אמרי הצבי ב פד

שם בש"ך (ס"ק י"א) לתרץ דברי הרמב"ן שכ' דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן מד"ג והמהרש"ל ביש"ש חולק עליו וכ' הש"ך וז"ל ול"ק מידי דהרמב"ן ס"ל כתירוץ היש מפרשים שהביאו התוס' פ' מרובה (דף ע"א סוף ע"ב) ופרק אלו נערות (ל"ד) סוף ד"ה סבר לה כר"ש דתירוצו קמא של התוס' ודאי לא מסתבר כלל דמה לי ששוה לכל העולם או ששוה לו סוף סוף גרם לו היזק כו' וא"כ הרמב"ן סובר כסוגיא דמרובה כו' ע"ש היטב. והנה התוס' בב"ק שם בתירוץ הראשון לא הזכירו כלל חמץ שעבר עליו הפסח רק כתבו על שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה ע"ש ורק שכוונת הש"ך הוא דכוונת התוס' היא ג"כ על חמץ שעבר עליו הפסח דג"כ אינו שוה לכל העולם רק לזה הגזלן שיכול לפטור א"ע להחזירו לנגזל והרי חזינן מבואר דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור לכל העולם ודוק. ועיין לקמן על (דף צ"ח ע"ב) [אומ"ו אק"ג] מ"ש שם לפי שיטת הנוב"י הנ"ל ליישב הסוגיא דשם ודוק היטב בזה. אחז"ר מצאתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"א) העיר בקצרה ע"ד הנוב"י הנ"ל וז"ל בלקוטי הרמב"ן בפסחים מבואר דלא כהנוב"י ואסור לכל העולם אף שלא עברו על ב"י ועיין בשמ"ק (ב"ק צ"ז) במשנה ובמוהריט"א בכורות עכ"ל והנאני. שוב ראיתי שם בשו"מ הנ"ל ח"ג (סי' ל"א) האריך מאד בזה וצריך לעיין שם. ועיין לקמן על דף (ק"י ע"ב) [אוקצ"ב] מ"ש בזה

[מט] שם ע"ב אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משל וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים משלם כו'. והנה מכאן שמעינן דהא דכתיב וגונב מבית האיש דלא בעינן דוקא מבית האיש ממש רק אם החפץ קיימא ברה"ר וגנבו הגנב ג"כ חייב הגנב כפל דאל"כ מאי פריך הש"ס דלישלם כפל לבעלים הלא סוף סוף לא גנבה מרשות הבעלים בשלמא אם גנבו מבית השומר חייב שפיר כפל הואיל דחצרו של הנפקד נקנה להמפקיד א"כ תו מיקרי ביתו אבל כי גנבה מן הגנב אמאי לישלם כפל להבעלים הלא לא גנבה מרשותו של הבעלים אלא בודאי דאפילו אי קיימא ברה"ר וגנבו הגנב ג"כ משלם הגנב כפל להבעלים. ועיין שמ"ק ב"מ ר"פ המפקיד (דף ל"ד ע"א) בד"ה נעשה כאומר לו לכשתגנוב וכו' מיהו קשיא לן הכא מדאמרינן דבעל הבהמה מקני' ליה כפילא לשומר אלמא לשומר לא קרינא ביה מבית האיש א"כ לבעלים אמאי משלם והא הו"ל כגונב אחר הגנב דלא משלם לא לבעלים כפל ולא לגנב וניחא לן שאני אומר דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה ומבית הבעלים קרי' ביה כו' עכ"ל והרי מבואר דגם זה מיקרי מבית האיש ואף שהוא בבית השומר אפ"ה בעלים קרי' בית האיש והטעם כיון דהו"ל כאילו הוא בבית הבעלים ומשום דפקדון כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא ומשום דחצרו של הנפקד נקנה להמפקיד אלא די"ל דהא גם כי גנבה הגנב מן האגם ג"כ חייב הגנב בכפל וכדאיתא בב"מ א"נ דקיימא באגם וי"ל בזה

וראיתי בקצוה"ח (סי' שמ"ט סק"א) הביא הירושלמי דמס' שבועות (פרק ארבעה שומרין) וז"ל תני וגונב מבית האיש לא מראש גגו א"ר ליעזר הדא דתימר בגג שאינו מבוצר אבל בגג מבוצר כבית הוא תני וגונב מבית האיש ולא מבית השואל ומר וגונב מבית האיש ולא מבית נושא שכר והשוכר מכיון ששמירתו עליו כמו שהוא עליו וכ' הקצה"ח וז"ל וביאורו הדא דתימא בגג שאינו מבוצר והיינו שאינו מקורה ואינו משתמר אבל בגג מבוצר שהוא משתמר כבית הוא כו' מיהו הא דמשמע בירושלמי וגונב מבית האיש ולא מראש גגו שאינו מבוצר אינו נראה כן מדברי הפוסקים דלא הביאו כלל לא ברמב"ם ובטוש"ע לא נמצא מזה ומשום דלא ממעט בגמ' דילן אלא גונב מבית הגנב ומהכא יליף ר' יוחנן דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ע"ש פרק מרובה אבל בגג שאינו מבוצר ואפילו גנבו מרה"ר כיון דיכול להקדישו ודאי חייב בגניבתו וכן מוכח מהא דאמרינן ר"פ המפקיד בהני לישנא דסמוך לגניבה קנוי לך או משעת משיכה מאי בינייהו דקיימא באגם ע"ש וכיון דחייב הגנב בגנבו מאגם מכ"ש מגגו אפילו אינו מבוצר לא גרע מאגם עכ"ד הקצה"ח. והנה מה שכ' הקצה"ח הראיה מהא דפרק מרובה כונתו על סוגיא דילן וכמו שפירשתי והקצה"ח קיצר בלשונו הטהור: והנה כמ"ש הראיה מהא דר"פ המפקיד לכאורה היה אפשר לפרש דזה תליא בהני ב' לישני דרבא שם דלישנא קמא שם הוה הדין דאפילו גנבה הגנב מרה"ר ג"כ חייב כפל וא"כ משכחת לה דגנבה מאגם ומש"ה צרכינן לומר דנעשה כאומר לו כו' הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וללישנא בתרא דרבא אמרינן דבעינן דוקא כי גנבה גנב מרשות הבעלים אבל כי גנבה מרה"ר או מאגם ליכא חיוב כפל כלל ומש"ה סגי אם נימא דנעשה כא"ל כו' סמוך לגניבתו קנויה לך וזה הוא הפי' במה דקאמר הש"ס דאיכא בינייהו דקיימא באגם והכוונה דאם חייב כפל כי גנבה מאגם תליא ג"כ בהני ב' לישני דרבא וי"ל בזה

אולם בגוף דברי הירושלמי הנ"ל י"ל כפי פירושו של הקצה"ח בהירושלמי דהא ר' לעזר בירושלמי הוא ר' אלעזר בש"ס דילן והא לקמן בב"ק (דף ע"ט) א"ר אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם דו"ה כו' הרי מבואר דאפילו כי לא גנבי מרשות הבעלים רק מחורשין שהוא כמו אגם שאינו של שניהם שיש רשות לכל אדם לרעות בחורשין ובודאי אינו משתמר ואפ"ה חייב דו"ה. שבתי וראיתי כי מפורש כן במתני' שם (בדף ע"ט ע"א) או שגנב חוץ מרשותם וטבח ומכר ברשותם או שגנב וטבח ומכר חוץ לרשותם משלם דו"ה הרי מפורש בהדיא דאפילו כי גנב חוץ מרשותן של הבעלים ג"כ משלם כפל ואיך נוכל לומר דהירושלמי יפלוג על מתני' מפורשת. ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה הי"ח) והקצה"ח כתב דהרמב"ם לא הביא כלל לדין זה הלא הביא לדינא להיפוך

והנכון בפי' הירושלמי על דרך הגאון בעל פני משה שם דהירושלמי קאי על שומר וקאי אסיפא דקרא ובענין קניית כפל לשומר מיירי דכתיב אם ימצא הגנב ישלם שנים דדרשינן לה בטוען טענת גנב ואם שישלם או שנתרצה לשלם ולא רצה לישבע ואח"כ נמצא הגנב משלם הכפל להשומר ועלה דרשו דוקא אם נגנב מביתו של זה אבל מראש גגו לא מקני ליה כפילא להשומר והיינו כלישנא בתרא דרבא דנעשה כו' סמוך לגניבה קנויה לך וא"כ אם גנבו הגנב מגגו של שומר שאינו מבוצר דאז לא היה קיימא בחצרו המשומר של השומר לא קנה השומר כפל וכדקאמר הש"ס דילן בר"פ המפקיד א"ב דקיימא באגם והמראה פנים שם רצה ג"כ לפרש כן ודחי אח"כ וכ' מיהו יש לדחות דראש גגו כרשותו הוי אלא הפי' הוא דהכא עד שלא הכניסה לביתו מיירי וס"ל להאי תנא דהואיל וראש גגו הוי כחצר שאינה משתמרת לא קניא ליה כפילא דאתי מעלמא דהוי כמציאה והיינו דקאמר אם מבוצר כבית דמי ולפי"ז י"ל דאינו ענין להני לישני דאמרי התם כו' יעוש"ה ודבריו דחוקין כי א"א לפרש כלל שמיירי שהשומר לא הכניסו לביתו עדיין דהא ע"כ צ"ל ג"כ דעוד לא עשה משיכה ג"כ וא"כ הלא עדיין לאו שם שומר עליו דהא משיכה בשומרים הוי עיקר וי"ל בזה אלא הפי' הנכון הוא דר' ליעזר סובר כלישנא בתרא דרבא וכמ"ש ודוק היטב בזה. וא"כ עיקר הדין בירושלמי הוא רק נגד השומר ואם לא קנה השומר הכפל אפ"ה משלם הכפל להבעלים וי"ל. אבל עכ"פ מבואר הפי' בדברי הירושלמי כמו שפי' הפ"מ וא"כ הוה הדין דאפילו גנבו מרה"ר ג"כ חייב כפל. ועיין לקמן על דף (ע"ט ע"א) [אוקמ"ג] מ"ש עוד בזה

[נ] (א) שם אמר אביי אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו ד"א הו"א צנועין אית להו דר' דוסא ור"ד לית ליה דצנועין צנועין אית להו דר"ד ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא עניים צריכא למימר כו' כל הסוגיא. ועיין בתוס' ד"ה הו"א צנועין אית להו דר"ד ולא מן הדין דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש ולחלל ולהפקיר אלא מחמת תקנה הוא דאוקמי' רבנן ברשותו לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב ור' דוסא לית ליה דצנועין דבעניים עבדו רבנן תקנה ולא בגנב אבל השתא דקאמר ר' יוחנן צנועין ור"ד אמרו ד"א א"כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין כו' עכ"ל התוס'

ולכאורה י"ל דמנא ליה באמת לר' יוחנן לומר דטעמא דצנועין הוא מן הדין ולא משום תקנה ודנימא דצנועין ור"ד אמרו ד"א דילמא באמת טעמא דצנועין הוא רק משום תקנה ולא מן הדין וצנועין אית להו דר"ד והטעם הואיל דהוא רק משום תקנה ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא מכ"ש בעניים אבל ר' דוסא לית ליה דצנועין ומשום דדוקא בעניים עבדו רבנן תקנתא אבל בגנב לא עבדו רבנן תקנתא ולכאורה י"ל בזה: