אמרי הצבי ב סא

יש לו מקום לחול רק שפסול משום מהב"ע וכדומה שפיר אמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה אבל אם נימא דקודם יאוש אין מקום לההקדש לחול כלל א"כ י"ל דלא שייך לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה וי"ל בזה. אבל עכ"פ חזינן דיש מהראשונים ז"ל דמוקי להאיבעיא דרבא לפני יאוש ואפ"ה חל ההקדש

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' איסורי מזבח) מבואר שם דדוקא לאחר יאוש אבל אם הוא לפני יאוש לא שייך לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה שכ"כ שם ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר יעו"ש משמע הא לפני יאוש הקרבן פסול

(ט) מיהו לענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהרמב"ם ז"ל יש לו שיטה חדשה בזה והוא כמכריע בין שני השיטות הללו והוא דרבינו ז"ל סובר דההקדש חל אפילו לפני יאוש ורק אם נתייאשו הבעלים אח"כ, אז חל ההקדש למפרע משעת ההקדש אבל אם לא נתייאשו הבעלים אח"כ לא חל ההקדש כלל ואם שחטה בחוץ ליכא חיוב כרת כלל דהא לא חל ההקדש ונוכל להסביר הדבר שהרי התוס' (בדף ס"ז ע"א) בד"ה הא לאו הכי שהבאתים לעיל מדמי שינוי השם ואח"כ יאוש לשינוי רשות ואח"כ יאוש והלא שיטת הרמב"ם ז"ל הוא דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני וא"כ נוכל לומר דגם בשינוי השם ואח"כ יאוש ג"כ מהני ואע"ג דבשינוי השם דהקדש אי ליכא יאוש א"כ יש סברא לומר דלא חל כלל גוף ההקדש וא"כ אין התחלה כלל לשינוי השם מ"מ י"ל דהואיל דאוקמוהו רבנן ברשותיה גם בכה"ג אוקמוה רבנן ברשותיה אפילו אם בשעת הקדש עוד לא נתייאשו הבעלים רק שלאחר ההקדש נתייאשו חל ההקדש משעת הקדשו ואז אקנויי ליה רבנן שיחול ההקדש אם נתייאשו הבעלים אח"כ. ולפי"ז נוכל לפרש דהא דקאמר הש"ס בתר דאיבעיא הדר פשטיה משעת הקדשה היינו ג"כ אפילו אם היה ההקדש לפני יאוש ג"כ חל ההקדש אם נתייאשו הבעלים אח"כ ואז חל ההקדש למפרע

ולפי"ז נוכל ליישב גם הקושיא שהוקשו הראשונים ז"ל בשטמ"ק על הסוברים דאוקמוהו רבנן ברשותיה גם אם הקדישו לפני יאוש מהא דלקמן (דף ס"ח ע"א) איתיביה ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם כפל ואינו משלם דו"ה אימתי אי לימא לפני יאוש מי קדיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש דכי קא טבח דהקדש קטבח אבל לא הקדיש טבח משלם דו"ה ואס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר כו' ואי נימא דהא דאוקמוה רבנן ברשותיה הוא ואפילו לא נתייאשו הבעלים א"כ נוכל לומר דלעולם מיירי בלא יאוש ורק הא דחל ההקדש משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה ומכח קושיא זו דחו הראשונים שיטה זו ופירשו דהא דאמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה הוא דוקא לאחר יאוש ועיין בשטמ"ק הבאתיו לעיל אבל לפי האמור א"ש דהא מה דאמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה אפילו קודם יאוש היינו דוקא כי נתייאשו הבעלים אח"כ ואז הוא דחל ההקדש וא"כ אם אמרינן להאי סברא דבעינן דוקא שיתייאשו הבעלים אח"כ אז הוא דאוקמוה רבנן ברשותיה בודאי דבעינן דוקא אם נתייאשו הבעלים קודם שחיטה ואם הקריבו אחר יאוש אז הקרבן כשר בלא נודע ואם הקריבו בחוץ עונש כרת משום דאוקמוה רבנן ברשותיה אבל אם היה היאוש לאחר שחיטה בודאי דלא מהני אז היאוש לחייבו כרת למפרע הואיל דבשעת שחיטה עוד לא היה היאוש ורק אם הקדישו קודם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים אז אמרינן דחל ההקדש למפרע ואם הקריבו אח"כ בחוץ ענוש כרת ובלא נודע מכפרת וזה ברור לע"ד

ומעתה לפי"ז שפיר פריך ר' יוחנן לר"ל דסובר דלאחר יאוש אינו משלם דו"ה מהאי ברייתא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דמשלם כפל ופטור מדו"ה אימת אי לימא לפני יאוש מי קדיש כו' וה"פ דאי מיירי שלא נתייאשו הבעלים כלל אח"כ ג"כ אמאי פטור מדו"ה דהא אף דאמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה הוא דוקא אם נתייאשו הבעלים אחר ההקדש אבל אם לא נתייאשו הבעלים כלל אז לא אוקמוה רבנן ברשותיה כלל וא"כ לא חל כלל ההקדש ואמאי פטור מדו"ה אלא פשיטא לאחר יאוש והיינו שהטביחה היה אחר יאוש וא"כ למה לי הקדיש הלא כיון שנתייאשו הבעלים א"כ פטור מדו"ה לר"ל דסובר חיובא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ודוק בזה

ואולי נוכל לומר דכוונת הראשונים ז"ל שפירשו דאפילו אם הקדישו קודם יאוש ג"כ אמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה כוונתם ג"כ דוקא אם נתייאשו הבעלים אח"כ קודם שחיטה וא"כ ל"ק מהא דאותביה ר"י לר"ל וכמו שכתבתי

(י) ומעתה עפ"י המבואר דברי הרמב"ם ז"ל עולין כפתור ופרח כי המעיין בלשון רבינו הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות גזילה) שהבאתי לעיל שכ' הלשון גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הרי הוא ברשותו משעה שהקדיש כו' דקדק לכתוב כן ואמאי לא כתב בפשיטות גנב והקדיש וטבח אם נתייאשו הרי היא ברשותו או לכתוב בלשון זה גנב ונתייאשו והקדיש וטבח וכו' אלא כוונת הרמב"ם ז"ל הוא לאשמעינן כאן שמיירי שהקדיש קודם שנתייאשו הבעלים ורק הטביחה היה לאחר שנתייאשו הבעלים וכן מורה הלשון וטבח אחר שנתייאשו הבעלים. וע"כ כוונתו כן דאי מיירי שנתייאשו קודם ההקדש למה לי הקדישו הלא אף אם לא הקדישו כלל ג"כ הגיזות וולדות של הגזלן משעת יאוש ואילך רק כוונת הרמב"ם ז"ל הוא שההקדש היה קודם יאוש ואח"כ קודם הטביחה נתייאשו הבעלים ג"כ אמרינן דחל ההקדש למפרע ומשעת הקדישו אוקמוהו רבנן ברשותו ובתנאי אם נתייאשו הבעלים אח"כ והרמב"ם ז"ל מפרש כן בהסוגיא בהא דקא מיבעיא לרבא אי משעת גניבה אוקמוהו רבנן ברשותיה או משעת הקדישה והיינו ג"כ אם הקדישה קודם היאוש ואח"כ נתייאשו דאי מיירי שהקדישה לאחר היאוש מאי קא מיבעיא ליה לרבא דקאמר נ"מ לגיזות וולדות תיפוק ליה דמשעת יאוש ואילך הוי השבח להגזלן וכמו שהקשו התוס' באמת אלא מיירי שהקדישה קודם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים וקאמר דנ"מ לגיזות וולדות אם אמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה וא"כ הגיזות וולדות שמשעת גניבה ואילך הם של גזלן או רק משעת הקדישה ואף דמיירי שהקדישה קודם יאוש מ"מ אם נתייאשו אח"כ אז אמרינן דמשעת הקדישה אוקמוה ברשותיה הואיל דכשנתייאשו אח"כ חל ההקדש למפרע וא"כ עד שעת הקדשה הגיזות וולדות של הנגזל דמשעת הקדשה עד שעת יאוש הם של הקדש. וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל כיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא ע"ש. אבל לפי האמור א"ש דהא דקאמר הש"ס מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ה"פ דלא אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה דנימא שמשעת גניבה עד שעת הקדשה יהיה הגיזות של הגזלן דלא תקנו כן שלא יהא חוטא נשכר דהא אם נימא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדשה ג"כ יהיה חייב כרת לא הוצרכו לתקן לאוקמי ברשותיה משעת גניבה שלא יהיה חוטא נשכר והבן

(יא) ומעתה שפיר מובן מ"ש הרמב"ם גנב והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הרי היא ברשותו משעה שהקדיש בלבד כדי שלא יהיה חוטא נשכר וה"פ דבמה שאוקמוה ברשותיה משעת הקדישו ג"כ חייב כרת תו לא הוצרכו לתקן לאוקמי ברשותיה משעת גניבה שנימא שהגיזות שמשעת גניבה עד שעת ההקדש יהיה של הגנב כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וזש"כ הרמב"ם וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש לבעלים וכוונתו אע"ג שהקדישה קודם יאוש ורק אח"כ נתייאשו הבעלים מ"מ אמרינן דכשנתייאשו הבעלים אח"כ חל ההקדש למפרע ומשעת הקדש ואילך אין להם לבעלים בהשבח דהואיל דאוקמוה רבנן ברשותיה של גזלן משעת הקדשה לחיובי כרת א"כ כבר יצא אז מרשות הבעלים לגמרי ובתנאי אם נתייאשו הבעלים אח"כ ומיושב היטב קושית הראב"ד ז"ל ודוק. ולשון רבינו הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מה' מעה"ק) נמי מורה כן שכתב וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כו' והוא שנשחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דהי"ל לומר והוא שהקדישה אחר יאוש אלא נקיט שנשחטה אחר יאוש משמע נשחטה אחר יאוש אע"ג דההקדישה קודם יאוש ג"כ העמידו ברשותו אי מייאשו אח"כ ורק דבעינן דוקא נתייאשו קודם השחיטה ואי שחטה קודם יאוש אז לא חל כלל ההקדש ג"כ אבל כי שחטה אחר יאוש אע"ג דבשעה שהקדישה עוד לא נתייאשו הבעלים מ"מ כי נתייאשו אח"כ חל ההקדש למפרע ומדוקדק היטב לשון רבינו הרמב"ם ז"ל ודוק: