אמרי הצבי ב פה

והנלע"ד לומר בזה בטעמא דר' יוחנן דלא ניחא ליה לומר דטעמא דצנועין הוא משום תקנה משום דר' יוחנן סובר דאין כח ביד חכמים להקנות דרק להפקיר יש כח ביד חכמים אבל לא להקנות וא"כ לא יוכלו חכמים לעשות תקנה להקנות הדבר הגזול להבעלים וא"כ לא נוכל לומר דטעמא דצנועין הוא מטעם תקנה דאוקמי' רבנן ברשותי' דצנועין. וטעמא דר' יוחנן ס"ל הכי משום דבאמת כבר האריכו בזה אי יש כח ביד חכמים להקנות או רק להפקיר וכבר הבאתי דברי היש"ש דכ' דזה תליא בפלוגתא דאמוראי שם בגיטין (ל"ו) וביבמות (פ"ט) דקאמר הש"ס מנלן דהפקר ב"ד הפקר ויליף לה ר' יצחק מקרא דכל אשר לא יבוא לשלשת ימים יחרם כל רכושו ור"א יליף לה מקרא דאלה הנחלות וכ' היש"ש דלר' יצחק דילפינן מיחרם כל רכושו לא שמעינן רק דיש כח לחכמים להפקיר אבל לא להקנות ולר' אלעזר דיליף לה מקרא דאלה הנחלות ילפינן דיש כח ביד חכמים גם להקנות עיי"ש ביש"ש וברשב"א ועיין במק"ח (סי' תמ"ח) ובג"פ והארכתי בביאור הענין בכמ"ד

והנה ר' יוחנן דקאמר בירושלמי במס' שקלים (פ"א הל"ד) דמנ"ל דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו ולא הביא כלל עוד הלימוד מקרא דאלה הנחלות ש"מ דס"ל להירושלמי דעיקר הלימוד הוא מהאי קרא דיחרם כל רכושו וא"כ לא שמעינן רק דיש כח לחכמים להפקיר אבל לא להקנות. וידוע שר' יוחנן סתם תלמוד ירושלמי וא"כ סובר ר' יוחנן דאין כח לחכז"ל להקנות רק להפקיר ומש"ה שפיר קאמר אביי אי לאו דאר"י כו' והכוונה דר"י דאמר צנועין ור"ד אמרו דבר אחד היה אביי מפרש דטעמא דצנועין הוא משום תקנה ורק ר' יוחנן לשיטתו דסובר דהא דהפקר ב"ד הפקר ילפינן מקרא דיחרם כל רכושו א"כ ע"כ דס"ל דאין כח להחכמים להקנות רק להפקיר וא"כ לא נוכל לומר דטעמא דצנועין הוא משום תקנה ורק הטעם הוא משום דס"ל לצנועין דמדינא יכולין הם לחלל ומש"ה ס"ל לר' יוחנן דצנועין ור"ד אמרו ד"א והבן

ועפ"י האמור נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהל' מע"ש ונ"ר ה"ז) שפסק כצנועין ותמהו עליו הראשונים ז"ל דהא הרמב"ם פסק כר"י דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שא"ש וזה לפי שא"ב ועיין בר"ש במס' מע"ש (פ"ו מ"ה) וברמב"ן בתשובה מובא בכ"מ שם וגם הרשב"א בחידושים כאן תמה בזה וכבר האריכו המפרשים ליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים וכבר הבאתי לעיל [אומ"ז] דבריהם

וכעת נלע"ד דלפי האמור נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ובהקדם יש לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בהא דהפקר ב"ד הפקר אם יש כח לחכמים להקנות ג"כ או רק להפקיר בלבד אבל לא להקנות וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"ו) וכן יש לדיין תמיד בא"י בזמן שבהמ"ק קיים להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ועיין בכ"מ שמציין (בגיטין ל"ו ובמ"ק ט"ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו עכ"ל הכ"מ. והנה לכאורה נראה מדברי הרמב"ם מדהביא הפסוק דיחרם כל רכושו משמע דרק להפקיר יש כח ביד חכמים אבל לא להקנות אולם מדכ' רבינו הלשון ומאבד ונותן כפי מה שיראה כו' הרי שכתוב הלשון ונותן דמשמע דגם להקנות יש כח ביד חכמז"ל הגם כי יש לדחוק דכוונת הרמב"ם שכתב ונותן היינו שנותן בידים שלוקח החפץ ונותן לחבירו אולם דוחק לפרש כן דפשטות הלשון מורה שבדיבורו של הדיין זכה הלה בהחפץ ולכאורה י"ל בזה

והנה לפמ"ש בעזה"י על מס' ב"מ (דף ב') הארכתי בביאור ענין זה והבאתי שם בשם גיסי הרב מו"ה מיכאל דוב נ"י הגאון אבד"ק לויביטש בעהמ"ח אגודת אזוב מדברי די"ל דהא דפליגי אמוראי אי יש כח ביד חכמים להקנות היינו דוקא היכא דחכמים צריכין לעשות בתקנתן שני פעולות כאחד ולהפקיע מזה ולהקנות לאחר בזה פליגי אמוראי דמאן דיליף מאלה הנחלות ס"ל דיש כח ביד חכמים להפקיע ולהקנות כאחד ומאן דיליף מיחרם כל רכושו ס"ל דאין כח לחכמים לתקן שתי התקנות כאחד להפקיע ולהקנות אבל אם הוא דבר הפקר לכ"ע דיש כח לחכמים להקנות והארכתי שם בביאור הענין. וא"כ לפי"ז נוכל להבין היטב דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש ומאבד ונותן והיינו היכא שהדבר הוא הפקר ואין צורך להפקיע עתה רק להקנות בלבד שפיר יש כח לחכמים להקנות

מיהו נוכל לומר בפי' דברי הרמב"ם ז"ל בפשטות דהרמב"ם סובר דיש כח לחכז"ל להקנות ג"כ שכן מורה פשטות לשון רבינו ז"ל והא דנקיט הלשון דיליף מקרא דיחרם כל רכושו הדרשא הפשוטה יותר נקיט דכיון דכ' לעיל הלשון דיש לדיין כח לאבד ונותן כפי מה שיראה כו' הרי כ' מפורש דיש כח לחכמים להקנות וכ' הדרשא היותר פשוט וכן דרכו של רבינו ז"ל לנקוט הדרש הפשוט יותר אף כי איכא נ"מ לדינא מאיזה קרא ילפינן ודבר זה למדנו מגדולי המפרשי' ז"ל עיין בספר יד מלאכי בח"ב בכללי הרמב"ם (אות ד') הביא חבל נביאים גדולי מפרשי הרמב"ם שכ"כ בדבריו דדרכו של הרמב"ם ליקח הדרשה היותר פשוטה אע"ג דאתדחיי' בגמ' ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמ' כלל מאחר שהוא מבואר יותר יעוש"ה בדבריהם הקדושים כמבואר שם. וא"כ נוכל לומר דהרמב"ם ג"כ סובר דיש כח לחכמים להקנות ג"כ וכמו שמורה פשטות לשונו שכ' ונותן כפי מה שיראה בעיניו

ומעתה לפי האמור נוכל לומר דהואיל דהרמב"ם פוסק דיש כח להקנות ג"כ וא"כ נוכל לומר דטעמא דצנועין הוא משום תקנה וכמו דהוה סלקא אדעתא דאביי ור' יוחנן דלא ס"ל כן הוא משום דסובר דאין כח לחכמים רק להפקיר אבל לא להקנות אבל למ"ד דסובר דיש כח לחכמים להקנות ג"כ נוכל לומר דטעמא דצנועין הוא משום תקנה ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כצנועין ופוסק ג"כ דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש דטעמא דצנועין הוא מטעם תקנה דתקינו רבנן כן ודוק היטב. ועיין לקמן בפירקין על דף (ע' ע"א) [אג"ה אק"ב] מ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שם

[נא] שם בגמ' אמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועין ר"מ לאו אר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפ"ה לענין פדי' אוקמוה רחמנא ברשותיה כו' כל הסוגיא והנה הרמב"ם ז"ל פסק כצנועין ופסק כר"י וכבר תמהו הרמב"ן והר"ש ז"ל והכ"מ (בפ"ט ממע"ש ונ"ר ה"ז) הביא דברי הרמב"ן בתשו' (סי' קנ"ו) שהקשה כן וכ' וז"ל ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ"ה אוקמי' רחמנא ברשותי' לאחולי מש"ה לא איכפת לן בי' אי מחיל ליה ואפי' כי ליתא ברשותיה דסוף סוף אפי' כי איתא ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ"ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפ' מרובה אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועין ר"מ כו' והרמב"ן ז"ל דחה בעצמו זה וכ' וז"ל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדר"י אלא אי לאו דא"ר יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועין ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלא ברשותי' וכדר"י ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דמדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועין לפסק הלכה עכ"ל הרמב"ן ז"ל והכ"מ כ' שם לתרץ דברי הרמב"ם משום דבמסקנא הוה הדין דיכול לחלל של חבירו יעוש"ה. ולא זכיתי להבין דברי קדשו של הרמב"ן ז"ל במה שדחה בעצמו לתירוצו דהא נוכל שפיר לומר דהרמב"ם ז"ל היה מפרש דהא דאמר רבא אי לאו דאר"י כו' היינו דאז היה נוכל לתרץ דלא תיקשי דר' יוחנן אדר' יוחנן במה דקאמר הלכה כרשב"ג במשנתנו וא"כ הלכה כצנועין והלא פסק דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו וקאמר רבא דאם היינו אומרים דתנא דצנועין הוא ר"מ דס"ל דמע"ש הוא ממון גבוה וא"כ אמרינן דרחמנא אוקמי' ברשותי' אפי' כי ליתא ברשותי' ג"כ ולא היה קשה מהא דצנועין על ר' יוחנן דסובר דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ונוכל לומר דהלכה כצנועין והלכה כר' יוחנן בהא דגזל ולא נתיאשו כו' ורק דלא נוכל לתרץ כן אליבא דר"י הואיל דר' יוחנן בעצמו קאמר דצנועין ור' דוסא אמרו ד"א וכל זה הוא לתרץ הקושיא דר"י אדר"י לא נוכל לתרץ כן אבל לדידן שפיר נוכל לומר דהרמב"ם פוסק כר"י דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו ופוסק כצנועין דהא הרמב"ם פוסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא ולשיטתי' שפיר פוסק כצנועין וכסברת רבא הנ"ל והרבה פעמים מצינן שתירצו דברי הרמב"ם ז"ל בכמ"ד כן וצ"ע אצלי דברי הרמב"ן ז"ל בזה: