אמרי הצבי ב צה

השטר שיעידו בפני הב"ד או לעדים אחרים שיקיימו החתימות בב"ד או שמשביע לעדי קנין שיעידו שקיבלו קנין מהלוה דגובה ממשעבדי ובכה"ג דהנתבע מודה לא נתבטלה ההרשאה. והנה במ"ש המאירי ז"ל לתרץ י"ל לכאורה דלמה יתחייבו העדים בשבועת העדות דהא כל זמן שלא תבע להנתבע א"כ יוכלו לומר דלמא היה מודה לו תיכף ולא היינו צריכים להעיד כלל כמו באיכא שני כיתי עדים דהראשונה פטורה הואיל דקיימא שניה וה"נ דכוותיה ולכאורה י"ל בזה

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' שלוחין ה"ו) מבואר לכאורה דלא ס"ל כשיטת הרי"ף רק עיקר תליא אם בשעת כתיבת ההרשאה לא כפר בו כתבינן הרשאה ולעיל בסמוך ביארתי קצת בזה ועיין ברמב"ם (שם הי"א) מ"ש שם ובהשגות תמה שם ע"ד הרמב"ם וכתב ואפשר שהוא מחלק בין שכפר קודם הרשאה לכופר אחר הרשאה עכ"ל וכוונת הראב"ד דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת הרי"ף בתשובה ועיין בכ"מ מ"ש בזה והוא מבואר (שם בה"ו) כדברי הכ"מ

ולעד"נ דנוכל לומר ליישב קושית הראב"ד אפי' אם נימא דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף בתשובה דאפי' אם כפר אח"כ ג"כ בטלה הרשאה ורק דסברת הרמב"ם דהואיל דהנתבע בעצמו אמר להמורשה שהמרשה ישבע ויטול וא"כ לא הוי כפירה גמורה דעפ"י הדין היה דאף שיבא המרשה בעצמו שישבע הנתבע ויפטור והנתבע אומר שישבע המרשה ויטול לא מחשב כפירה גמורה אף שאמר הנתבע להד"מ ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם שהב"ד מוציאין הממון מהנתבע ויהיה מונח בב"ד וכסברת הכ"מ שם ונוכל לומר דגם הרי"ף מודה לדינו של הרמב"ם בזה ודוק

[נט] שם בתוד"ה אמטלטלין דכפריה באה"ד וז"ל וכן בפרק יש בכור (דף מ"ח) כו'. וראיתי במוהרי"ט אלגזי במסכת בכורות (פ"ח אות ע"ב) שתמה על הסוגיא דבכורות שם דאמאי לא מוקי אפי' שלא בהרשאה כגון שאחד מאבות הבנים פדה את ב' הבנים מממונו דהפודה בנו של חבירו אפי' שלא מדעתו של אב בנו פדוי כו' וכל שפדאו משלו אם מת אחד מהבנים בתוך ל' יום שפיר יכול הפודה להוציא חמשה סלעים אם נתן לכהן אחד דממ"נ חייב להחזיר לו דאם מת בנו חייב להחזיר לו ואם בן חבירו מת חייב להחזיר לו נמי כיון שפדאו מממונו כו' ויותר שייך דקדוק זה על מ"ש התוס' בשמעתין ד"ה ה"מ והאריך בזה. ולע"ד לא אוכל להבין כלל הקושיא מעיקרא דבמתני' קתני זה נותן ה"ס לכהן וזה נותן ה"ס לכהן ועלה קתני מת אחד מהם בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו כו' הרי לשון המשנה הוא דכל אחד מהם פדה בנו בממונו וצ"ע אצלי דבריו הקדושים

וראיתי בתבו"ש (סי' י"ח סוס"ק כ"ד) באם שחט כמה בע"ח ולא בדק הסכין בינתים ואח"כ בדק הסכין ונמצא פגום דאם כל העופות הם של אדם אחד צריך לשלם כולם לבר מן עוף אחד המובחר דיכול לפטור עצמו ממנו מכח ממנ"פ ע"ש ואם שחט לשנים או לכמה ב"א מצי מדחי לכל אחד לומר בשלך נעשה הפגם ונראה דאפי' יכתבו הרשאה זל"ז לא מהני דאע"ג דבכתובות (דף צ"ה) ובב"ב (דף כ"ז) [צ"ל קכ"ז] אמרינן בכיוצא בזה דמדחי לכל חד ואם יכתבו הרשאה זל"ז גובה ממנ"פ יש לחלק דהתם מקנה ליה מאי דאית ליה אפי' בספק משא"כ כאן דאינה אלא תביעה ואין מועיל בה הרשאה כ"א מתקנת הגאונים כמ"ש בח"מ (ר"ס קכ"ג) ובכה"ג מסתמא לא תקנו עכ"ל. ולע"ד י"ל בזה דמנ"ל לרבינו התבו"ש דמסתמא לא תקנו ע"ז הלא השוחט חייב בודאי לאחד מהן ולמה נשתנה זה משאר תביעות ממון ועוד יש הרבה לעיין בזה וצ"ע לדינא. ואם כתבו הרשאה ותפס משל השוחט אולי י"ל דמהני התפיסה וי"ל

בזה

[ס] שם ע"א אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש"י בד"ה מגו דמשתעי נאמן דינא בהדי שליח אפלגא ע"כ דלא מצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את משתעי אכולה עכ"ל והיינו אפי' בלא הרשאה כדין רק שא"ל שיתבע גם המחצה שלו ג"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' שלוחין ה"ב) הקנה לזה שהרשה שליש או רביע מה שיש לו ביד חבירו ה"ז עושה דין על הכל הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל ע"כ ובכ"מ שם אמר אביי כו' ובהשגות ז"ל א"א דוקא שליש או רביע אבל אם אמר לו ק' דינרין ממה שיש לי ביד פלוני יהיה שלך לא ידון אלא על המאה עכ"ל ושתי דעות הללו הביאו בטוש"ע (סי' קכ"ב ס"ה) ודעת הראב"ד ז"ל הובא לבסוף וכן הלכה. והבעל מגדל עוז מצדיק דברי הרמב"ם ותמה ע"ד הראב"ד וז"ל ואני אומר בזה לא ירדתי לסוף דעתו ואם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה שאפי' על הכל היה לו לדון ואעפ"י שקצב לו סך ידוע אית לן למימר מגו דנחית לפלגא נחית לכולה ומ"ש מנכסי מלוג דמגו דנחית לפירא נחית לגופא ואפי' בלא הרשאה כדאיתא סו"פ השולח כד"נ עכ"ל ולעד"נ דלא תקשי מהא אהראב"ד דיש חילוק גדול ביניהם דבשלמא גבי בעל בנכסי אשתו דדן על הפירות שהרי הפירות לעולם הם שלו ואף מה שיגדלו לשנה הבאה וא"כ הרי אם יוציא הקרקע מהמחזיק בה יהיה לו הפירות לעולם והני שתי תביעות דהיינו תביעת הפירות ותביעת הקרקע תלוין זה בזה שפיר אמרינן מגו דמשתעי דינא אפירות משתעי נמי אקרקע וגם הרמב"ם ז"ל (שם בה"ד) שהביא לדינא דאביי בסו"פ השולח כתב ואם יש פירות בקרקע כו' שאם אין לו קרקע אין לה פירות אבל הכא בהקנה לו מנה מן החוב אין להמורשה שום תועלת אם יוציא יותר מהמנה ומש"ה שפיר כתב הראב"ד דוקא בהקנה לו שליש או רביע מן החוב. ועיין בח"מ (סי' קכ"ב ס"ח) ובסמ"ע (ס"ק ט"ז) ובש"כ (ס"ק ל"ג) באריכות ובשו"ע אהע"ז (סי' פ"ה ס"ד) ובח"מ וב"ש (סק"ח) האריכו בזה יעוש"ה

ועוד נוכל לומר לחלק בזה דבשלמא גבי בעל בנכסי אשתו דיכול לדון על הקרקע ג"כ שהרי אם זה יאמר לו מה לך לדון על הקרקע הלא הקרקע אינו שלך ורק הפירות הם שלך והריני נותן לך הפירות א"כ הרי הודה לו ג"כ על הקרקע שאם אין לו קרקע הרי אין לו פירות ונוכל לומר שזה הוא ג"כ כוונת הרמב"ם (שם בה"ד) שכתב שאם אין לו קרקע אין לו פירות אבל בהקנה לו מנה מן החוב אף שהנתבע יתן להמורשה המנה אין ראיה שמגיע יותר ממנו שהרי יוכל לומר איני חייב רק מנה בלבד ולא יותר ומש"ה שפיר כתב הראב"ד דוקא בהקנה לו שליש או רביע מן החוב

[סא] (א) שם רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שוויה וא"ד שותפא שוויה למנ"מ למתפס פלגא והלכתא שליח שוויה וכתב הרא"ש ז"ל בפרקין (סי' ה') ומתוך דברי רב אלפס משמע שאין לו להיות כתוב בספרים כי כתב אתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל דקיי"ל שליח שוויה הלכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולשוויה שליח אינש אחרינא אית ליה רשותא למיעבד הכי. ומתוך הלשון משמע כיון דקיי"ל שליח שוויה מצי לבטולי שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אי שותפא שוויה לא מצי לבטולי דמצי א"ל כבר זכיתי בחלקי אבל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו כו' עכ"ל. ובפרק הגוזל קמא (ס"ס כ"א) כתב הרא"ש שם גבי שליח שעשאו בעדים דפסקינן כרב חסדא דקיימי ר"י ור"א כוותיה דאם נאנס בדרך דפטור הלוה והיינו דוקא היכא דבעי הלוה ליתן לשליח המעות אבל כי לא בעי ליתן לשליח לא כפינן ליה למתבינהו ניהליה וכתב הרא"ש שם בטעם הדבר וז"ל ונ"ל דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך הרי כאלו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שוויה ואע"ג דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היינו לענין זה דלא מצי שליח למתפסיה לנפשיה כו' אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי לענין זה שלא יוכל לבטל השליח עכ"ל. והנה דברי הרא"ש ז"ל נראין כסותרין זא"ז דכאן בפרק מרובה כתב דיכול המרשה לבטל השליחות שעשה להמורשה ולקמן בפרק הגוזל כתב דבהרשאה לא יוכל לבטל השליחות ועיין בפלפלא חריפתא שעמד בזה שם על פרק הגוזל וכ' וז"ל ושוב לא מצי מבטל ליה כלומר שאם בטלו ואח"כ נתן לו הנתבע הממון עד שלא ידע הנתבע שבטלו לא מצי המרשה למימר כבר