אמרי הצבי ב עא

לחול דשל הבעלים הוא עדיין ובשעה שלקטו הלוקט וזכה בו מדין יאוש א"כ תו החילול חל מטעם זכיה ודומה ממש לדינו של התה"ד (בסי' קפ"ח) ומובא להלכה ביו"ד (סי' שכ"ג ס"ב) באם יתקלקל העיסה רשאי המשרתת להפריש חלה מדין זכיה ועיין בתוס' נזיר (י"ב ע"א) בד"ה באשה יעוש"ה וי"ל בזה אבל עכ"פ לעד"נ דהכא בכה"ג שפיר מהני החילול מדין זכיה גם כי זכה בו הלוקט מדין יאוש ג"כ מהני אז מדין זכיה ודוק היטב בזה

ואין להשיב על דברי מהא (דפ"ז) דמס' דמאי (מ"א) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו כו' ומע"ש בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות מזגו לו את הכוס כו' ובמשנה ה' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו כו' כל המשנה. ובר"ש (מ"א) הביא פלוגתא דירושלמי אי מהני לודאי ג"כ או רק על דמאי יעוש"ה והביא עוד הירושלמי דצריך שילחוש בשפתיו ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מעשר ה"ז) וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו כו' ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי אעפ"י שאינו ברשותו אבל בודאי אינה מתנה אלא על דבר שברשותו (ובהל' ט') וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו כו' (ובהל' ח') כתב כיצד היו לו מאה תאנים של טבל בביתו והוא בבהמ"ד או בשדה ומתיירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר שני תאנים כו' עיי"ש ואף שהוא ודאי שאני הכא שהוא ברשותו ועיין בתוי"ט (פ"ז דדמאי מ"ב) שכתב דמדברי הרמב"ם נראה דבשבת א"צ ללחוש בשפתיו למחר בשעת הפרשה יעוש"ה בכל הנ"ל. אבל עכ"פ חזינן דגם במע"ש אע"ג דמיירי שהניח המעות כבר מערב שבת אפ"ה בשבת צריך לומר עוד הפעם הרי הוא מחולל על המעות ולא מהני מה שאמר זה מערב שבת. מיהו באמת אין ראיה מזה שהרי באמת י"ל דעל מע"ש א"צ לומר בשבת והרי הוא מחולל ורק עיקר צריך האמירה בשבת על ההפרשה וי"ל בזה. אבל באמת מפשטות הלשון משמע דבעינן האמירה דוקא שיאמר בשעת ההפרשה בעת האכילה ויהיה מחולל על המעות אעפ"י שכבר אמר מע"ש והניח ג"כ המעות. אולם באמת אחר הדקדוק היטב נראה שזה שצריך שיאמר והרי הוא מחולל על המעות זה נאמר דוקא בדמאי שאינו שלו אבל בודאי לא נאמר זה כלל כי מיירי בתאנים שמפריש התאנים ומניחם ואינו אוכלם ול הוזכר כלל בודאי ובדמאי הרי התאנים לא היו שלו ולא היה יכול לחול כלל החילול בשעת האמירה ומה שנזכר (במשנה ה') שם גבי הי' לו תאנים של טבל וז"ל היה דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו' ומע"ש בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות עכ"ל זה נאמר דוקא מה שאומר בערב שבת ועיין בתוי"ט שם והרבה י"ל בזה ואכ"מ. וא"כ בדבר שלא היה שלו מעולם ולא היה מהני החילול אז בשעת האמירה יש סברא לומר דבעינן שיאמר למחר בשעת האכילה והוא מחולל על המעות וגם אפילו אם בהי' שלו ג"כ הדין כן דבעינן דוקא שיאמר עוד הפעם בשעת האכילה ויהיה מחולל על המעות היינו דוקא משום דהיה הכל קודם הפרשה שלא היה עליו שם מעשר שני מעולם בשעה שאמר זה בערב שבת אבל הכא שבשעת האמירה שאמרו הצנועין אילו היו רוצים לחלל אז הי' חל החילול א"כ כי מחלל אח"כ בשעה שזכה הלוקט מדין יאוש שפיר חל החילול מטעם זכי' דהא לא הי' שום שעה שלא הי' החילול מצי לחול דקודם שלקטו הי' יכול החילול לחול ואחר שלקטן ג"כ מצי החילול לחול מטעם זכי' וכמו שביארתי לעיל. תמצית הדברים דאפילו אם נימא דאם הניח מעות ואמר לכשיפרוש פלוני המע"ש שלו וירצה לאכלו בלא חילול שיהי' מחולל על המעות הללו אם נימא בכה"ג דלא חל החילול אשר הנני מסופק גם בדין זה אבל אם ראובן יש לו מע"ש שלו והניח מעות ואמר כשיזכה שמעון במע"ש זה וירצה לאכלו בלא חילול יהיו המעות הללו מחוללין עליו דודאי חל החילול הואיל דבשעת אמירה מצי לחול החילול חל תו ג"כ אח"כ כשזכה בו שמעון אפילו אם לא אמר ראובן אח"כ בפירוש שיהי' מחולל על מעותיו וז"ב לע"ד ולפי"ז אין מקום לדברי הקצה"ח הנ"ל כמו שביארתי לעיל

ולפי האמור היטב אשר דבר בזה הרב בעל קונטרס הספיקות ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כצנועין כמבואר בקצה"ח (סי' ס"א סק"ג)

(ג) והנה למען חיבת הקודש דברי קדשו הנ"ל אבאר קצת דבריו ז"ל שכתב ליישב דברי הרמב"ם שפוסק (בפ"ט מהל' מע"ש ונטע רבע ה"ז) והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו עכ"ל ותמה הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ם פוסק כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב א"כ האיך מהני כל הנלקט ועיין בכ"מ הביא דברי הרמב"ן ז"ל בתשובה ומ"ש הכ"מ לתרץ וכתב הגאון בעל קונטרס הספיקות עפי"ד הר"ר מאיר ז"ל בתוס' קידושין (נ"ו) דמש"ה לא מהני בהא דצנועין מטעם זכי' הואיל דהלוקט בעצמו אינו יכול לחללו תו לא מהני זכי' ג"כ דלא עדיף משליחות וכתב דהרמב"ם דכתב לדינו דצנועין בשנת השמיטה דהפקר הוא וזכו בהו הלוקטים והיו יכולין לתקן מה שבידם גם הבעלים יכולין לחלל מה שביד הלוקטים מטעם זכיה עכ"ד ודפח"ח. גם ראיתי בספר כפ"ת על מס' סוכה (ל"ט ע"א) על תוס' ד"ה מעות שהביא דברי הרמב"ם (דפ"ט מהל' מע"ש ונ"ר) שפסק כצנועין ומה שתמה הרמב"ן שהרמב"ם פוסק כר"י בגזל ולא נתייאשו הבעלים וכתב וז"ל ומרן בכ"מ רצה להליץ דהרמב"ם מחלק בין הקדש לחילול דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שא"ב יכול הוא לחלל דבר שא"ב וכמו שהוכיחו התוס' בד"ה הוא דאמר כצנועין ומשמע דר"ל דהרמב"ם ס"ל דיכול הוא לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו הוי מדין זכי' דזכין לאדם שלא בפניו כו' עכ"ל הרי שהכפ"ת מפרש שכוונת הכ"מ הוא לתרץ דברי הרמב"ם דמהני מדין זכי' אלא שלא העיר מזה שכתב הרמב"ם דהצנועין היו עושין כן בשנת השמיטה. אלא דא"כ קשה דסוגית הש"ס דכאן מוכח דלא מיירי בשמיטה והרב ז"ל עמד בעצמו בזה שכתב והש"ס דלא משני הכי אליבא דר"י משום דמשמע להו להש"ס דהאי דקתני במתני' והצנועין היו מניחין כו' קאי בכל ימות השנה מדלא מפרש דבשביעית עשו כך א"נ משום דר' יוחנן אמר צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"כ לר' יוחנן לא קאי האי דצנועין על שביעית לחוד דא"כ לאו דבר אחד הוא מטעם האמור עכ"ד

והנה כל המעיין בראשית השקפה יראה כמה מן הדוחק זה דא"כ מנ"ל להרמב"ם ז"ל לומר דאוקמי' למתני' דצנועין בשמיטה הואיל דסוגית הש"ס מוקי לה בשאר שני שבוע והוקשה על ר' יוחנן מכח זה וגם מ"ש הואיל דר"י אמר דצנועין ור' דוסת אמרו דבר אחד ע"כ מיירי בשאר שני שבוע דא"כ הש"ס דמשני לר"ל הוא דאמר כצנועין ג"כ צרכינן לומר דגם ר"ל מוקי למתני' דצנועין בשאר שני שבוע וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפרש פי' חדש במתני' דצנועין ודלא כסוגיא דידן. ולהסביר הדברים ולהוסיף מיא וקמחא לחזק התי' של הרב הקונטרס הספיקות הנ"ל נלע"ד לומר בזה דהרמב"ם הוציא לפירושו מסוגיא דגיטין (נ"ה ע"ב) בהא דפריך הש"ס לעולא דסובר דיאוש ל"ק מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת וא"א יאוש כדי ל"ק כרת מאי עבידתיה כו' וע"ש והלא למה לא מתרץ הש"ס דעולא סובר כצנועין ומיירי שהקדישוהו בעלים אצל הגנב קודם יאוש וכמו דמשני הש"ס כאן לר"ל דמותיב ליה ר"י מהאי ברייתא ומתרץ הש"ס כמו כן הי"ל להש"ס לתרץ גם לעולא ועיין בתוס' גיטין שם בד"ה מ"ט מה שכתבו בזה יעוש"ה. אשר לפי"ז נוכל לומר דהרמב"ם ז"ל היה קשה לו קושיא זו והוכיח מכאן מדלא מתרץ כן דע"כ דסוגיא זו דמס' גיטין מפרשי להא דצנועין דמיירי דוקא בשמיטה דהפקר הוא ומש"ה היו יכולין הצנועין לחלל ומשום זכי' דהואיל דזכו ביה הלוקטין וא"כ הרי יכולין הלוקטין לחלל ותו יכולין הבעלים לחלל מטעם זכי' ופליג סוגית הש"ס דגיטין עם סוגית הש"ס דב"ק בפירוש המשנה דצנועין. ועוד דאיתא בירושלמי (פ"ה דמע"ש) על מתני' דצנועין וז"ל ויציין אם מצויין הוא האיך נקרא הוא צנוע א"ר יוחנן אתיא דרשב"ג כמאן דאמר לעתותי ערב דתנא ר' דוסא אומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים הפקר הרי הוא הפקר ר' יהודה אומר לעתותי ערב וחכ"א אין הפקר אנסין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ברם כמ"ד בשחרית לא אתייא ויש אדם מבקר במחובר לקרקע [פי' וכי יש אדם מחלל במחובר לקרקע ועיין בפי' שם] א"ר ירמיה אפילו כמ"ד בשחרית אתייא הוא כו' כל הסוגיא. והנה אם אמרינן