אמרי הצבי ב עג

ובגדים ועבדים ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר עכ"ל אלמא דיכול לחלל מעות מעשר שביד המוכר וגם בהא דצנועין שהביא הרמב"ם (בפ"ט מהל' מע"ש) מבואר דיכול לחלל מה שביד חבירו וא"כ הי"ל להרמב"ם להביא גם בפירות שביעית דיאכל כנגדן וכדאיתא בברייתא בסוכה (ל"ט) והניח בצ"ע עיי"ש

וע"פ האמור מיושב שפיר דהרמב"ם ז"ל סובר ג"כ כשיטת התוס' דכאן בפרק מרובה דלא שייך לומר דקנסוהו רבנן אלא דוקא היכא דעביד איסורא וא"כ גבי אם מסר דמי פירות שביעית לע"ה ואפילו היכא דכבר היו דמי פירות שביעית ביד החבר אם מסרו לע"ה ג"כ לא עביד איסורא אם הגיד לו שהם דמי פירות שביעית ומכ"ש היכא דעדיין לא היו דמי פירות שביעית ביד החבר רק שקנה פירות שביעית מהע"ה דודאי לא קנסוהו כלל משום דאם לא היה קונה הרי היו הפירות שביעית גופייהו ביד הע"ה וכמש"ל והא דבברייתא קתני בסוכה ואם מסר יאמר הרי המעות הללו מחוללין על הפירות שיש לו בתוך ביתי לאו מדינא כן רק זה אתיא כצנועין ומביא הש"ס בסוכה ראיה דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה והיינו דלכתחילה אין מוסרין ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם להאי דינא דמתני' בסוכה שם הלוקח לולב מע"ה בשביעית נותן לו אתרוג במתנה כו' ולעיל מיניה כתב כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית כו' כך אסור ליקח מע"ה לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה כו' והיינו דאסור לכתחילה ובדיעבד אם מסר שבברייתא איתא שיאכל כנגדן זה אינו מדינא רק מי שרוצה להחמיר על עצמו כצנועין ולא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה כאן בהל' שמיטה שסמך עצמו על הא דכתב (בפ"ט מהל' מע"ש) לדינא דצנועין גבי נטע רביעי בשמיטה וממילא נשמע לדין זה ג"כ. אבל (בפ"ג מהל' מע"ש ה"י) פסק שפיר דאם הוציא מעות מע"ש וקנה בהם כלים ועבדים ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר והיינו הואיל דגם הלוקח עביד איסורא בכה"ג קנסוהו להלוקח לתקן כל מה שיכול ומדין זכיה וכמ"ש לדעת הרמב"ם או דיכול לחלל מדינא וכמו שכתבו התירוצים בזה ודוק בזה

אחר כתבי זאת ראיתי ברמב"ם (בפ"ו מהל' שמיטה ה"י) דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב כו' וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות ואם הביא יאכל כנגדן עכ"ל הרי שהרמב"ם הביא דין זה בהדיא מפורש כן וחידוש על הכפ"ת בזה. והיינו טעמא דהביא לדין זה הואיל דעביד הלוקח איסורא אבל אם לא עביד איסורא נהי דלכתחילה אסור אבל לא קנסינן ליה להלוקח שיאכל כנגדן

ובסמ"ג בלאוין (מצוה רס"ד) גבי מע"ש הביא הדין וז"ל ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים או עבדים או בגדים וקרקעות כו' ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדן בתורת מעשר כמו ששנינו בפ"ק דמע"ש עכ"ל ושם (במצוה רס"ו רס"ז רס"ח) הביא דין שמיטה באיסור עבודה ושכל היוצא ממנו אסור וצריך לנהוג בו תורת שביעית ולא הביא כלל הדין אם מכר לע"ה. ורק בעשין (מצוה קמ"ח) כתב וז"ל שנינו בפרק יש בכור כל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית עכ"ל. ולא הביא כלל הדין אם מסר דמי פירות שביעית לע"ה ולכאורה יש לעיין מדוע השמיט הסמ"ג לדין זה. ועל זה אמרתי מדה טובה לעולם אינו חוזר כי מה שכתבתי לעיל לתרץ הקושיא שהקשה הכפ"ת על הרמב"ם עולה יפה ג"כ לתרץ דברי הסמ"ג כי הסמ"ג שם בעשין (קל"ז) כשהביא הדין דנטע רבעי כתב והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומר כל הנלקט מנ"ר זה מחולל על המעות האילו שהרי א"א לפדותו במחובר לקרקע כמו שבארנו עכ"ל והוא ממש כלשון הרמב"ם ודוק היטב בזה

[מב] (א) שם בתוד"ה הוא דאמר באה"ד וז"ל וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (דף נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים כו' אלמא מחללין מעות שביד מוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא כו' והריטב"א בקידושין שם בד"ה מתקיף באה"ד וז"ל והאי יאכל כנגדן דקאמרינן היינו שלוקח מעות אחרות או בהמה טהורה ומחלל עליהן באותן מעות בכ"מ שהם וכי תימא וכיון דלא הוה ברשותיה היכי מצי עביד הכי דהא אר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו ואיכא למימר דלא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סבור שיצאו לחולין ואילו איתיה קמן אמרינן ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו דכיון דטעותא הוא לא הוי מעכב להו כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכ"מ שהוא משא"כ בגזלן דאי אמרינן ליה דלהדרינהו לגזילה לא הוי ציית לן עכ"ל הריטב"א ז"ל

והנה הקצה"ח (בסי' שנ"ד) הביא על דברי התוס' הנ"ל דברי הריטב"א הנ"ל דלא ס"ל כתוס' אלא שבקצה"ח יש שם ט"ס כי כ' כן בשם התורי"ד וז"א בתורי"ד רק בריטב"א וכ' עלה ונראין דברי תוס' דכל היכא דלא ידע הו"ל דבר שאינו ברשותו אע"ג דציית דינא וראיה מהא דאמרינן שם בסוגיא (דף ס"ט) אר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד צנועין הא דאמרן ר' דוסא דתנן ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהיה הפקר ע"ש והתם גבי לקט דאמר ר' דוסא לאו בתורת גזילה אתי ליד העניים אלא משום דאין בקיאין בדין דשנים לקט ושלשה אינו לקט ועניים סברי דשלשה נמי לקט וכמו שפירש"י שם שכ' לפי שאין כל עניים בקיאין בהלכה ובודאי נמי ציית דינא ואפ"ה חשיב ליה אינו ברשותו וכן מוכח שם בגמ' דאמרו ומה בגנב עבדי רבנן תקנתא בעניים לא כ"ש ומבואר דעני לאו גנב הוא אלא טועה בדין ואפ"ה הו"ל דבר שאינו ברשותו כיון דאינו מחזיר עד שיחזירוהו ב"ד ודוקא פקדון הו"ל דבר שברשותו ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל ליה אבל כל שבטעות דין אתי לידיה או בטעות אחר ומחוסר ראיה והעמדה בדין אע"ג דציית דינא הו"ל דבר שאינו ברשותו עכ"ד

ולכאורה הוא ראיה אלימתא לתוס' וקושיא על הריטב"א אולם לאחר העיון נלע"ד דאין כאן קושיא כלל על הריטב"א ואינו דומה כלל לסברת הריטב"א והוא דהעניים הלוקטים לקט הלא מניחים הכל ביחד בין אם נוטלים שני שבלים כאחד או שלשה שבלים כאחד מניחים הכל במקום אחד ונתערב הכל וא"כ אף מה שלקטו השלשה כאחד ג"כ הם מעורבים בתוך שאר השבלים אשר הם באמת לקט עפ"י הדין וא"כ אותן השלשה שבלים הם מעורבים ואינם בעין בפני עצמן והאיך שייך לומר בהו הואיל דכשיודע להעניים שלקטו הג' שבלים שלא כדין יחזרו להבעה"ב והוי כפקדון הלא מי יודע איזהו מהשבלים הם מה שהיו מונחים ג' כאחד הא נתערבו כולם ורק אם יודע להעניים שלקטו שלא כדין היו משלמים ממון או שהיו נותנים מהשבלים שלקטו אבל לא היו מחזירים אותן השבלים עצמן שלקטו שלא כדין ומש"ה לא הוי כמו פקדון אבל בדבר דאיתיה בעיניה ויכול להחזיר אותו דבר עצמו בעין אם היה ידוע לו שלקח שלא כדין בכה"ג שפיר נוכל לומר כסברת הריטב"א הנ"ל דשפיר הוי כמו פקדון ממש ודוק

ויש להסביר עוד יותר ולומר דהלא אין העני יודע כלל כמה חייב להחזיר להבעה"ב דמנא ידע העני כמה שבלים לקט שהיו ביחד ג' שבלים דדילמא רק ב' פעמים לקט של ג' שבלים ומחויב להחזיר רק ששה שבלים או דילמא הי' אלף פעמים של ג' שבנים וחייב להחזיר להבעה"ב ג' אלפים שבלים ובכה"ג דהוי ספק לעני כמה ישלם וגם הבעה"ב אינו יודע כמה יתבע וגם לא יצטרך לשלם רק דמים אבל גוף השבלים אינו ידוע איזהו הם בכה"ג אף שהעני הוא גברא דציית דינא אפ"ה מיקרי אינו ברשותו אבל אם ידוע כמה הוא המעות וידוע ג"כ המוכר ואולי עוד ידוע הוא המעות להמוכר שמונחים בפני עצמם ואינם מעורבים בכה"ג שפיר כתב הריטב"א דמקרי ברשות הבעלים כיון דהמוכר יציית דינא

(ב) עוד כתב הקצה"ח שם להביא ראיה להתוס' ודלא כהריטב"א מהא דלעיל (בדף ס"ח ע"א) בגנב ומכר ובא אחר וגנבו דאם מכרו קודם יאוש דאין הגנב משלם כפל לא לבעלים ולא ללוקח וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה) ע"ש וכיון דטעמא דאין הגנב אחר הגנב משלם כפל לבעלים אלא משום דהו"ל דבר שא"ב וכדאיתא בפרק מרובה (דף ס"ט) ואי נימא דכל שבטעות בא לידו הו"ל דבר שברשות בעלים א"כ בקנה לוקח קודם יאוש ומשום דלא ידע א"כ הו"ל דבר שברשותו וישלם כפל לבעלים דהיכא דיכולין להקדישו הו"ל דבר שברשותו נמי לענין כפל כו' אלא ודאי דאינו מיקרי דבר שברשותו אלא פקדון דלית ליה להנפקד שום טענה ולחזרה קאי כל אימת דבעי מפקיד אכל כל שיש לנפקד איזו טענה ולא מהדר ליה