אמרי הצבי ב עז

ופירשו הרע"ב ובשביעית שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע פודהו בשויו. אם היה הכל מופקר אם הפקירו הבעלים נ"ר שלהם אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו עכ"ל ועיין בתוי"ט שכתב כן בשם הרמב"ם בפי' המשנה ועיי"ש מ"ש בטעמא דמילתא כו' וכתב בשם הר"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשויו אבל הפקר תחילתו הי' עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה עכ"ל. מבואר קצת דגם כ"ר של שביעית הוא הפקר לכל רק שינהוג בו קדושת נטע רבעי וי"ל בכ"ז. עוד כתבו התוס' שם וז"ל דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היה יכולים לחלל עכ"ל אזלי לשיטתם דלא כרבינו מאיר ז"ל בתוס' קידושין (נ"ו) ד"ה מתקיף דהא דלא יוכלו הצנועין לחלל מטעם זכי' הוא משום דגם הלוקטין אינן יכולין לחלל אבל אם היו יכולין לחלל היו גם הצנועין יכולין לחלל מטעם זכי' ע"ש והכא אי מיירי בהפקר הרי פשיטא דהיה מהני חילול של הצנועין מדין זכי' אלא ע"כ דלא ס"ל להתוס' כן ועיין לעיל (דף ס"ח ע"ב) בתוס' ד"ה הוא דאמר מ"ש שם בסה"ד ובמהרש"א ובמ"ש שם [או"מ אק"א] והרבה י"ל בזה

[מו] (א) בתוד"ה כל הנלקט בסה"ד וז"ל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע"ג דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל מ"מ מדאורייתא בטיל עכ"ל. ובשמ"ק כאן בד"ה כל הנלקט באה"ד הקשה הר' ישעיה ז"ל ג"כ כקושית התוספות הנ"ל וכ' וז"ל וי"ל דבטיל ברובא ואע"ג דאמרי דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל והכא יש לו מתירין ע"י חילול י"ל דהכא כיון דלא אפשר הוי כדבר שאין לו מתירין, א"נ הא דאמרינן דלא בטיל היינו באיסור שניכר ואח"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ"ל ושמעינן מזה דכל שלא הוכר האיסור קודם התערובות וההיתר המבטל היה ניכר הוא קיל יותר דאפי' דשיל"מ ג"כ בטיל וגדולי האחרונים ז"ל השע"מ (בפ"ה מהל' יו"ט ה"כ). והכו"פ (בסי' ק"ב) והנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' נ"ד) האריכו הרבה ליישב דברי הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ב ס"ד) שכ' כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוא בטל אע"פ שהוא דשיל"מ עכ"ל ומקורו מדברי המרדכי בפ"ק דמס' שבת והובא במג"א (סי' ש"כ סק"ה) ותמהו עליו שסתר המרדכי א"ע להא שכתב במסכת חולין (סו"פ הזרוע) גבי יבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן דנתבטל המיעוט רוק בהדם כיון דהוי דבר המעורב בתחלת ברייתו לא בטיל אלמא דחמיר יותר בכה"ג וכתבו לתרץ דיש חילוק בין אם המבטל והמתבטל שניהם באים לעולם בתערובות הוא דאמרינן דלא שייכא ביטול בכה"ג משא"כ אם הדבר המבטל היה בעולם ורק הדבר המתבטל לחוד בא לעולם בתערובות קיל יותר ואפי' אם הוא דשיל"מ ג"כ בטל יעו' בדבריהם שהאריכו בזה. והרי לפנינו מבואר כאן בשמ"ק שכ' לסברא זו שדקדק בלשונו הטהור הא דאמרינן דלא בטל היינו באיסור שניכר ואח"כ נתערב כו'. הרי דעיקר הקפידא אם האיסור היה ניכר לא בטל משום דהוה דשיל"מ אבל אם לא היה ניכר האיסור מעיקרא רק בא לעולם בתערובות אבל ההיתר המבטל הוא ניכר מעיקרא כגון הכא שפיר בטל וזה הוא כוונת השמ"ק בזה

(ב) אלא מה שי"ל על כל אלו התירוצים בהא דקאמר הש"ס כאן ומי אר"י הכי והאר"י צנועין ור' דוסא אמרו ד"א ור"ד נלקט קאמר דתניא רבי יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ר"ד אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר איפוך דר"י לר"ד ור"ד לר"י אמאי אפכת מתניתא אפכא לר' יוחנן ואימא צנועין ור"י אמרו ד"א אמרי דלא סגי דלא מתהפכת מתניתא כו' דהא שמעינן לר"י דלית ליה ברירה כו'. ואמאי לא קאמר הש"ס דע"כ לא נוכל לומר דר' יהודא אית ליה כל שילקטו דא"כ תקשי דהא כי אם אמר ר"י צנועין ור' יהודה אמרו ד"א הוה הפי' דצנועין אית להו דר"י ור"י אית ליה דצנועין וכדמוכח מסוגית הש"ס לקמן דאמר אביי אי לאו דא"ר יוחנן צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א צנועין אית ליה דר"ד ור"ד לית ליה דצנועין כו' אלמא דלשון דבר אחד הוה דשניהם סבירין להו ממש דבר אחד וצנועין מודה לדינא דר"ד ור"ד מודה לדינא דצנועין וא"כ אם היה הגרסא דר"י אמר צנועין ור"י אמרו ד"א היה ג"כ הפי' כן. וכן למה דקאמר הש"ס לקמן בסוגיין אלא לעולם כל הנלקט ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' ופירש"י בד"ה ר' יוחנן ואי קשיא והא לא סגייא דלא מתהפכא מתני' משום ברירה לא תיפוק דאית ליה לר' יהודה ברירה וטעמא דלוקח יין קתני התם משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה עכ"ל וא"כ לפי המסקנא הוה לר' יהודה כל המתלקט וא"כ אם נימא דר' יהודה אית ליה ממש לדינא דצנועין תקשי קושית התוס' והשמ"ק הנ"ל דכי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ ולא נוכל לתרץ דבטל ברוב דהא הוה מב"מ ור' יהודה סובר דמב"מ לא בטל וע"כ צרכינן להפך המתני' דר"י לר"ד ור"ד לר"י דהיינו דר"י יסבור כל שלקטו ולכאורה י"ל בזה

ולכאורה י"ל דזה הוה יבש ביבש מה שהפרי נתגדל וביבש ביבש מודה ר"י דמב"מ בטל וכדאיתא ביבמות (דף פ"ב) בסוגיא (שם) ובתוד"ה ע"כ. מיהו לכאורה נראה דר' יוחנן ס"ל דלר' יהודה ביבש ביבש ג"כ אמרינן מב"מ לא בטל כיון דר' יוחנן לא מוקי לה שם בנימוח. ומיהו מדברי התוס' שם משמע דגם ר' יוחנן סובר דלר' יהודה מב"מ בטל ביבש ביבש וי"ל בזה. מיהו אחר העיון גבי כרם רבעי דהיינו ענבים שעיקר הפרי הוא הלחלוחית שבתוך הענב זה מקרי לח בלח דבשלמא אם היינו אומרים נטע רבעי א"כ משכחת לה בפרי יבש כגון תפוחים וכדומה שמה שגדל אח"כ הוא יבש וא"כ שפיר שייך לומר יבש ביבש אבל בענבים דעיקר הפרי הוא הלחלוחית שבתוך הענב וא"כ מה שנתוסף הוה לח בלח בודאי דלר' יהודה לא בטל המעט הניתוסף ונתגדל דהא הוי מב"מ ולא בטל וזה ברור לע"ד וא"כ קשה קושיא הנ"ל

(ג) ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהא הר"ן ז"ל בנדרים (דף נ"ב ע"א) אסבר לה הטעם בהא דדשיל"מ לא בטיל במינו דוקא אבל בא"מ בטל וכ' דטעם הפלוגתא שבין ר"י ורבנן אי מב"מ בטל או לא בטל הוא משום דר' יהודה סובר דעיקר תליא בעצם אם הוא מינו וילפינן לה מדם הפר ודם השעיר ורבנן סברי דלא תליא עיקר בהעצם רק בעינן שיהיו שוין בשמא ג"כ אבל היכא שהאחד הוא אסור תו לא שוי בשמא שהרי זה הוא איסור וזה הוא היתר וא"כ הוי מבשא"מ ודוקא דם הפר ודם השעיר משום דכיון דשניהם עולין שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז אבל בדשיל"מ אחמרו רבנן ג"כ שיהיה דינו כמין במינו ממש דהיינו כאלו עכשיו הם שניהם היתר וא"כ הוה תו מב"מ ממש בעצם ובשמא אבל אם העצם הוא אינו מינו א"כ מה מהני דיש לו מתירין והוה כאלו הוא עכשיו היתר הלא סוף סוף אינו שוה בעצם והט"ז ביו"ד (סי' ק"ב) אסברה לה ג"כ. והיכא דנולד האיסור בתוך התערובות וההיתר המבטל היה ניכר מעיקרו ורק הדבר המתבטל לא היה ניכר ונולד האיסור בתוך התערובות אפי' כי יש לו מתירין ג"כ נתבטל ולכאורה בעי טעמא בזה. ולפ"ד הר"ן הנ"ל א"ש משום דעיקר טעמא דדשיל"מ הוא משום דהוה מב"מ בעצם ובשמא וא"כ דומה תו לעולין דאין מבטלין זה את זה וילפינן לה מקרא דדם הפר ודם השעיר ואמרינן תו דבעינן ג"כ דוקא דומיא דדם הפר ודם השעיר שהיה דם של שעיר ניכר מעיקרא אבל כל שנולד האיסור בתוך התערובות דלא מצינו זה וכיוצא בו בדם השעיר א"כ לא ידעינן לה לאוסרו כלל אף כי יש לו מתירין דהא עיקר ידעינן מדם הפר ודם השעיר והתם היה כל א' מהם ניכר קודם התערובות ודוק היטב בזה כי קצרתי במובן

ומעתה עפ"י האמור היה נלע"ד דנוכל לומר ג"כ סברא זו אליבא דר' יהודה דסובר דאזלינן בתר העצם וילפינן מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא בטל אמרינן ג"כ להאי סברא דוקא היכא דהאיסור היה ניכר מעיקרו הוא דמב"מ לא בטל דדומה ממש לדם הפר ודם השעיר משא"כ היכא דנולד האיסור בתוך התערובות גם ר' יהודה מודה דבכה"ג מב"מ בטל הואיל דעיקר מה דידעינן דמב"מ לא בטיל הוא משום דילפינן לה מדם הפר