דשכירות פועל מהני אפילו בדשלב"ל מ"מ לא זכה בגוף החפץ שלא היה עדיין בעולם כגון שהבטיח לו חפץ שלב"ל בשכרו זכה עדיין בגוף החפץ מ"מ בדמי החפץ זכה עכ"פ וכמ"ש הרא"ש והר"ן (בפ"ה) דמס' עכו"ם גבי התבעלי בטלה זה יעו"ש והאריך הקצה"ח בזה (בסי' של"ב) מ"מ עכ"פ זכה שמעון שראובן ישלם לו עכ"פ שכר הנאת השימוש מהמעות אבל אם כבר לקח שמעון המעות מלוי זכה בגוף המעות להשתמש בהם זה תו"ד הקצה"ח והנתה"מ שדא בה נרגא דלפי דבריו הוי ריבית גמור שמטריח עצמו בחנם מחמת שמלוה לו אח"כ המעות וע"כ צ"ל בטעם ההיתר דהוא מטעם שכתב הט"ז ביו"ד (סי' קע"ג סקכ"ד) דהיינו דהלוקח טורח בשביל עצמו כדי שיגיע המעות לידו ולפי"ז א"א לו לתבוע שכר טרחתו עכ"ד הנתה"מ וכוונתי לדברי הקצה"ח מ"ש במשובב ליישב קושית הנתה"מ הנ"ל אלא כי גם על תירוצו במשובב יש לפקפק קצת כנראה למעיין היטב בדבריו

ולעד"נ ליישב דברי הקצה"ח בדינו והוא דהתורה אסרה ריבית היכא דאיכא הלואה כגון שראובן הלוה לשמעון מעות ומשלחו בשליחות אשר משלמין על השליחות הזה שכר וראובן אינו משלם לו הוא ריבית גמור משא"כ היכא שאין כאן הלואה כלל וגם ליכא ריבית שהרי אם שמעון הלך לאותו מקום ולא היה לוי בביתו או סבה אחרת שלא נתן לו לוי המעות הלא אין ראובן צריך לשלם כלל לשמעון וא"כ ליכא הלואה עדיין וליכא ריבית עדיין רק