אמרי הצבי ב פו

[נב] שם דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו כו' קריא רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קודש קודש ממעשר כו'. ולכאורה י"ל דהא גבי הקדש גמור דאם המקדיש פודהו בעצמו מוסיף חומש אע"ג דהקדש בודאי לא שייך לומר דאוקמי' רחמנא ברשותי' ואע"ג דבודאי ממון גבוה הוא. אולם י"ל דעיקר הלימוד הוא מהא דקרי' רחמנא מעשרו וכן מורה לשון הש"ס דקאמר קרי' רחמנא מעשרו ומוסיף חומש ועיקר הלימוד הוא ממעשרו ומוסיף חומש דנקיט הש"ס הוא לאו דוקא אלא שי"ל בלשון רש"י ז"ל בד"ה מאן תנא וז"ל ולענין פדי' אוקמיה ברשותיה דמחייב ליה חומשא ואי לאו דידיה הוא לא היה יהיב חומש שאין מוסיף חומש אלא הבעלים דכתיב ממעשרו עכ"ל אלמא דעיקר הלימוד הוא מדמוסיף חומש והלא בהקדש גמור ג"כ הדין כן דמוסיפין הבעלים חומש אע"ג דבודאי ממון גבוה לגמרי הוא ולכאורה י"ל בזה

ועיין שם בתוס' ד"ה קרי' רחמנא תימא לר"י דבלא חומש יכול לדקדק דאוקמי' רחמנא ברשותי' מכיון שיכול לפדותו ואין שום אדם יכול לעכב עליו אבל אחר אין יכול לפדות בע"כ עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא גבי הקדש ג"כ הדין כן דהבעלים פותחין ראשון כדאיתא בר"פ המקדיש שדהו במס' ערכין (דף כ"ז ע"א) אע"ג דהקדש בודאי הוא הקדש גמור ואין לבעלים שום זכות בו אפ"ה מוסיף חומש ומדברי התוס' הנ"ל ג"כ משמע כפירש"י דמהא דמוסיף חומש קא דייק הש"ס כן ולכאורה י"ל

[נג] שם בתוס' ד"ה קדש קדש באה"ד וז"ל ורבי חיים תירץ דאי לאו הילולים מגז"ש לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית שאין מע"ש נוהג בשביעית והביא ראיה מירושלמי דמע"ש (פ"ה) דקאמר מה דאת אין מע"ש נוהג בשביעית דכוותי' אין נ"ר בשביעית וכו' ודייק התם שגם שלישית וששית כו' יעו"ש ובגליון התוס' וז"ל אבל בתוס' בקידושין גי' בשלישית ובששית ועיין ר"מ ובספ"י עכ"ל ועיינתי במוהרמ"ל כאן וז"ל ור"ח תי' כו' כך היא גירסת התוס' בספרים שלפנינו כאן אבל בברכות ובקידושין הגי' בתוס' בזה"ל לא הוה ידעינן שצריך חילול בשלישית ובששית שאין מע"ש נוהג בהם. וגירסא זו היא עיקרית בעיני שהרי הירושלמי שמביאים התוס' לראיה משמע נמי הכי שבשלישית ובששית צריך חילול אבל בשביעית א"צ חילול משום שאין מעשרות נוהג בהן כלל אבל בשלישית ובששית נהי שאין מע"ש נוהג בהן מ"מ מעשר ראשון ומ"ע נוהג בהן ואי לאו קרא דהילולים והוה גמרי גז"ש לחוד הו"א דגם בשלישית ובששית לא היה צריך חילול כיון שאין מע"ש נוהג בהן ודוק עכ"ל. ולא זכיתי להבין כלל דברי קדשו ז"ל שהרי הירושלמי (בפ"ה) דמע"ש הביא פלוגתא דרבי ורשב"ג בשני ברייתות שם דרבי קתני בברייתא דב"ש דסברי דכ"ר אין לו חומש ואין לו ביעור הוא דוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש ויש לו ביעור ורשב"ג סובר דב"ש סוברים דאין לו חומש ואין לו ביעור בשאר שני שבוע הדין כן עיי"ש בירושלמי הבאתי' לעיל על דף (ס"ט ע"א) על תוס' ד"ה והצנועין [אומ"ה] אבל כל זה הוא רק אליבא דב"ש אבל ב"ה סוברים דגם בשביעית יש לו חומש ויש לו ביעור ועיין בירושלמי (פ"ז) דמס' פיאה והרשב"א בחידושים בסוגיין הביאו ג"כ וא"כ שמעינן דגם בשביעית מוסיף חומש על כ"ר שלו ואע"ג דהפקר נינהו כי קדושת שביעית חלה על כ"ר כאשר הארכתי לעיל בביאור הדבר שם אבל מ"מ מוסיף חומש אם פודהו כ"ר שלו וא"כ אינני מבין דברי המוהרמ"ל ז"ל כאן בזה. ופי' התוס' לפום גירסא דילן עולה שפיר דאי לאו קרא דהילולים ורק מן הגז"ש הו"א שבשביעית א"צ חילול ואשמעינן קרא דהילולים דגם בשביעית צריך חילול

[נד] (א) דף ע' ע"א אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אר"א לאמימר מ"ט א"ל משום דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה משום דר"י דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הילכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן עכ"ל

והנה הב"י בח"מ (סי' קכ"ג) תמה ע"ד רש"י ז"ל בזה דהא אפי' אין בידו הרשאה אלא שעשאו שליח לקבל ממנו חובו ונתנו לידו ואבד פטור הנאמן שהרי על פיו נתן וכמו שנתבאר (בסי' שלפ"ז) עכ"ל ועיין לקמן (בדף ק"ד) גבי שליח שעשאו בעדים דאם נתנו לשליח ונאבד מן השליח דפטור הלוה דפסקינן כרב חסדא וכר"י ור"א והחילוק שיש בין הרשאה לשליח בעדים הוא דבשליח בעדים נהי דאם נתנו לשליח ונאבד מן השליח דפטור הלוה מיהו יש רשות ביד הלוה שלא ליתנו לשליח ואומר לו לאו בע"ד דידי את ואינו יכול לכופו שיתן לו המעות ובהרשאה יכול לכופו שיתן לו המעות ועיין בראשונים שם בביאור הדבר וא"כ הכא בהרשאה שהיו עליה עדים ונהי דלא הוה כדין אם כתבו על מטלטלי מ"מ לא גרע משליח בעדים ואם נתן הגזלן המטלטלין עפ"י הרשאה זו לפטור אם נאבד מן השליח דהא היה הרשאה בעדים ולא גרע משליח בעדים עכ"פ

והנה הב"י בבדה"ב כתב לתרץ הקושיא וז"ל י"ל דהתם ממנהגא דתגרי והכא מדינא והכי משמע מדברי הרי"ף ז"ל שהבאתי בראש (סי' קכ"א) עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא בשליח בעדים דאם נתן להשליח דפטור הלוה אפילו אם נאבד מן השליח זה לא הוי כלל ממנהגא דתגרי וזה הוא פלוגתא דרבה ורב חסדא ופסקינן כר"ח משום דגם ר"י ור"א קיימו כוותיה. והא דכתב הרי"ף דמשום דהכי נהגי תגרי לא קאי כלל אשליח בעדים או שכתב לו כתב בעדים רק על כתב ידו בלבד ועיין בטור לעיל סי' קכ"א וז"ל כתב הרי"ף היכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי' לא מחייב באחריותו והכי נהיגי תגרי ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם והב"י שם וז"ל ואעפ"י שכתב רבינו בתחילת סי' זה אפילו לא א"ל פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני או ע"י מי שתרצה ושלחם לו על ידו ונאבדו פטור הוצרך לכתוב דברים אלו שכתב הרי"ף מפני שיש חידוש בדברי הרי"ף אפילו לא כתב ליה שדרינהו ניהלי' ולא פירש לו ע"י מי וגם לא כתב לו ע"י מי שתרצה וז"ש ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם כו' ובבדה"ב שם הביא דברי הרא"ש שכתב לפי נוסחת הרי"ף שלפנינו דכתב שדרינהו לי ביד פלניא וכתב הרא"ש לא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו אפילו רבה דאמר שליח בעדים לא הוי שליח כה"ג מודה ונראה שכך היתה דעת הרמב"ם שלא תלה הדבר במנהג עכ"ל. אבל בהרשאה הכתובה בעדים חתומים עלי' ונעשה בקנין נהי דהיה שלא כדין הואיל דהי' על מטלטלי דגזלי' אבל בודאי דהוה ממש שליח בעדים ופשיטא דהי"ל לומר דאם נתנם הגזלן להשליח ונאבדו מן השליח דפטור הגזלן ומכ"ש לפי שיטת הרא"ש והטור בהא דשליח שעשאו בעדים דאם א"ל לשליח שיאמר להלוה שישלח לו המעות על ידו דבכה"ג גם רבה מודה דנפטר הלוה מאחריותו ולא פליגי רבה ורב חסדא אלא היכא דא"ל לשלוח בפני עדים לך והבא לי מעות שביד פלוני ולא א"ל שישלח לי עיי"ש ברא"ש בפרק הגוזל קמא ובטוח"מ (סי' קכ"א) א"כ בהרשאה בודאי דהוה שליח בעדים עכ"פ וא"כ איני יודע לפרש דברי הבדה"ב הנ"ל ממ"ש לתרץ דברי רש"י ז"ל. ועיין לקמן על (דף ק"ד ע"א) [אוק"ח אק"א] מ"ש בזה

(ב) והנה הב"ח שם (בסי' קכ"ג אות א') כתב על קושית הב"י הנ"ל לחלק דבחוב ודאי יכול לעשות שליח וגם להקנותו לשליח ע"י הרשאה ופטור הנאמן אם על פיו נתן אבל במטלטלין דגזילה אעפ"י שיכול לעשות שליח בלא קני' מ"מ זה שהקנה לו עפ"י הרשאה גרע טפי דכיון שאין יכול להקדישן אין יכול להקנותן לשליח דכיון שהנאמן לא נתנן לשליח אלא עפ"י קנינו של זה שהקנה לשליח בהרשאה זו והיא אינה קני' א"כ כל מה שנתן הנאמן לשליח אינו אלא כאילו הנאמן עשאו שליח והוא שלוחו של נאמן הלכך אם אבד חייב הנאמן לשלם זאת היא שיטת רש"י עכ"ל הב"ח. ועיין בספר פ"י כאן שכתב ג"כ כזה ותיתי לי כי קיימתי מסברא דנפשאי והוספתי בביאור דבשליח הרי אמר לשליח שיאמר שישלח לו המעות א"כ הוה כאילו בא לידו ממש משא"כ בהרשאה הרי אינו אומר לו שישלחם לו רק שיתנם לו להמורשה וא"כ הו"ל כאילו אמר לו תן לו לפלוני דלא נפטר הלוה בזה. אלא דבאמת אין הדין כן רק באם א"ל תן לפלוני נפטר הלוה כשנתן לו ודוקא בהניחם ע"ג קרקע צריך שיאמר לו והפטר אבל באומר תנם לפלוני לא בעינן שיאמר לו והפטר וכן מפורש בגמרא (ב"מ ע"א ובמס' קידושין דף ז') גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת ומכ"ש בפריעת חוב בכה"ג דבודאי נפטר הלוה וכן מפורש בטוש"ע (חו"מ סי' קכ"א סי' י"א) יעוש"ה וא"כ דברי הב"ח ז"ל אינם מובנים לי דנהי דהרשאה לא מהני על מטלטלי דגזילה אבל מ"מ סוף סוף הרי א"ל שיתנם להמורשה