אמרי הצבי ב עו

להר"ת מסוגיא דכאן והשעה"מ (שם) השוה שיטת הר"ת עם הרמב"ם דהר"ת מיירי לאחר הביעור דאז אסור בהנאה וכמ"ש הרמב"ם (בפי"א מהל' מע"ש ה"ח) ועיין עוד בשעה"מ בהלכה הנ"ל (פט"ו ה"י) במ"ש שם בסופו בד"ה ודע שכתב הרע"ב (פ"ב דערלה מ"ג) יעוש"ה

והנה לשיטת הר"ת הנ"ל כפשוטו דנ"ר קודם פדיון אסור בהנאה יש מקום ליישב קצת שיטת הבה"ג ז"ל בסוף הל' ערלה ומובא ברא"ש בסוף הלכות קטנות (סי' ט') ובתוס' ר"ה (דף יו"ד ע"א) בד"ה ופירות גם הרמב"ם (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות הי"ח) הביאו וז"ל הורו מקצת הגאונים שאעפ"י שפדה פירות שנה רביעית או חללן אסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית ודבר זה אין לו עיקר ויראה לי שזו שגגת הוראה והטעם לפי שכתוב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואין ענין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פריו בלא פדיון ככל חולין שבעולם ואין ראוי לחוש להוראה זו עכ"ל. וגם התוס' והרא"ש הנ"ל הקשו ג"כ כן והר"ש במס' מע"ש (פ"ה משנה א') הביא ג"כ דברי הבה"ג ז"ל ותמה ג"כ כן והוסיף להקשות דא"כ מה היה תקנתא דצנועין שהיו מחללין הנ"ר שלא יכשלו בהם הלוקטין סוף סוף גם לאחר החילול אסורין הפירות באכילה כל שנה רביעית וכשיגיע חמישית אז יהיה הפירות הללו המחוללין מותרין באכילה ומה הועילו בתקנתן הלא הלוקטין יאכלום מיד ועיין בתוס' כאן ד"ה כל הנלקט

אולם אם נימא דקודם הפדיון אסורין בהנאה מהני עכ"פ הפדיון להתירם בהנאה וא"כ מהני תקנתן דצנועין להציל הלוקטין מאיסור הנאה דאף שאין לוקין על הנאה דכשאכל לוקה על האכילה ועל הנאה אין לוקין אבל עכ"פ עבר על איסור הנאה וא"כ מהני התקנה דצנועין להצילם מאיסור הנאה וכשיאכלו לא יעברו על איסור הנאה רק על איסור אכילה וכל מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנין

עוד י"ל בישוב קצת דברי הבה"ג ז"ל דהנה באוכל כרם רבעי חוץ לירושלים קודם חילול אם חייב מלקות או לא והנה באוכל מע"ש חוץ לחומה בלא חילול קאמר רב אסי אר"י במס' מכות (דף י"ט ע"ב) מע"ש מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה מ"ט דאמר קרא לפני ד"א תאכלנו שנה בשנה כו' וכ"פ הרמב"ם (בפ"ב מהל' מע"ש ה"ו ובפי"ט מהל' סנהדרין) בחשבון הל"ת שלוקין עליהם שם ס"ג עיי"ש וכר"י הנ"ל. ועיין ב"מ (דף נ"ד ע"א) ברש"י ד"ה דכ"ע חומש לא מעכב שיהא האוכלו לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל והתם ע"כ לא איירי בדעייליה ואפקיה דא"כ כבר קלטוהו מחיצות ואין לו פדיון כלל והאיך שייך לומר דחומש לא מעכב וגם האיך אר"א שם דיאכל שהרי אינו פדוי כלל אע"כ דאיירי שאכתי לא ראה פני החומה וא"כ אפילו אם חומש מעכב ג"כ אין האוכל לוקה משום לא תוכל לאכול ועיין בספר ערוך לנר על מס' מכות (דף י"ט ע"ב) שעמד בזה והוסיף עוד להביא דברי רש"י במס' ב"מ (דף צ' ע"א) ד"ה הא בעי חומה שאסור לאכלו חוץ לחומת ירושלים והיכי אתו לאו דלא תחסום ודחו לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ומבואר דגם אם עדיין לא ראה פני החומה ג"כ איכא לאו דלא תוכל ועיין בספר ערוך לנר שמסיק ע"ד הפלפול דלמסקנא ר"פ לא ס"ל כרב אסי אר"י רק דאפילו אם עדיין לא ראה פני החומה ג"כ איכא לאו דלא תוכל לאכול בשעריך יעו"ש בדבריו. ואם נימא דאיכא לאו גם כי לא ראה פני החומה וא"כ גם גבי נ"ר ג"כ תליא בהאי פלוגתא הואיל דילפינן קודש קודש ממעשר ועיין בספר מנחת חינוך (מצוה רמ"ז) דחקר בזה אם גבי נ"ר איכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך משום דילפינן קודש קודש ממעשר ע"ש וא"כ נוכל לומר דהא דכ' הבה"ג דאפילו כי פדה לנ"ר אסור באכילה עד שנה החמישית ע"כ הוא משום דכתיב ובשנה החמישית וא"כ ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וא"כ שפיר מהני התקנה דצנועין להצילם מן הל"ת דלא תוכל לאכול בשעריך כנ"ל לכאורה. אולם באמת ז"א דהא הש"ס אזיל כאן אליבא דר' יוחנן ור"י ס"ל דאין לוקין על מע"ש אם לא ראה פני החומה וא"כ גם בנ"ר הדין כן ורק דהתירוץ הוא דלא יקשה מצנועין דנוכל לומר דצנועין סברי כן דאיכא לאו דלא תוכל גם כי לא ראו פני החומה. והנה אח"ז ראיתי באבן עזרא בפ' קדושים (י"ט פסוק כ"ד) קדש הלולים להלל השם והכהן יאכלנו עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו כי הלא מסוגית הש"ס בכאן ומכמ"ד במשניות מבואר דכל אדם רשאי לאכול בירושלים ואחר החילול בודאי מותר לכל אדם לאכלו בכ"מ וגם בהדיא מפורש בספר החינוך מצוה רמ"ז וז"ל ובספרי דורש שנ"ר הוא לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קדשיו וגו' משך כל הקדשים ונתנם להכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע"ש ונ"ר שיהיה לבעלים עכ"ל הרי מפורש שנ"ר הוא לבעלים ואין לכהן כלל חלק בו וצע"ג

[מה] שש בתוס' ד"ה והצנועין וז"ל אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע דאמילתיה דת"ק קאי צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי כו' ע"ש. והנה לכאורה אינו מובן כלל דאפילו אם אין שביעית נוהג בכרם רבעי ואסור לו לאדם ליקח בלא רשות הבעלים הכרם רבעי מ"מ הואיל דהלוקטים אינם יודעים שהוא כרם רבעי וסוברים שאינו כ"ר ומותר להם ללקוט הואיל דהוא בשנת השמיטה ולא קעבדי איסור בלקיטתם ומש"ה היו מחללין הצנועין כדי שלא יאכלו הפירות בלא פדיון אבל לעולם דאין שביעית נוהג בכ"ר וראיתי אח"כ במוהרמ"ל שעמד בזה ולא תירץ

ובגוף הספק הזה אי שביעית נוהג בכ"ר שכתבו התוס' אי שביעית נוהג בכ"ר ולא אדע איה בית הספק בזה. כי כרם רבעי נוהג בשביעית מבואר בהדיא כי (בפ"ה דמע"ש מ"ה) ובשביעית פודהו בשויו ועיין עוד שם (במשנה ג') כ"ר בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו ובירושלמי שם פלוגתא דרבי ורשב"ג בשני ברייתות אליבא דב"ש דרבי סובר דב"ש דסברי אין לו חומש ואין לו ביעור הוא דוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע יש לו חומש ויש לו ביעור ורשב"ג סובר דב"ש סברי דאין לו חומש ואין לו ביעור בכל שאר שני שבוע הדין כן אבל קדוש הוא בקדושת כ"ר אפילו בשביעית הואיל דקדוש הוא מאיליו דכתיב קודש הלולים וב"ה סברי בודאי דכ"ר נוהג בשביעית יעו"ש בירושלמי ועיין ג"כ בירושלמי פ"ז דפיאה ה"ה כל הסוגיא. ועיין ברשב"א ב"ק בסוגיא זו הביא הירושלמי הנ"ל. והתוס' כתב אם שביעית נוהג בכ"ר דהיינו שיהיה מותר לכל אדם ליקחם בתורת הפקר כי אין לפרש דהספק הוא אם שייך קדושת שביעית בפירות כ"ר בודאי דשייכא בהו קדושת שביעית ואף לאחר כי פדה לה ומחלל אותן על המעות ג"כ קדושת שביעית חלה על המעות וע"כ כוונת התוס' הוא אם הם הפקר לכל מי שירצה לזכות בהם אבל קדושת שביעית בודאי דחלה על כ"ר. ומנא אמינא לה מדברי הירושלמי (סופ"ז דמס' פיאה) וז"ל כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו רחב"א בעי קומי רבי מנא לאוכלו בלא פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א"ל הגזבר מחליפו ביד אחר אמר ר' מתניא ולמה לית אנן אמרין כיי דאר"י דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקירו מפני שקדם הבקירו להקדישו עכ"ל ועיין בפירוש מוהרא"פ שפי' דקאי בקושיא ועיין בירושלמי (ספ"ד דפסחים) הובא כל הסוגיא הנ"ל שם ועיין בפי' הק"ע שם ומחולק עם פי' הנ"ל בפירושו רק זה ג"כ מפרש דהירושלמי קאי בקושיא יעו"ש. והנה באמת יש מקום עיון קצת בירושלמי מ"ש אי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון מסוגית הש"ס במס' חולין (דף קל"ט ע"א) כיון דמרדה פקע לה קדושתייהו מיהו י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר' יוחנן דס"ל שם בחולין דאפילו בקדושת בדה"ב ג"כ לא פקעה קדושה בכדי יעו"ש. ועיין במלמ"ל (פ"א מהל' שמיטה) הביא הירושלמי הנ"ל. ומבואר בהדיא דקדושת שביעית חלה על ההקדש מכ"ש דחלה על כ"ר ורק הספק שנסתפקו התוס' הוא אם הכ"ר הוא הפקר בשביעית שיוכל כל אדם לזכות בהם וינהוג בהם קדושת שביעית וקדושת כ"ר ולא אדע כלל מדוע לא יהיה הפקר כדין שביעית דכיון דהתורה הפקירו לכל הפירות שביעית ה"ה כ"ר הדין כן וגם בהקדש בודאי הדין דרשאי כל אדם לפדותן ורק שחל קדושת שביעית על הדמים אבל בודאי שכל אדם רשאי לחללן דבכל הקדש הדין כן דהא אין לו בעלים ובודאי דכ"ר אע"ג דאית ליה בעלים וכמ"ש התוס' לעיל (דף ס"ח ע"ב) בד"ה הוא דאמר כצנועין אבל מ"מ בהפקר ממש אם הפקיר גם הקרקע בודאי דרשאי כל אדם לזכות בהפירות וכמבואר בפ"ה דמע"ש מ"ה שהבאתי ופשיטא דה"ה בשביעית ג"כ הדין כן ולא אדע הסברא לספק בזה. ושם בפ"ה ממע"ש מ"ה ובשביעית פודהו בשויו ואם היה הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה