אמרי הצבי ב צד

דפקדון אפי' כפרי' כתבינן ולא חיישינן דמחזי כשיקרא ורק אמטלטלי דגזילה לא כתבינן ול"ב ג"כ מודו דלא כתבינן אמטלטלי דגזילה משום דר"י וכתב דכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם (פ"ג) משלוחין ומלשון הטוחו"מ (סי' קכ"ג) אבל מלשון התוס' לא משמע כן ואפשר דאינהו סברי דל"ק נמי סובר דבפקדון דכפריה לא כתבינן דכיון דכפרי' הי"ל כגזל וא"כ ע"כ דל"ב איירי אפי' במטלטלי דגזילה וצ"ע לכל הפוסקים עכ"ד הפ"י יעו"ש. והנה לכאורה י"ל דהאיך אפשר כלל לפרש דלל"ק כתבינן אפקדון דכפרי' ואמטלטלי דגזילה לא כתבינן דהא בפקדון כי כפרי' הרי הו"ל תו כמטלטלי דגזילה ומה בין זה לזה וי"ל טובא בזה

וכיוצא בזה הקשה בספר קצה"ח (בסי' קכ"ג סק"ב) ע"ד היש"ש שכ' וגם מ"ש הרמב"ם שגם בפקדון דכפרי' לא כתבינן הרשאה מדין התלמוד אין הדין עמו דפקדון דומה לקרקע והוי כאלו הוא ברשותו כמו שהוכחתי וכותבין בדין תורה בקנין גמור לפיכך לא חיישינן למיחזי כשיקרא בקנין גמור כפרי' לעיל עכ"ל וכ' ע"ז הקצה"ח ונפלאתי על דבריו שכתב ע"ד הרמב"ם ואינו בדין והוא ודאי בדין דפקדון דכפרי' הרי הוא כמו גזילה וכמ"ש הרמב"ם (בפכ"ג ממכירה) הובא בטוש"ע (סי' רי"א) דפקדון דכפרי' א"ב עכ"ד הקצה"ח. וכדי ליישב דעת קדושים דברי הפ"י הנ"ל היה נלע"ד לבאר דבריו ולהוסיף בה תבלין לשבח דהנה הרי"ף ז"ל בתשובה כתב דאפי' אם כפר לאחר כתיבת הרשאה ג"כ נתבטלה ההרשאה והטעם בזה משום דגם בכה"ג הוא מחזי כשיקרא שהרי כתבו העדים שהקנה לו דבר שאין לו כלל וההרשאה פסולה מטעם זה דהא הש"ס נקיט דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי דכפרי' משום דמחזי כשיקרא ואם עברו העדים וכתבו דודאי הרשאה פסולה עפ"י הדין משום דמחזי כשיקרא וסובר הרי"ף דאפי' כי בשעת כתיבה לא נודע עוד שכפרי' אפ"ה פסול משום דמחזי כשיקרא

וראיתי בפ"י בד"ה אמטלטלי דכפרי' שהקשה מהא דמסכת שבועות ע"ד השו"ת הרי"ף וכתב וי"ל דהא בלא"ה קשה להרי"ף למה לא יועיל ההרשאה דכיון שהודה מעיקרו לא שייך מחזי כשיקרא אע"כ דטעמיה דהרי"ף דנהי דלא שייך מחזי כשיקרא מ"מ לא כתבינן משום דר' יוחנן דכיון דכפר עכשיו נמצא דהקנין לא חל מעיקרא שהקנה דבר שא"ב דלהרי"ף אפשר דל"ב נמי סבר דשייך מלתא דר"י בהרשאה כו' יעו"ש. והנה לע"ד הפ"י לא היה לו לספרי הרשב"א והשמ"ק שהביאו דברי הרי"ף בתשובה ושהקשו הראשונים עליו מסוגיא השבועות (ל"ג) ובגרסתם לא כ' כלל בלשון הרי"ף אע"פ שהודה מעיקרא רק הרי"ף מיירי שלא הודה מעיקרא רק שלא נודע כלל והעדים כתבו בסתם הרשאה ואח"כ כפר דנתבטלה ההרשאה ולעד"נ דע"כ לא מצינן לומר דמיירי שהודה מעיקרא דאל"כ האיך יכול לכפור אח"כ דהא העדים יעידו שהודה בפניהם מעיקרא ודוחק לומר דמיירי שטוען החזרתי וי"ל בזה

ולעד"נ כמו שכתבתי דבדכפריה אח"כ דסובר הרי"ף דנפסלה הרשאה הוא ג"כ משום דמחזי כשיקרא וכמו שביארתי ואח"כ עיינתי בשו"ת הרי"ף (סי' קכ"ג) מבואר שם דבכפרי' לאחר כתיבה ג"כ נתבטלה ההרשאה אבל לא נזכר שם כלל שהודה מעיקרא עיין שם היטב

ולפי האמור נוכל לומר כפירושו של הפ"י דל"ק מוסיף יותר מל"ב ורק דהא דפליגי ל"ק ול"ב במטלטלי דפקדון דכפרי' היינו שאח"כ כשכבר נכתבה הרשאה כפריה וסובר ל"ק דדוקא אמטלטלי דגזילה לא כתבינן אבל אמטלטלי דפקדון כתבינן והכוונה אף אם כפריה אח"כ לא נפסלה ההרשאה דהואיל דבשעת כתיבת ההרשאה לא כפרי' עדיין וא"כ היה מצי להקנות הפקדון להמורשה דבמטלטלי דגזילה לא מצי להקנות משום דר"י אבל במטלטלי דפקדון כ"ז שלא כפרי' היה מצי להקנות ואף דכפריה אח"כ לא נתבטלה ההרשאה משום דאמרינן דבשעת כפירה הוא דנעשה גזלן על הפקדון ודנימא דמחזי כשיקרא דבשעה שהמורשה תובע להנתבע והרשאה בידו וזה כופר א"כ מחזי כשיקרא סוברים ל"ק דנהרדעי דלא חיישינן למיחזי כשיקרא ול"ב דנהרדעי סברי דגם במטלטלי דפקדון לא כתבינן היכא דכפריה משום דמחזי כשיקרא והיינו אפי' אם בשעת כתיבת ההרשאה לא כפריה עדיין ורק שאח"כ בשעת התביעה כפריה ג"כ ההרשאה פסולה משום דעתה הוא מחזי כשיקרא כנלע"ד לחזק פירושו של הפ"י ודוק

ועפ"י האמור היה נוכל לפרש כוונת היש"ש במ"ש על הרמב"ם דבפקדון כי כפריה יוכל לכתוב הרשאה והכוונה היכא דכפריה אחר כתיבת ההרשאה דאז ההרשאה נכתבה כדין שבשעת כתיבת ההרשאה היה יכול להקנות ואף דלאח"כ כפר בו בפקדון היל"ל דהרשאה כשירה דעיקר טעמיה דנהרדעי בל"ב משום דמיחזי כשיקרא ואנן לא חיישינן למחזי כשיקרא כן היה נוכל ליישב קצת מיהו באמת המעיין בהרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' שלוחין) יראה שהרמב"ם כתב בפירוש (בה"ו) התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר כו'. הרי מפורש בהדיא שכבר כפר בו וגם פסק דחיישינן למיחזי כשיקרא וגם בעיקר הדין נראה שהרמב"ם ז"ל לא סבר לה בזה כסברת הרי"ף ז"ל בתשובה הנ"ל וי"ל בזה. ועיי"ש ברמב"ם (בפ"ג מה' שלוחין הי"א) ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר לוי להד"מ אבל ישבע שמעון ויטול כו' וכתב הראב"ד בהשגת א"א דומה שסותרין דבריו זא"ז שהרי אמר למעלה דהיכא דכפריה לא כתבינן הרשאה ואפשר שהוא מחלק בין שכפר קודם הרשאה לכופר אחר הרשאה כו' עכ"ל ובכ"מ וז"ל ואע"פ שהראב"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת עכ"ל והרי מדברי הרמב"ם לעיל (בהלכה ו') מבואר כהכ"מ בהדיא ועיין לעיל מ"ש בזה

ובהיותי בענין זה יש לדון לכאורה ע"ד השאג"א בתשובה (סי' צ') שכתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק אחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה ופוסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ קשה דלא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חב"ח עד יב"נ והאריך השאג"א בפלפול עמוק לתרץ דהש"ס בב"ב (דף פ"א) דא"ל ר"א בריה דרבא לר"א מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמיחזי כשיקרא כו' ואנן פסקינן דלא חיישינן למחזי כשיקרא וא"כ שפיר מצי מייתי ביכורים ולקרות יעו"ש באריכות והמק"ח (בסי' תמ"ח בסק"א) תמה עליו דנהי דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אבל במה שמדבר לפני הקב"ה בשקר שפיר חיישינן וחיישינן יעוש"ה. ולע"ד הרי הרמב"ם ז"ל פוסק כאן כל"ב דנהרדעי ופוסק בהדיא הטעם דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשיקרא והרבה י"ל בעינן זה דמיחזי כשיקרא

[נח] שם ע"א איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה כו'. עי' בשמ"ק בד"ה איכא דאמרי הביא דברי הרי"ף ז"ל בתשובה וכן הרשב"א כאן ובמסכת שבועות (דף ל"ג) הביאו ג"כ שכתב דהא דאמרינן דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לאו דוקא קודם כתיבת האורכתא אלא כל דכפריה בין קודם כתיבה בין לאחר כתיבת האורכתא פסולה היא ואיבטלה לה משעת כפירה ולא דינינן בה כל עיקר ולא עוד אלא אפי' הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר ואפילו מה שהודה אינו נותן לו מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולאו בע"ד דידי את אלו דברי הרב ז"ל ותימה הוא דא"כ היכי משכחת תו לההיא שמעתא דשבועת העדות [(בדף נ"ג ע"ב) דקאמר הש"ס טעמא דאיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הקתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבי' כו'] ולמה יתחייבו עדים אלו בכפירתן דהיכי דמי אי כשחייב מודה עדות למה לי ואפי' אינו מודה אי מלוה בשטר מקוים הוא ושטרו ביד זה אפי' כפרו אינם חייבין דכפירת דברים בעלמא הוא דהו"ל כהיה לו שתי כתי עדים שאם כפרה האחת פטורה שהרי מתקיימת עדות בכת שניה וה"נ ל"ש הואיל ושטרו בידו של זה עכ"ל הרשב"א ז"ל ועיי"ש שכתב לתרץ בשם הרמב"ן ז"ל וגם הרשב"א ז"ל כתב לתרץ ועיין בשמ"ק הביא בשם הרב המאירי ז"ל שכתב שגדולי הדורות העמידוה כשהשביעה קודם שיתבענו לבע"ד וכפרו ואח"כ הודה הנתבע יעו"ש

ולעד"נ דנוכל לומר בכוונת רבינו הרי"ף ז"ל דמשכחת לה בכה"ג שהנתבע הודה ורק שאין לו לשלם ורק צריך לגבות מהלקוחות וזה יש לו שטר בידו ואינו מקויים ומשביע לעדי