אמרי הצבי ב עה

שהוא הפקר ליכא עליו חיוב חלה כלל ולא חיוב תרומה ומעשרות וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהל' ביכורים הלכה ו') וז"ל או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה"ז חייבת בחלה עכ"ל דקדק לכתוב או זכה בה משמע דבעודה הפקר ליכא חיובא להפריש ולא מהני ההפרשה כלל ודוק

והנה לפי האמור משכחנא פיתרי דטבל לא יהיה דשיל"מ כגון שנתערב טבל של הפקר בפירותיו וכשזכה בו הרי חל עליו חיוב הפרשה ונולד האיסור בתוך התערובות דלא מיקרי דשיל"מ והש"ס דילן במס' ע"ז (דף ע"ג) קאמר הטעם דטבל לא בטיל משום דכהיתרו כך איסורו ובירושלמי קאמר הטעם משום דהוה דשיל"מ והקשו הראשונים ז"ל מדוע לא קאמר הש"ס דילן הטעם דהירושלמי ועיין בתוס' שם ד"ה טבל ובריטב"א שם והאריכו בזה וגם אנכי בעזה"י הארכתי בזה במקום אחר בסוגיא דדשיל"מ ביו"ד (סי' ק"ב) ולפי האמור שפיר הוצרך הש"ס דילן לומר הטעם דכהתירו כך איסורו על כה"ג דגם כן לא בטיל ודוק קצרתי ע"כ כתבתי ע"ד הגאון ז"ל

והנה לכאורה י"ל דאם יכול לחלל נ"ר של הפקר או לא תליא בזה אם יכול להפריש תרומה ומעשר משל הפקר דאם נימא דאינו יכול להפריש תרומה ומעשר משל הפקר ומכ"ש חלה דודאי יש סברא לומר דלא ליהני ההפרשה משל הפקר דכתיב עריסותיכם וא"כ אפשר דלחלל נטע רבעי של הפקר ג"כ אינו יכול מיהו י"ל דלא תליא זה בזה דלחלל שפיר יכול לשל הפקר ג"כ וכמו שכתבתי לעיל. אחז"ר ראיתי בירושלמי פסחים (פ"ג ה"ג) על מתני' זו דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וז"ל חברייא בעיי וישליכנה לאשפה ויקדישנה [ופי' הק"ע דהשתא ליכא למגזר שמא יאכלנה דכשמונחת באשפה מאוסה היא עכ"ל ופירושו אינו מובן כלל ולע"ד הפי' הוא דיפקירנה ואח"כ יקדישנה והיינו שיעשנה חלה אחר ההפקר והיינו שיפקיר כל העיסה או הפי' הוא שרק זה שיעשה חלה זה יפקיר ונכון יותר לפרש שיפקיר כל העיסה ותירוצו של הירושלמי ופירושו מורה דמ"ש וישליכנה לאשפה היינו שיפקירנה עיין היטב בזה]. ומשני הירושלמי ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ועיין בק"ע שפי' דכיון שזרקה לאשפה הרי הוא הפקר ואינו יכול להקדישה עכ"ל ופריך הירושלמי ויקדישנה וישליכנה לאשפה ומשני ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו עכ"ל ועיין בק"ע שם מ"ש בזה והרי חזינן שקושיא זו שהקשה הגאון בעל אומץ יוסף ז"ל הוא קושיא הראשונה של הירושלמי שיפקיר ואח"כ יפריש חלה ומשני דלא מצי להפריש מן ההפקר חלה והרי מבואר הדין בירושלמי

(ג) והנה אם נימא דאינו יכול לחלל נטע רבעי של הפקר א"כ י"ל בהא דכל המתלקט אם נימא דמיירי בשביעית דהוה הפקר אם כן האיך יכול לחלל וראיתי בספר מנחת חינוך (מצוה רמ"ז) שהעיר בזה להסוברים דצנועין מיירי בשמיטה דהפקר הוא האיך יכול לחלל נטע רבעי של הפקר והניח בצ"ע

והנה לפי מה שכתבתי לעיל להסביר תירוצו של בעל קונטרס הספיקות שכ' לתרץ משום זכיה מהני החילול דצנועין וכמ"ש התוס' בקידושין (דף נ"ו ע"א) והרמב"ם כתב לדינא דצנועין דוקא בשנת דשמיטה וכתבתי להסביר הדבר דזה תליא בשני סוגיות הש"ס דסוגיא דידן דב"ק מיירי דוקא שלא בשנת השמיטה וסוגיא דמס' גיטין (דף נ"ה) הוכחתי דסבירא להו דע"כ מיירי בשנת השמיטה עיין לעיל [או"מ] אם כן ל"ק כלל מהא דמוקי הש"ס דאמרו כל המתלקט דלא מיירי כלל בשמיטה

אולם בגוף הדבר נלע"ד לתרץ הקושיא הנ"ל עפ"י מה דקאמר בירושלמי פרק הכותב (על משנה ג') וז"ל שם רב ורשב"ל תרוייהו אמרין בצבורין בסירקי אבל אם צברן בביתו זכתה לו ביתו ר' יוחנן אמר אפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו דהוה סבר דאינון דידיה ולית אינון דידיה ואתי בעה"ב זכה בפירותיו בשביעית רבי ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו אמר ר' יוסי אפילו נתנן לתוך כליו לא זכה בהן דהוה סבר מימר דאינון דידיה ולית אינון דידיה ועיין בפי' קרבן העדה בפירושו לכתובות שם מה שפי' שם בזה ועיין בירושלמי זרעים (מס' שביעית פ"ד על משנה ב') כתב הירושלמי ג"כ להאי פלוגתא יעוש"ה. ועיין מ"ש בעזה"י על מס' ב"מ דף (כ"א ע"ב) בזה

והנה חזינן דפליגי בירושלמי מאימתי זכה בעה"ב בפירותיו שלקטם דרב ירמיה סבר דמשנתן לתוך כליו זכה הבעה"ב מדין כליו ור' יוסי סבר דלא מהני כיון שלא היה הכונה לקנות בהם דהוא סבר שאין צריך לקנותם רק שהם שלו אבל אם יאמר בפירוש שרוצה לקנותם בלקיטתם לתוך כליו בודאי דזכה בהם הבעה"ב דהא כמו שאדם אחר יכול לקנותם מן ההפקר ה"ה נמי הבעה"ב עצמו יכול לזכות בהם מדין הפקר כמו אדם דעלמא ושלו הם לגמרי ואם קידש אשה בפירות שביעית מהני ורק שצריך לנהוג בקדושת שביעית ועיין בקידושין (נ"ב) ובודאי דגם הבעה"ב יכול לזכות בפירות שדהו אם יעשה בהם קנין ויהיה שלו רק שיתנהג בהם בקדושת שביעית

ולכאורה י"ל אמאי לא יזכה לו חצרו דהא מונח בשדהו ונימא דחצירו זכתה לו שלא מדעתו. אולם באמת א"ש דהא בשביעית ארעא דהפקירא הוא דהתורה אפקרה להקרקע של הבעה"ב וכל אדם יש לו רשות לילך בשדה חבירו וללקוט הפירות וכדאיתא במס' נדרים (דף מ"ב ע"ב) על מתני' ובשביעית אין יורד לתוך שדהו מ"ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה ופירשו הרא"ש והר"ן ז"ל ארעא נמי אפקרה לילך בתוך השדה ללקוט הפירות עכ"ל וא"כ הי"ל כאילו השדה היא שכורה לאחר שיוכל לילך וללקוט הפירות. אלא דאכתי י"ל דהא גם להבעה"ב יש לו רשות לילך וללקוט בהשדה ועדיף יותר מחצר המושכר דאפלגו בזה הראשונים ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דחצר המושכר קונה להמשכיר ודעת הראב"ד דאינו קונה להמשכיר ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' שכירות ה"ה) ובהשגות שם בטוש"ע (סי' שי"ג ס"ג) יעוש"ה אבל הכא הואיל דגם לבעה"ב עצמו יש לו זכות זה ג"כ נוכל לומר דגם הראב"ד מודה דקניא ליה חצירו וא"כ אמאי לא קניא ליה חצירו להפירות שביעית. אילם יש לומר הואיל דהוא אינו יודע שחצרו צריך לקנות לו דהוא סבר דאינון דידיה וכר' יוסי אלא דלרב ירמיה דסובר דוקא משיתנם לתוך כליו אז זכו לו כליו אע"ג דלא קא מכוין כלל לקנותם אפ"ה קנו ליה כליו א"כ נימא ג"כ דחצרו יקנה לו שלא מדעתו ג"כ. אלא דבאמת א"ש הואיל דחזינן דהתורה נתנה לו רשות לכל אדם שילך בשדה וילקוט הפירות א"כ חזינן דהתורה גילתה שלא יזכה לו חצרו לפירותיו. אלא דא"כ נילוף דלא זכתה ליה חצרו בשום מקום וצרכינן לומר דשאני הכא הואיל דיש רשות לכל אדם שילך ויזכה בהם א"כ הו"ל תו חצר שאינה משתמרת ולא זכתה לו. והנה עומד בצדו הי"ל לומר דמהני ולמה ס"ל לר' ירמיה דדוקא בנתנם לתוך כליו הי"ל לומר דאפילו עומד בצדו בלחוד ג"כ זכה מטעם חצרו הואיל דגוף השדה הוא של הבעלים וצרכינן לומר הטעם הואיל דלא אמר שיזכה לו השדה לא זכתה לו אלא א"כ נתנם לתוך כליו דאז לא בעינן שיאמר שיזכה לו השדה ועיין מס' ב"מ (דף י"א ע"א) תוד"ה זכתה לו וברמב"ם (פי"ז מהלכות גזילה ואבידה ה"י וי"א) ובש"ע ח"מ (סי' רס"ח) וי"ל עוד בזה

ומעתה נוכל ליישב שפיר הא דמהני כל המתלקט ואף דהוה הפקר דהא מיירי בשמיטה מ"מ הלא ע"כ צרכינן לומר מטעם ברירה דהוי כאילו הותנה בפירוש על אותן הפירות שילקטו הוא מחללן מעכשיו א"כ אמרינן ג"כ ברירה כאילו זכה בהם למפרע ומיירי בעומד בצד שדהו וכשאמרינן ברירה מהני בכה"ג דהא אמרינן דזכה בהם למפרע בשעת האמירה ותו יכול לחללן הואיל דיש לו לאדם זכות בפירות שביעית כשזכה בהם שיהיה יכול לקדש בו אשה ג"כ וכדאיתא בקידושין (נ"ב) ולא הוי תו הפקר וחל תו החילול ודוק היטב בזה כי יש עוד לפלפל הרבה בזה

[מד] דף ס"ט ע"א ותנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה ושל ערלה בחרסית כו'. הנה לכאורה מוכח מכאן דנטע רבעי קודם פדיון אסור בהנאה וכן הוא דעת הר"ת בתוס' פסחים (מ"ד ע"ב) ד"ה וה"ה ותוס' קידושין (ל"ח ע"א) ד"ה וה"ה וז"ל ופיר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסור ע"י פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה עכ"ל הרי מבואר דדעת הר"ת דנטע רבעי קודם פדיון אסור בהנאה. ועיין ברמב"ם (פ"י מהלכות מאכלות אסורות הט"ז) פירות שנה רביעית כולה אסורה לאכול מהן בא"י עד שיפדו כו' מבואר דרק באכילה אסורין אבל לא בהנאה וראיתי בשעה"מ שם שהביא דברי הר"ת ושהמוהרי"ט בחידושי קידושין (שם) תמה על פיר"ת בזה והשעה"מ הביא ראיה