אמרי הצבי ב עב

דאין חילול במחובר לקרקע א"כ לא נוכל לומר כל המתלקט ואמאי לא פריך הש"ס דילן כן ודין זה הוא מתוספתא (פ"ה דמע"ש) וכ"פ הרמב"ם (בפ"ט מהל' מע"ש ה"ב) והרמב"ן הקשה באמת מסוגיא זו דב"ק עיין בכ"מ מ"ש בזה. ומכח הנ"ל אסברה לה הרמב"ם ז"ל דהואיל דסוגיא דגיטין פליג על סוגיא דב"ק בפי' המשנה דצנועין וגם סוגית הירושלמי חולקת על סוגיא דילן בב"ק מש"ה נקט להלכה כפי' הסוגיא דגיטין במשנה דצנועין וז"ש הרמב"ם והצנועין היו מניחין המעות בשנת השמיטה כו' שהרי א"א לפדותו במחובר כמו שביארנו וכוונתו אלמא דהסוגיא דב"ק דמפרש לצנועין בשאר שני שבוע הוא דלא כהלכתא רק הפי' הוא דצנועין היו מניחין דוקא בשמטה דהפקר הוא וא"כ חל החילול מטעם זכי' וכתירוצו של הגאון בעל קונטרס הספיקות הנ"ל. ולפי האמור עולה דהחילול חל אפילו אם בשעת אמירה לא הי' יכול החילול לחול אז אפ"ה חל אח"כ אפילו אם לא אמר אח"כ כלל רק הואיל דניחא ליה והמעות מונח בעין שיכול החילול לחול חל שפיר החילול ועל הדרך שכתבתי לעיל ודוק אבל עכ"פ מובן שפיר התירוץ של קונטרס הספיקות הנ"ל ועוד י"ל הרבה בזה. והנה עוד י"ל לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י הירושלמי הנ"ל אולם ראיתי כי יסוד הדבר כבר כתוב במרכבת ח"ר שם על הרמב"ם לא רציתי להאריך עוד בזה יעוש"ה במרכבת. אחז"ר ביום ב' ד' לחודש תמוז תרמ"ג למדתי משניות פ"ה דמע"ש וראיתי בגליון תורע"ק שם אות י"ז כתב ג"כ ליישב דברי הרמב"ם דמיירי ג"כ רק בשביעית ומטעם זכי' וכתירוצם של הגאונים הנ"ל ונדחק ליישב הפי' בגמ' עייש"ה ולע"ד לפמ"ש נכון בעה"י

[מא] שם בתוס' ד"ה הוא דאמר כצנועין באה"ד וז"ל וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן בפ' האיש מקדש (נ"ה ע"ב) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים כו' אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו כו' א"נ התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול ל"ט משמע שיכול אדם לחלל פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה כו' ומה שתירצו יעו"ש. ולכאורה לפי מה שכבר תירצו התוס' לעיל בתי' השני א"נ התם קנסא בעלמא א"כ נימא דגם בהא דאין מוסרין פירות שביעית ואם לקח יאכל כנגדן הוא ג"כ רק מכח קנסא ומה הוסיפו התוס' להקשות כאן מהא דמס' סוכה והתוס' שם במס' סוכה (ל"ט) ד"ה מעות הללו וז"ל ופלוגתא היא בשמעתתא דצנועין במרובה ס"ח גבי כרם אם יכול לחלל מה שביד חבירו ולמאן דאסר קשה מה מועיל כאן וי"ל דהכא קנסא בעלמא הוא ודכוותה אשכחן פרק האיש מקדש (דף נ"ה) כו' עכ"ל הרי שתירצו התוס' שם קושיא זו מכח דהוי רק קנסא וא"כ הכא שכתבו התוס' בעצמם כאן האי תירוצא דהוי קנסא מה הוקשו אח"כ קושיא זו ולא תירצו כן אם לא שנאמר דכוונת התוס' הוא להקשות לפי התי' הראשון שתירצו התוס' מקודם והוקשו קושיא זו אבל זה דוחק דעכ"פ הי"ל לתוס' לכתוב ולהאי תירוצא דמשום קנסא א"ש. וראיתי בספר כפ"ת שם בסוכה ל"ט שהקשה זה ע"ד התוס' דכאן והניח בצ"ע יעו"ש

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהתוס' דכאן בפרק מרובה ס"ל דלא שייכא לומר קנסא רק היכא דהוא עביד איסורא כגון גבי הלוקח בהמה טמאה כו' ממעות מע"ש דעביד איסורא שהוציא מעות מע"ש על דברים שאינן נאכלים שפיר אמרינן דקנסו חכמים ללוקח שיאכל כנגדן משא"כ היכא דלא עביד איסורא לא שייכא לומר דקנסוהו חכמים דאמאי ליקנסיה הרי לא עשה שום איסור והנה גבי אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אם שלקח ממנו פירות שביעית והרי הדמים נתפסין בקדושת שביעית בודאי דלא שייכא קנס להלוקח במה שמסר לו הדמים והם נעשין בידו של הע"ה דמי פירות שביעית דהא אם לא לקח ממנו הפרי הרי היה הפרי גופיה ביד הע"ה וכי היה מוטל על הלוקח להצילו להע"ה שלא יהיה הפרי של שביעית ביד הע"ה שלא יעשה בה איסורא בודאי דזה אינו מוטל עליו כלל וא"כ גם כי מסר בידו דמי חולין וקנה בעד המעות פירות שביעית דהדמים הללו נתפסין בקדושת שביעית בודאי דלא עשה הלוקח שום איסור דנימא דלקנסיה להלוקח שיאכל כנגדן אלא אפילו אם היה לו לחבר דמי פירות שביעית ומסרן לע"ה ואמר לו שהם דמי פירות שביעית ג"כ יש סברא לומר דהואיל דלא עשה החבר הנותן איסורא ורק שיש לחוש דילמא הע"ה לא ינהג עם המעות הללו בקדושת שביעית מ"מ לא שייכא למקנסיה להחבר הנותן. והא דקתני בברייתא בסוכה שם ואם מסר יאמר הרי המעות הללו יהיו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בקדושת שביעית לא מדינא הוא אלא אתיא כהצנועין כמו שהצנועין היו רוצים לתקן לאותן האנשים שילקטו מהכרם רבעי שלהם אעפ"י שמן הדין פטורין מלעשות כן מ"מ היו רוצים להציל להלוקטין מהאיסור כמו כן אשמעינן הברייתא דאם מסר יאכל כנגדן והביא הש"ס ראי' מברייתא זו דלכתחלה אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אבל מ"מ אם מסר בכה"ג שהודיע להע"ה שהם דמי פירות שביעית לא מיקרי שעשה איסורא דנקנסיה להחבר הנותן ומכ"ש בכה"ג שקנה החבר מן הע"ה פירות שביעית ונתן לו דמי חולין בודאי דלא שייך לומר דנקנסיה וכמו שביארתי טעם הדבר

ומעתה לפי האמור מובן שפיר קושית התוס' בכאן שהוקשו דבפרק לולב הגזול משמע שיכול אדם לחלל פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו וקאי הקושיא לשני התירוצים דלעיל דלתי' הראשון גבי אין לוקחין בהמה טמאה ממעות מע"ש דהתם הוי המוכר כמו גזלן כו' וכצנועין דהכא גבי אין מוסרין פירות שביעית לע"ה לא שייך לומר דהוי כאילו גזל ולא נתייאשו הבעלים שהרי הע"ה קנה לגמרי הדמים והתי' השני דמשום קנסא ג"כ לא שייכא התם שהרי החבר שנתן הדמים לע"ה לא עשה שום איסור ולא שייך לומר דנקנסיה להחבר וא"כ ע"כ הוא רק משום חומרא דהיינו למי שרוצים להחמיר על עצמן גם במה שאינן חייבין כלל מן הדין הוה הדין להם שיאכל כנגדן בקדושת שביעית ומה מהני זה כלל אם אינו יכול לחלל פירות שביעית של חבירו אלא ע"כ דיכול לחלל ועל זה תירצו דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהיה נכשל ואוקמוה ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר וכוונתם דהיכא דהחבר שנתן הדמים לע"ה רוצה לחלל אז אפקרוהו רבנן לדמי ע"ה לגבי זה שיהיה חל החילול ולקמן אי"ה יבואר קצת תירוץ זה של התוס' אבל לעולם דמן הדין ליכא שום חיוב על החבר לחלל רק אם רוצה להחמיר כצנועין והתוס' בסוכה ס"ל דגם באין מוסרין דמי פירות שביעית ג"כ שייך לומר קנסא להחבר הנותן. ויש לומר עוד דגם התוס' במס' סוכה דס"ל דקנסוהו רבנן להחבר הנותן דמי פירות שביעית לע"ה הוא דוקא היכא דנותן לו דמי פירות שביעית אבל אם לקח ממנו פירות שביעית בדמים יש לומר דלא קנסוהו להלוקח כיון דאפילו אם לא לקח הרי היה לו לע"ה הפירות גופא של שביעית וכהחילוק שכתבתי לעיל והתוס' שהוקשו קושייתם הוא על הברייתא דקתני אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה והיינו שנתן לו דמי פירות שביעית ובזה הוה הדין דיאמר הפירות שיש לו בתוך ביתו יהיו מחוללין על המעות הללו ומייתי הש"ס ראי' דאין מוסרין דמי פירות שביעית כו' וא"כ אסור לקנות לכתחלה פירות שביעית מע"ה בדמים ומש"ה הלוקח לולב בשביעית מבליע לו דמי אתרוג אבל אם קנה שפיר י"ל דאינו מחויב לחלל המעות הללו על פירות ויאכלן בקדושת שביעית משום דבכה"ג לא שייך למקנסי' וכמש"ל והקושיא שהוקשו התוס' דהאיך יכול לחלל מה שביד חבירו קאי על הברייתא שמסר דמי פירות שביעית לע"ה דהיינו שהיה לו להחבר מכבר דמי פירות שביעית ומסרן לע"ה כו' דהאיך יוכל לחלל מה שביד חבירו ועל זה תירצו דהוא משום קנסא ופליגי התוס' דכאן בפרק מרובה עם התוס' דמס' סוכה בסברא זו שכתבתי אם בכה"ג שלא עשה החבר שום איסור אם שייך לומר דקנסוהו רבנן

(ב) ועפ"י האמור מיושב היטב קושית הכפ"ת שם על הרמב"ם שכ' (בפ"ח מהל' שמיטה ה"י) כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשומרן כך אסור ליקח מע"ה לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה ואפילו כל שהוא שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית. הלוקח לולב מע"ה בשביעית נותן לו אתרוג מתנה ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב עכ"ל והשמיט הדין דאם מסר יחלל על הפירות שיש לו בתוך ביתו המובא בברייתא ותמה הכפ"ת למה השמיט לדין זה ורצה לתרץ דהואיל דהרמב"ם פוסק (בפ"ו מהל' ערכין הכ"ד) דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וא"כ ה ה"ה דאינו יכול לחלל דמי פירות שביעית שביד ע"ה ודחה אח"כ זה שהרי (בפ"ג ממעשר שני ה"י) פוסק דאם הוציא מעות מע"ש וקנה בהם כלים