אמרי הצבי ב ט

[אק"ב] עוד ישוב לזה עפי"ד הפ"י ב"מ (ס"א) דהיכא דהלאו הוא בהפקעת ממונו של חבירו לא אמרינן אינו לוקה ומשלם. ובדברי החכמי צרפתים שבשמ"ק כאן דבתנאי ומו"מ לא אמרינן קלב"מ. [אק"ג] פלפול בדברי הקצה"ח (סי' כ"ח סק"א) שהעלה דבבא במחתרת מקרי עבדינן החומרא אף כי לא נהרג. [אק"ד] בקושית הקצה"ח (שם) להסוברים דבלצי"ש מהני תפיסה למה לא תפס רבא הני דכרי. ישוב לזה כיון דהגנבים רצו להחזיר בעצמם לא יהיה ניכר שהוא בתורת תפיסה

ע ע"ב אות עו. מסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל דמהני תפיסה בקלב"מ וגם אי איכא חיובא לצי"ש עכ"פ

עא ע"א אות עז. בסוגיא דגנב וטבח בשבת ויוה"כ. [אק"א] הערה בטובח ע"י אחר בשבת למה לא יפטור מטעם דבדמים קנינהו ולאו דמרא קטבח. חילוק בין היכא דבעל העבירה רוצה לקנות לבין שאינו רוצה לקנות. וקושיא מסוגיא זו לשיטת הבעה"מ סנהדרין (ע"ב) דגם כי איתנהו בעיניה ג"כ בדמים קנינהו מה"ת. [אק"ב] ביאור דברי הבעה"מ הנ"ל דמ"מ לא הוי לגמרי שלו

עא ע"א אות עח. בסוגיא הנ"ל. [אק"א ב'] ישוב לקושית היש"ש על הרא"ש דפוסק כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור מה"ת והוי שחיטה שא"ר. עפ"י הוספת ביאור לדברי הפ"י בזה. ועפי"ד המלמ"ל (בפ"ג מהל' גניבה) באם אמר לשליחו לשחוט הגניבה בשבת אי ישלד"ע על הטביחה וביאור הסוגיא. [אק"ג] קושיא על הפ"י שהעלה דמעשה יוה"כ קיל ממעשה שבת מפ"ק דמגילה. וישוב לזה באיזה אופנים. וביאור הדבר לחלק בין שוחט ונמצאת טריפה דמקרי ש"ר לבין שוחט בשבת דהוי ששא"ר

עא ע"א אות עט. בסוגיא הנ"ל. ובענין שליחות. [אק"א] ישוב לקושית הנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' ע"ה) לרבינא דסובר דהיכא דהשליח לאו בר חיובא אמרינן ישלד"ע ל"ל קרא לרבות בטביחה דישלד"ע. ומבאר דהא דס"ל לרבינא כן הוא רק משום דיליף מטביחה. [אק"ב] ישוב בזה דברי הרמב"ם (בפ"ז מה' מעילה ה"ב). ומבאר דגם גבי שליחות יד מקרי השליח לאו בר חיובא. ומבאר הפלוגתא בין רב סמא ורבינא בזה בב"מ (י' ע"ב) ומוכיח כפסקו של הש"כ חו"מ (סי' קפ"ב) דפסקינן כר"ס. [אק"ג] מפלפל בדברי הטור (סי' שנ"א) דבצוה לשלוח לשחוט הגניבה בשבת ג"כ חייב דו"ה. עפי"ד המוהרי"ט שהעלה דבטביחה לאו מדין שליחות אתינן עלה. ומבאר דברי המוהרי"ט דיהיה תליא אי ילפינן שליחות בטביחה מההיקש דטבחו או מכרו או דילפינן מאו ותחת. [אק"ד] בדברי ההפלאה כתובות (ל"ג ע"ב) שהביא ראיה לשיטת הטור הנ"ל מב"ק (ע"ו). ובענין לאו דלא יחשב בקדשים

עא ע"א אות פ. בסוגיא הנ"ל. [אק"א] ישוב לקושית הכו"פ (סי' י"א) מסוגיא זו על הרמב"ם בפה"מ חולין (י"ד) דסובר בשוחט בשבת במזיד נעשה מומר מיד בתחלת השחיטה. וחילוק בין שוחט בצנעא לבין שוחט בפרהסיא. [אק"ב] עוד ישוב דכיון דבאמת הוי מקלקל ורק מדרבנן אסור. ודבר דרבנן לא מבטל חיובא דדו"ה דאורייתא. ובדברי הכו"פ (שם) דדימה זה לקורע ע"מ לתפור. [אק"ג ד' ה'] עוד ישוב עפ"י פלפול עצום בדברי הרמב"ם (בפי"א מהל' שבת ה"א) דפוסק דשוחט בשבת חייב משום מה מחייב אי משום נטילת נשמה או משום צובע. ובדברי החכ"צ (סי' צ"ב) דאין צבוע באוכלין. ומבאר בדעת הרמב"ם דמחייב משום צובע. וישוב בזה ג"כ קושית הכו"פ על הרמב"ם הנ"ל מחולין (ט"ו)

עא ע"א אות פא. בסוגיא הנ"ל. צ"ע על מה שהקשו התוד"ה בשלמא דאפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש הנ"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמכוין. והלא האי חילוקא לא נאמר לר"י. ומוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל כהרא"ה והר"ן דנהי דאא"א דשא"ש מ"מ בשחיטה לא שרי לה. וצ"ע בדברי הרשב"א במ"ש דהכא ל"ש לצעורי קמכוין משום דהבעלים של הגניבה לא ידעו. והלא שייך לצעורי קמכוין נגד הגנב

עא ע"ב אות פב. בסוגיא הנ"ל. [אק"א] ישוב לדברי רש"י שפי' דקושית הש"ס כאן ור"מ אמאי מחייב שוחט לעכו"ם אזיל למאן דסובר ישנה לשחיטה מתוע"ס. שלא יסתור עם מ"ש בחולין (דף מ') ובענין מחשב מעבודה לעבודה לע"ז ומתחלת עבודה לסוף עבודה. וחילוק בזה בין שוחט של עצמו לבין שוחט של אחרים וביאור הסוגיא היטב. [אק"ב] ישוב לקושיא הקודם לעין על רש"י דהא לא גרע אומר בתחלת שחיטה שיעבוד בגמר זביחה לע"ז מהא דמחשבין מעבודה לעבודה. סברא בהא דילפינן חוץ מבפנים דבאופן דלא היי פיגול גמור בפנים לא ילפינן חוץ מבפנים

עא ע"ב אות פג. בסוגיא הנ"ל. הערה בהא דפריך הש"ס ור"מ אמאי מחייב שוחט לעכו"ם לוקי דמיירי בשחט בהמה בע"מ ופליגי ר"מ ורבנן בפלוגתא דר"י ורבנן בע"ז (נ"א ע"א) בשחט חגב לע"ז אי חייב

עא ע"ב אות פד. בסוגיא הנ"ל. ביאור דברי התוס' שכתבו דטביחה לא מקרי שינוי לפטור מדו"ה. ומבאר אם תחלת השחיטה מקרי שינוי השכור

עא ע"ב אות פה. בסוגיא הנ"ל. הערה לשיטת הר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים מה פריך הש"ס שוה"נ לאו דמרה קטבח. סברא דבגמר שחיטה נאסר גם להר"ת

עא ע"ב אות פו. בסוגיא הנ"ל. ישוב לקושית התורת חיים דהא אף לר' יעקב דסובר דאם החזירו מוחזר היינו משום דהוי היזק שא"נ והכא מכי שחט פורתא הוי היזק ניכר ולא מצי לאהדורי ולאו דמרה קטבח. סברא למ"ד דאומרים בא"ה הש"ל אף אם נפסד מקצתו שלא מחמת הפשיעה אפ"ה או"ל הש"ל

עא ע"ב אות פז. בענין מודה בקנס. [אק"א] מבאר השיטות בגנב שהודה לאחד משני שותפין שגנב שור שלהם אי מקרי מודה בקנס שיפטור לגמרי גם נגד השני. [אק"ב] בענין מודה בקנס לפני ב"ד ואח"כ תבעו לפני ב"ד אחר וכפר ובאו עדים אי חייב בקנס. חילוק בין ההודאה והכפירה הוי נגד אחד או דהוי נגד שנים. [אק"ג] פלפול בדברי הקצה"ח (סי' ש"נ סק"ב) שהעלה דבכל קנס דמודה דפטור היינו שאין ב"ד זה יכולין לחייבו אבל לא נפטר לגמרי מהחיוב. וב"ד אחר יכולים לחייבו כשכפר לפניהם. [אק"ד] בדברי התורי"ד בעדים שהעידו והוזמו ולא גמרו הב"ד דין על הניזומים ואח"כ הודו בב"ד אחר שהוזמו דלא נפטרו. וגם אי הודאה לפטור מקנס בעינן בפני הבע"ד דוקא. [אק"ה] סברא דהודאה בקנס מהני לפטור רק באופן אם לא היה קנס היה חייב אבל היכא דגם בממון לא מהני ההודאה לחיוב אז בקנס לא מהני ההודאה לפטור

עב ע"א אות פח. בדברי השטמ"ק כאן שמסופק בגנב משל אביו וטבח ומכר לאחר מיתת אביו אי חייב כפל. די"ל דזה תליא בפלוגתת רש"י ותוס' לעיל (ס"ג) בענין חצי רמון אי חייב כפל. וחילוק בין גנב חצי רמון לבין גנב רמון שלם ורק חצי רמון הוא שלו. ומסתפק בקנין חליפין דבעינן שלש על שלש והיה לו שותפות חפץ עם אחד באופן אשר החצי ליכא ג' על ג' אי יכול להקנות. וחילוק בין טומאה בכה"ג לבין קנין חליפין

עב ע"א אות פט. פלפול בהא דאין אדם מוריש קנס לבניו. וסברא דתפיסה מהני. וישוב בזה קושית התוס' כאן ד"ה סיפא מכתובות (מ"ב)

עב ע"א אות צ. צ"ע בקושית התוד"ה כי שהקשו כיון דסוף